מערכת COL
|
יום ו' כסלו ה׳תשע״ז
06.12.2016
זה לא עמונה, זו התודעה ● עמדה שבועית
נסו להזיז יישוב ערבי או בדואי ממקומו — העולם כולו יזעק וירעש. למה שם ההנחת היסוד היא שאין הורסים בתים ואין מגרשים בני־אדם מבתיהם? ● המאמר השבועי מאת הרב מנחם ברוד המתפרסם ב"שיחת השבוע" למאמר המלא
זריחה בעמונה. צילום: מטה המאבק
הרב מנחם ברוד
הסיפור האמיתי אינו היישוב עמונה, יהיה אשר יהיה הפתרון שיימצא לו. גם עמדת בג"ץ, הנוקטת בעמונה את גישת ייקוב הדין את ההר, איננה לב העניין. הבעיה האמיתית היא עצם ההתייחסות ליישובים יהודיים כאל חבילות מטען שמעבירים ומפנים, מעלים ומורידים, מקימים ומפרקים.
אכן, לאורך הגלות היינו עם נודד, שלא מרצוננו. יהודים חיו שנים רבות במקום מסוים, בנו בתים, נטעו עצים, גידלו ילדים – ופתאום הונפה מעל ראשם גזֵרת גירוש, והם נאלצו לעזוב הכול ולנדוד. אולי היה בזה גם מסר מלמעלה, שלא נתפתה לחשוב כי ארצות הגויים הן לנו בית קבע. אבל כשזה קורה כאן, בארץ ישראל, בביתו ובמולדתו של העם היהודי – הדבר בלתי-נתפס.
גמגום והססנות
מלבד הסוגיות המשפטיות והלחצים הבין-לאומיים יש כאן עניין של תודעה. אחרי מלחמת השחרור, כשגבולות המדינה התרחבו אל מעבר ל'גבולות החלוקה' שהוכרו באו"ם, היה ברור לכול שיהודים בונים בתים בעכו ובבאר-שבע, בלוד וברמלה, בנהרייה ובקריית גת כדי להישאר שם ולא כקלף מיקוח למשא ומתן עתידי כלשהו. התודעה הזאת לא טופחה די הצורך אחרי מלחמת ששת הימים.
ביד אחת עודדו ממשלות ישראל את ההתיישבות והשקיעו בה הון עתק, אך ביד השנייה תמיד רמזו וקרצו לעולם שיש על מה לדבר, וכי בתנאים מסוימים יהיו מוכנות למסור את חבלי הארץ האלה לריבונות זרה. בעקבות המסר הכפול הזה מרחפת חרב הזמניות על כל ההתיישבות ביהודה ובשומרון. מה הפלא שכאשר מתעוררת בעיה משפטית כלשהי מונחתת ההחלטה כי דין היישוב 'להתפנות'.
נסו להזיז יישוב ערבי או בדואי ממקומו – העולם כולו יזעק וירעש. כל ארגוני זכויות האדם בארץ ובעולם יעמדו על רגליהם האחוריות ויצווחו שזה עוול ופשע לא יכופר. גם אם ברור לחלוטין שמדובר בבנייה בלתי-חוקית, ואפילו כשהיא נעשתה על אדמה פרטית שאין עוררין כי היא בבעלות יהודית פרטית – הנחת היסוד היא שאין הורסים בתים ואין מגרשים בני-אדם מבתיהם.
אבל כשמדובר ביהודים, הנחת היסוד הפוכה. כאילו מובן מאליו שיישוב יהודי הוא עניין זמני ודינו גירוש. שם אין זכויות אדם. שם אין גרים בני-אדם שנקשרו לבית, לאדמה, לעץ שבחצר, לפרח שבגינה. שם לא נולדו ילדים שזה נוף ילדותם. אלה יהודים, לא ערבים.
פינוי יישוב - פשע
התודעה העקומה הזאת היא לב הבעיה, ואותה צריך לשנות מן היסוד. חייבים להפוך את הדיבורים על פינוי יישובים לבלתי-מוסריים בעליל, לעוולה, לפשע. הממשלה חייבת להפסיק לגמגם בנושא. יהיו אשר יהיו האילוצים המדיניים, חייהם של מאות אלפי תושבים אינם כלי משחק שמזיזים ממקום למקום.
