מערכת COL
|
יום כ"ח חשוון ה׳תשע״ז
29.11.2016
בין "טעפלאך" ל"קעפלאך" ● מכתב למערכת
"כשהתחלתי את העבודה כר"מ צעיר, הייתי בטוח לתומי כי העבודה כרוכה בקשר רצוף עם ההורים ועם צוות ההנהלה. למעשה מתברר כי "לא דובים ולא יער": השנה עומדת להסתיים, ועדיין לא קרה שנשאלתי על ידי מי מההורים: מה שלום בני? איך הוא מתקדם? איך אוכל לעזור לו בלימודיו? ● מכתב שהגיע למערכת בעקבות הטור שעורר הדים 'והחי יתן אל ליבו' למכתב המלא
(אילוסטרציה. צילום: חיים טויטו, עיבוד: COL)
בין "טעפלאך" ל"קעפלאך"
- מכתבו של ר"מ צעיר -
לא מזמן הזדמן לידי הספר הנפלא "חסידים ואנשי אמת", המספר את סיפור חייו החסידי של הרה"ח ר' יהושע העשיל ע"ה צייטלין. ר' העשיל שימש כשוחט ובודק, וכולם ידעו והכירו בגודל יראת השמים שבו, כפי המתאים ונדרש משוחט חסידי.
בתוך הדברים מסופר שם (בע' 153) כך: "פעם עלה ר' העשיל על בימת בית הכנסת והכריז בקול רם כי הוא עצמו הפסיק לאכול משחיטתו שלו, כיון שהמשגיח לא הגיע זה זמן רב לבדוק את השחיטה"...
סיפור זה ממחיש את הצורך בביקורת, פיקוח והשגחה – גם כאשר לכאורה אפשר לסמוך על הממונה לתפקיד בעינייים עצומות. ומכאן אפנה ואגלה לכם סוד, שאמנם לא למדתי שחיטה ואיני מתעסק בתחום זה, אך גם אני רוצה להכריז בקול רם שכבר זמן רב שלא באו לבדוק אותי – ואני חושב שזה לא טוב.
*
בתחילת השנה קיבלתי את התפקיד למסור שיעור לאחת הכיתות בישיבה, ומאז... סומכים עליי יותר מידי.
כשהתחלתי את העבודה הייתי בטוח לתומי כי העבודה כרוכה בקשר רצוף עם ההורים ועם צוות ההנהלה. בגילאים הצעירים יותר – כלומר: בבית הספר (שבו עבדתי לפני עבודתי בישיבה) – הייתי רגיל לאסיפות הורים; "דפי קשר"; שיחות טלפוניות בין הצוות המחנך לבין הורי התלמידים.
למעשה מתברר כי "לא דובים ולא יער": השנה עומדת להסתיים, ועדיין לא קרה שנשאלתי על ידי מי מההורים: מה שלום בני? איך הוא מתקדם? איך אוכל לעזור לו בלימודיו? [פעם אחת ויחידה פנה אליי אחד ההורים וביקש לדעת פרט מסויים בקשר לבנו – אבל זה היה מסיבה מסויימת מאוד וצדדית למדי].
מכיון שאנו נדרשים לחפש בכל דבר את הצד החיובי, חשבתי לתומי כי אפשר לראות בכך מעלה – אין מי שיפריע לי בשאלות והערות, ואני יכול להתמסר לעבודה עצמה: להכין את השיעורים היטב, לשוחח עם התלמידים כדבעי וכו' וכו'.
אבל עדיין סברתי כי בשונה מההורים שגרים רחוק (אם כי גם זה לא מדוייק – כמה הורים כן גרים קרוב אליי ואני נתקל בהם לעתים), הרי בוודאי מנהלי הישיבה "יעמדו לי על הראש". הם ישאלו, יתעניינו, יעירו, יחכימו. מתברר שגם זה לא. כמובן, אומרים "שלום" זה לזה במאור פנים; מאחלים "מזל טוב" לפי הצורך – אבל התעניינות אמיתית בעבודתי, אין. אף אחד (מלבד התלמידים הצעירים עצמם) לא יודע באמת מה קורה במהלך השיעור. אף אחד לא שואל "מה שלום תלמיד פלוני" ו"מה מצבו של תלמיד אלמוני".
לא אשכח כי באחד הערבים, לאחר שעברה כמחצית השנה מאז כניסתי לתפקיד, הזדמן לי לשבת לצידו של המנהל הרוחני. בדיוק ישבנו - באיזו שמחה בקהילה - ליד אותו שולחן. השיחה קלחה, דיברנו על דא ועל הא. הייתי בטוח שהנה מגיעה השאלה... "מה קורה בכיתה? איך הולך?" אך למעשה, זה לא קרה.
"שמועה רחוקה" שמעתי, כי בשנים שעברו (לפני שנכנסתי לעבודתי בישיבה) היו אסיפות של חברי הצוות, ובהם נדרשו הר"מים לשתף ולספר מהמתרחש בכיתתם ועם תלמידיהם. למען הדיוק, גם בשנה זו היו אמורות להיות כמה אסיפות כאלו, אלא שבכל פעם הם התבטלו מסיבה אחרת: פעם נסעו כמה מהצוות ל"כינוס השלוחים"; פעם היתה שמחה משפחתית שלא איפשרה; ובפעם השלישית אני כבר לא זוכר מה קרה. מכל מקום, המציאות היא שלא יצא לשבת ביחד.
לסיכום, כפי שהבנתם, אין בעצם מי שיעקוב ויבדוק את עבודתי, ואם נגדיר את זה במלים מגושמות – אני יכול לעשות בכיתה מה שלבי חפץ. התחום היחיד שבו אני מרגיש קצת מוגבל הוא העמידה בזמנים: פעם או פעמיים איחרתי בכמה דקות מסיבות שונות, ודוקא אז – כמובן... – למזלי חיכה דמות בכירה בהנהלה ליד דלת כיתתי עם פנים מאשימות; אולם מרגע שהגעתי ודלת הכיתה נסגרה – הכל בסדר. ובאמת, הרי זה מה שדורשים מ"שמרטף" – לדייק בזמנים...
*
ואסיים בפתגם רבותינו הק' (אג"ק ח"ד ע' קכז): "עס איז דא השגחה אויף וואס מען לייגט אין די טעפלאך – פארוואס איז ניטא קיין השגחה וואס לייגט מען אין די קעפלאך"?! (כשיש השגחה מה שמים בתוך הסירים, מדוע אין השגחה מה מניחים בתוך הראשים?...)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
