והחי יתן אל לבו

אמנם "היריד" כעת נמצא במקום אחר (כינוס השלוחים), אבל הדברים הללו הם בנפשנו, והלוואי ויועילו לפחות לבן אחד או בת אחת.

חזרתי כעת מהלוויית הבחור התמים יוסף יצחק ע"ה קטן.

השעה מאוחרת, העייפות גוברת, הלב דואב, אך הדברים חייבים להכתב, ועכשיו.
הדברים אינם מסודרים כדבעי, אלו רסיסי מחשבות ורגשות - ואני מעלה אותם על הכתב כפי שהם.

לוויה אף פעם אינה מאורע פשוט, במיוחד לא לוויה של בחור צעיר.
לא קל ולא נעים לראות הורים קוברים את בנם, אחים ואחיות קוברים אח צעיר.
ברצוני לעסוק בנקודה אחת הקשורה ללוויה זו, נקודה שכבר נלעסה ונטחנה היטב בכל במה אפשרית, ובכל זאת ברצוני לעסוק בה: סוגיית הנוער הנושר במחננו.

למה?

בחלל בית העלמין, אל תוך הלילה הירושלמי הקריר, נזעקה השאלה: "א-לקים, למה?".

לרגע התקוממתי בלבי: "האם שואלים מדוע ה' יתברך נתן בחירה חפשית לאדם?".
גם אני תהיתי לא פעם על השאלה הזו, למה?
למה ה' יתברך, נורא עלילה על בני אדם, "זיכה" את דורנו באתגרים כל כך מורכבים שסוחפים אחריהם כל כך הרבה מהנוער שלנו?

אמנם, הקב"ה לא זקוק ליצוג משפטי מצדי, אבל בכל זאת, תמיד היה נראה לי שהתשובה לכאורה פשוטה ביותר: ה' יתברך רצה להעלות את אותו נוער למעלת בעלי תשובה - תשובה מאהבה, לאותו מקום בו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

תמיד הירידה היתה נראית לי סוג של משחק: כמה אפשר לרדת יותר עמוק, יותר תלול, יותר חשוך - ובסוף לעלות גבוה יותר מבתחילה.

אבל במקרה הזה, נראה שהמשחק הזה התקדם צעד אחד יותר מדי.

דרך נשר בשמים

בעיקר בלטו לעיני בבית החיים חבריו של יוסף יצחק ע"ה.

עשרות עשרות של נערים ונערות מתוקים מדבש, "אונזערע זיבורית", רובם ככולם מבתים חסידיים, חלקם הגדול קרוי בשמות רבותינו נשיאינו. נוער צמא ומשתוקק, משתוקק לאור, משתוקק לא-לקות.

לא פעם שמעתי על הנשירה בציבור שלנו, אך מעולם לא זכור לי שפגשתי ריכוז כה גדול של נוער כזה.

מה קרה להם?
עד לפני לא הרבה שנים, הם בילו בתלמודי תורה ובישיבות, ומה עכשיו?

מה קרה?
למה?

אפשר להאשים את מי שרק רוצים, לא בשביל זה אני כאן.
לא באתי להאשים חלילה אף אחד, לא את ההורים, לא את מערכת החינוך' וגם לא את "המציאות" השונה היום.

אין לי את מי להאשים, אין בכך שום טעם, אלא רק להסתכל קדימה:
מה אנחנו יכולים לתת לנוער המופלא הזה?

האם אנחנו מסוגלים לתת לו את אותו אור שהוא כל כך מחפש?
האם אנחנו יכולים להעניק לו את ה"זכה - נעשית לו סם חיים" שבפנימיות התורה?

הרבי, (בעיקר במאמר "כנשר יעיר קנו" תשכ"ט) מסביר שמעלתו של הנשר היא שגם כאשר הוא נושר ונופל, עדיין הוא "בשמים" - בכתר, במקום העליון ביותר: "...משא"כ דרך הנשר בשמים הוא שגם מה שנשר ונפל הוא ג"כ בשמים. דזהו מעלת קו האמצעי על קו הימין וקו השמאל, ימין מקרבת ושמאל דוחה ... משא"כ מצד קו האמצעי, בחינת רחמים דנשר, הנה גם מה שנשר ונפל, גם זה הוא בשמים דזהו מעלת התשובה, אשר התשובה מהפכת גם את הזדונות לקדושה. שבתחילת עבודת התשובה, נעשים הזדונות רק לשגגות, אבל תכלית התשובה הוא שהזדונות נהפכים לזכיות. וזוהי מעלת התשובה, בחינת בקש שלום, על העבודה דסור מרע ועשה טוב.".

יש לנו נוער נושר, והנוער הנפלא הזה, גם כאשר הוא נושר - הוא בשמים. עד כמה אנחנו מודעים לנוער הזה ולצרכים שלו?

התפקיד שלנו הוא לקרב את אותו נוער, לעודד אותו, להסביר פנים, לחייך ולחבק - כל אחד ואחד לפום שיעורא דיליה.

זה כל מה שהם צריכים

מי שבידו להקים מסגרות לנוער הזה, מסגרות שיבינו ויתנו מענה לצרכים מחד גיסא ולא יתפשרו על קוצו של יו"ד בחסידות ויראת שמים מאידך גיסא - אשריו ואשרי חלקו.

וגם מי שאין בידו להקים מסגרות: פשוט לדבר איתם חסידות, להציע להם ללמוד, להטעים אותם מטובו ואורו של ה' יתברך מתוך חיבה וקירוב הדעת ולמשוך אותם בחבלי עבותות אהבה.

זה כל מה שהם צריכים, אור ואהבה, ואת זה כולנו יכולים לתת.