אהרן דב הלפרין

המאבק הציבורי סביב פינוי עמונה נתפס בעיני לא מעט אנשים כהתעקשות קיצונית של 'מתנחלים' מול מערכת החוק והצדק. גם מקרב אלו שאינם נמנים בדרך כלל על אויבי ההתנחלויות ולא מזוהים עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, ניתן לשמוע תהיות וספקות כלפי המאבק העיקש והבלתי-מתפשר של תושבי עמונה.

'סך הכל', טוענים אותם תמימים או מיתממים, 'הפעם מדובר בסכסוך קרקעות. בית המשפט פסק שהבתים בעמונה בנויים על קרקע השייכת לפלסטינים (אף כי שום פלסטיני ספציפי לא טען לבעלות על הקרקע) ועל כן עליהם להתפנות'.

ניתן היה להתייחס כך לדברים אילו את המאבק המשפטי נגד תושבי עמונה היו יוזמים ומנהלים בעלי הקרקעות עצמם, או לחילופין גופים 'אוביקטיביים', כמו 'התנועה למען איכות השלטון', או התאגדויות של אזרחים שקמו כדי להלחם בבניה לא-חוקית וכדומה.

ואולם, את המאבק המשפטי נגד תושבי עמונה יזמו וניהלו גופים אנטי-ישראלים כ'בצלם' ו'שלום עכשיו' שמטרתם האחת והיחידה היא לסייע לפלסטינים לסלק את היהודים (לפחות) מעבר ל'קו-הירוק'.

אין לארגונים הללו שום עניין בחוק ומשפט וזכויות הפרט, גם אם הם עושים שימוש בכלים הללו במסגרת מלחמתם ביהודים. האג'נדה שלהם אחת ויחידה: להתייצב לצד האויב בסכסוך הישראלי-פלסטיני, לסלק את היהודים (לפחות) מיהודה ושומרון ו'לסיים את הכיבוש'.

במהלך העשורים האחרונים הם צברו הצלחות לא מעטות, בסיוע שותפיהם לדעה בתקשורת ובבג"ץ, ששיאן היה כשהצליחו להביא לכך שראש ממשלה 'מאותרג' יגרש באכזריות רבבות יהודים מעל אדמתם.

מאבקם נגד תושבי עמונה שייך לאותה קטגוריה. הוא חלק בלתי נפרד ממלחמתם הבלתי-פוסקת נגד כל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. המעטפת החיצונית של עילה משפטית לא משנה את התמונה ואין בכוחה לשנות את המציאות שבה מתנהל מאבק רב-שנים בין מיעוט שולי אך קולני ששם לו למטרה לגרש את היהודים מ'השטחים הכבושים', לבין הרוב הגדול, היהודי והדמוקרטי, שסבור כי זכותם של היהודים לגור בכל מקום בארץ-ישראל.

גם אם כבר אין דרך לעצור זאת, וגם אם צודקים הטוענים כי 'חוק ההסדרה' הוא הרע במיעוטו ועתיד להביא תועלת והצלה להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון – צריך לפחות לומר את האמת בלי לגמגם:
אין שום הבדל מבחינה מהותית בין גירושם של תושבי עמונה לגירושם של מתיישבי גוש-קטיף.

***

כשהוגשו בזמנו עתירות לבג"ץ נגד גירושם האכזרי של תושבי גוש-קטיף, במסגרת ה'התנתקות', השופטים העליונים ה'אוביקטיבים' דחו כצפוי את העתירות, על-אף שקבעו בעצמם כי "בתהליך ההתנתקות יש פגיעה בזכויות האדם, זכויות הקניין, חופש העיסוק ובכבוד האדם של הישראלים המפונים".

בין הנימוקים שנתנו לדחיית העתירות והצדקת הגירוש, היתה הקביעה כי "יהודה, שומרון וחבל עזה נתונים לתפיסה לוחמתית והם אינם חלק מהמדינה, כאשר דיני המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה אינם חלים בהם". זאת, לצד הנימוק המרכזי שבית-המשפט לא מתערב בענייני מדיניות, ובלשונם: "עניינינו אינו במחלוקת הפוליטית והחברתית".

