עמיר בניון

הבחירה שלי בניגון "בך השם חסיתי, אל אבושה לעולם", לאלבום "צמאה 3" - הייתה הדדית. אני בחרתי בו, אבל גם הוא בחר בי. במנגינה עצמה יש את התחינה הכי גדולה ששמעתי בחיי. עם כל השמחה שיש בו, ברגע שפירקתי אותו, ולקחתי אותו אחורה, ושרתי אותו לעצמי שוב ושוב - שמעתי מישהו שזועק את הזעקה האחרונה, או האחת לפני אחרונה, לה'.

"אל אבושה", אומרות המילים. בגלל שיש בושה! ירדנו למקום הכי נמוך שיכול להיות, מהעולם הכי גבוה שבו חסינו בצילו של ה'. המשאלה שלי היא "אל אבושה לעולם", אם רק אחסה כמו שצריך גם כאן, לעולם. לעולם. זה חוזר, זה מעגלי.

העולם מלא בושה, וחלק מהבושה הזו באה להעמיד אותנו במקום. באופן אישי, פעמים רבות אני מרגיש שכדי להתקדם, אני צריך לקבל איזושהי מכה באגו, משהו שהחלטתי להתבייש בו; משהו שאולי לא התביישתי בו לפני כן.

מבחינתי, "בך ה' חסיתי" - עם הבושות שלי. כל מה שאני עושה הוא לנוכח פני ה', ומבחינתי אם חלילה אני עושה לא טוב - אז הקב"ה הוא שיידע על זה ראשון. לא בני האדם. "בך ה' חסיתי" זה להבין שיש אפוטרופוס אחד, ורק איתו מתמודדים לטוב ולרע. זה להשתדל לא לשקר. להודות בנפילות, ולהתרומם מהן אפילו כדי להסתכל ולהתבונן בהן - ולדעת מה לתקן.

אני רוצה לחקות קצת את דוד המלך שכתב את המילים "בך השם חסיתי", כדי לא מחוייב לאף אחד. לא אכפת לי מה יגידו עליי, מה יחשבו עליי, זה בכלל לא נמצא בידיי. אצלי קיים רק מה שביני לבינו, ביני לבין ה', לטוב ולרע.

באיזשהו שלב בחיים התאהבתי ברבי מלובביץ'

את הניגון הזה הלחינו ליום ההולדת ה-70 של הרבי מלובביץ'. הוא אהב את הניגון הזה, וזה עושה לי טוב. באיזשהו שלב בחיים שלי התאהבתי ברבי מלובביץ'. אגיד אפילו שבאיזשהו מקום, הרבי "השתלט לי על החיים".

גם נושא הניגונים בחסידות חב"ד מפותח מאוד, וכשהתוודעתי לזה הייתה תקופה שפשוט הייתי הולך לישון איתם - ומתעורר עם זה בבוקר באוזניות. חייתי עם הניגונים, מדמיין מה הם מנסים להגיד. בעל התניא אמר שעולם הניגון גבוה יותר מעולם הדיבור, ואני מרגיש שבלי ניגון - בכלל אין חיים.

באותה התקופה התחלתי ללמוד גם את ספר התניא, ונתקלתי במודל הבינוני שהוא מציג: הבינוניות שמה אותנו מול המציאות, כמיידעת שלא נהיה מושלמים אף פעם, ושזה לא באשמתינו. בהתחלה זו מכה. חבילה של מוּדעוּת. לא כיף. אבל אחר כך המוּדעוּת הזו גורמת למכונה האישית שלך לנצל אותה כיאות. אתה מבין שאתה לא מרצדס, אתה אולי סוס ועגלה. ואז אתה מנצל את הסוס והעגלה בצורה הטובה ביור, ועוד מנגן תוך כדי.

יש לי מחלה כזאת, לא לשיר דברים אותו דבר, ולא לחזור על עצמי. בכל פעם אני מרגיש שכאשר אני שר ניגון, אני שר אותו אחרת. אני חייב לבטא את מה שאני מרגיש באותו הרגע. אני גם חושב שזה הכי נכון. אומרים: אם ישאלוני "למה לא היית משה רבינו", אדע מה להשיב, אבל אם ישאלוני "למה לא היית עמיר בניון", לא אדע מה להשיב. אני צריך לנגן כמו עמיר.

אם פעם אזכה לפגוש את הרבי, והוא יגיד לי: "כשנורא רצית לתת פצצה של רגש דווקא בניואנס היפה הזה, למה לא עשית את זה?!" - לא אדע מה לענות לו. לכן אני צריך לשיר את הניגון כפי שהוא מרגיש לי באותו הרגע, ולא לנסות לעצור את עצמי.