כבר מזמן אנחנו יודעים שהבעיה היא בתוכנו ולא בעולם. כשיהודים אומרים מילים ברורות, העולם נאלץ לקבל זאת. ואולם כשיהודים מגמגמים ומהססים – אין פלא שמופעלים עלינו לחצים כבדים. ההצהרות האלה חשובות לא פחות מהמעשים. חזרנו הביתה, לארץ שנתן לנו בורא העולם, ומכאן איננו זזים.
הסיפור האמיתי אינו היישוב עמונה, יהיה אשר יהיה הפתרון שיימצא לו. גם עמדת בג"ץ, הנוקטת בעמונה את גישת ייקוב הדין את ההר, איננה לב העניין. הבעיה האמיתית היא עצם ההתייחסות ליישובים יהודיים כאל חבילות מטען שמעבירים ומפנים, מעלים ומורידים, מקימים ומפרקים.
אכן, לאורך הגלות היינו עם נודד, שלא מרצוננו. יהודים חיו שנים רבות במקום מסוים, בנו בתים, נטעו עצים, גידלו ילדים – ופתאום הונפה מעל ראשם גזֵרת גירוש, והם נאלצו לעזוב הכול ולנדוד. אולי היה בזה גם מסר מלמעלה, שלא נתפתה לחשוב כי ארצות הגויים הן לנו בית קבע. אבל כשזה קורה כאן, בארץ ישראל, בביתו ובמולדתו של העם היהודי – הדבר בלתי-נתפס.
גמגום והססנות
מלבד הסוגיות המשפטיות והלחצים הבין-לאומיים יש כאן עניין של תודעה. אחרי מלחמת השחרור, כשגבולות המדינה התרחבו אל מעבר ל'גבולות החלוקה' שהוכרו באו"ם, היה ברור לכול שיהודים בונים בתים בעכו ובבאר-שבע, בלוד וברמלה, בנהרייה ובקריית גת כדי להישאר שם ולא כקלף מיקוח למשא ומתן עתידי כלשהו. התודעה הזאת לא טופחה די הצורך אחרי מלחמת ששת הימים.
ביד אחת עודדו ממשלות ישראל את ההתיישבות והשקיעו בה הון עתק, אך ביד השנייה תמיד רמזו וקרצו לעולם שיש על מה לדבר, וכי בתנאים מסוימים יהיו מוכנות למסור את חבלי הארץ האלה לריבונות זרה. בעקבות המסר הכפול הזה מרחפת חרב הזמניות על כל ההתיישבות ביהודה ובשומרון. מה הפלא שכאשר מתעוררת בעיה משפטית כלשהי מונחתת ההחלטה כי דין היישוב 'להתפנות'.
נסו להזיז יישוב ערבי או בדואי ממקומו – העולם כולו יזעק וירעש. כל ארגוני זכויות האדם בארץ ובעולם יעמדו על רגליהם האחוריות ויצווחו שזה עוול ופשע לא יכופר. גם אם ברור לחלוטין שמדובר בבנייה בלתי-חוקית, ואפילו כשהיא נעשתה על אדמה פרטית שאין עוררין כי היא בבעלות יהודית פרטית – הנחת היסוד היא שאין הורסים בתים ואין מגרשים בני-אדם מבתיהם.
אבל כשמדובר ביהודים, הנחת היסוד הפוכה. כאילו מובן מאליו שיישוב יהודי הוא עניין זמני ודינו גירוש. שם אין זכויות אדם. שם אין גרים בני-אדם שנקשרו לבית, לאדמה, לעץ שבחצר, לפרח שבגינה. שם לא נולדו ילדים שזה נוף ילדותם. אלה יהודים, לא ערבים.
פינוי יישוב - פשע
התודעה העקומה הזאת היא לב הבעיה, ואותה צריך לשנות מן היסוד. חייבים להפוך את הדיבורים על פינוי יישובים לבלתי-מוסריים בעליל, לעוולה, לפשע. הממשלה חייבת להפסיק לגמגם בנושא. יהיו אשר יהיו האילוצים המדיניים, חייהם של מאות אלפי תושבים אינם כלי משחק שמזיזים ממקום למקום.
כבר מזמן אנחנו יודעים שהבעיה היא בתוכנו ולא בעולם. כשיהודים אומרים מילים ברורות, העולם נאלץ לקבל זאת. ואולם כשיהודים מגמגמים ומהססים – אין פלא שמופעלים עלינו לחצים כבדים. ההצהרות האלה חשובות לא פחות מהמעשים. חזרנו הביתה, לארץ שנתן לנו בורא העולם, ומכאן איננו זזים.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