והשאלה הנשאלת, שאלת-תם פשוטה: אם החלטה על פינוי ישובים נחשבת להחלטה 'מדינית-פוליטית', שבה בית-המשפט לא מתערב – אף כשהיא פוגעת בכל זכויות האזרח – מדוע שלא ינקוט בג"ץ עמדה זהה כשההחלטה ה'מדינית-פוליטית' של הממשלה הנבחרת היא לא לפנות ישובים יהודים?!

אם, כדברי הבג"ץ, מותר לגרש את תושבי גוש-קטיף, אף אם הדבר מנוגד לחוק הישראלי, "משום שיהודה, שומרון וחבל עזה נתונים לתפיסה לוחמתית והם אינם חלק מהמדינה, כאשר דיני המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה אינם חלים בהם" – מדוע לפתע פתאום על עמונה ובתי מגוריה כן חלים דיני המשפט והשיפוט של המדינה?!

התשובה, כמו לשאלות מה-נשתנה בפסח, היא אחת: עבדים היינו!

עבדים היינו לבג"ץ ולתקשורת ולכל החוששים להתמודד עמם. עבדים היינו, כאן במדינת היהודים, למיעוט קטן שמעולם לא נבחר ולא קיבל את אמון הציבור ובכל זאת מצליח לכפות על הרוב הגדול את עמדותיו והשקפותיו ומדיניותו. העבדות הזאת, למרבה הצער, תישאר ותמשיך לנגוס בנו ולסכן את קיומנו, כל עוד לא יפקיעו אחת ולתמיד, בחקיקה אמיצה וברורה, את הסמכויות הדיקטטוריות שנטל לעצמו בית-המשפט-העליון.

***

בשבת הקרובה, בקריאת התורה, נשמע שוב את סיפורו המוכר של יעקב אבינו, שיציאתו לגלות מסמלת למעשה את סיפורם של כל בני ישראל העתידים לצאת לגלות ארוכה, לחרן, חרון אף של מקום.

מיד כשיצא לדרך הארוכה, כשאך נטה ללון בלילה הראשון, כבר זכה יעקב לצידה לדרך, להבטחה האלוקית: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך.. והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך".

בגלות הקשה והארוכה, תחת שלטון לבן שביקש לעקור את הכל ("ביום אכלני חורב וקרח בלילה"), יעקב לא רק שורד ומחזיק מעמד; דווקא שם, בגלות, הוא מתפתח ומקים את גרעין האומה. את י"ב השבטים. וכשמגיעה השעה של "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך", מתברר ליעקב כי שנאת עשיו טרם פגה. הוא יוצא עליו למלחמה וארבע-מאות איש עמו.

יעקב רוצה בכל מאודו בשלום. זו שאיפתו הגדולה. "ויירא יעקב מאד" (אם ייהרג) "וייצר לו" (אם יהרוג הוא אחרים). אך עם כל חששותיו ופחדיו, יעקב אינו נסוג ואינו מתקפל ואינו מוכן בשום אופן לוותר על תכניתו לשבת בכל חלקי הארץ המובטחת, אשר נשבע ה' "כי לך אתננה ולזרעך עד עולם".

דווקא תקיפות זו היא המשכנעת בסופו של דבר את עשיו להרים רגליים ולהסתלק. כדברי המדרש המובאים ברש"י: "ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם: אמר עשיו אלך לי מכאן. אין לי חלק במתנה שניתנה לו הארץ הזאת".

מעשה אבות סימן לבנים. רק החלטה תקיפה שלא מתקפלים ולא נסוגים ולא מפנים שום ישוב יהודי – תביא ל"ונתתי שלום בארץ... ושכבתם ואין מחריד... ואולך אתכם קוממיות".