הרב שמואל גרייזמאן

בהתוועדות יו"ד שבט תשל"ו, שהיתה גם התוועדות 'צאתכם לשלום' שלנו לקראת הנסיעה בשליחות הרבי לאה"ק ת"ו , היתה שיחה מיוחדת בענין 'המפתח' ומשמעותו.

הרבי האריך בביאור הענין ובמסגרת זו נביא תוכן כמה נקודות בקצרה כדלהלן.

תחילה ביאר הרבי את המושג 'פתיחה' כפי שהוא בתורה, כסיפור הידוע שפעם התייגע הבית יוסף משך זמן על איזה ענין עד שהבין אותו. אחר כך, לאחר זמן, נכנס הבית יוסף לבית המדרש, ושמע איך יהודי שלגמרי לא בערכו לומד את הענין בפשטות, עם ההסברה שהוא התייגע עליה משך זמן. והסבירו לו לבית יוסף (לפי נוסח אחד האריז"ל היה זה שהסביר, ולפי נוסח שני הסבירו לו זאת מלמעלה), אשר לאחר שהוא פתח את הדרך והמשיך את ההסברה בעולם, יכול להגיע לזה אפילו מישהו שהוא שלא בערך כלל להמשיך ולגלות ממקור ההבנה וההשגה – כיון שהוא (הבית יוסף) כבר המשיך את הענין מלמעלה.

והרבי ממשיך שהלשון הרגיל על זה בכמה מאמרים הוא "פתח" כמו הלשון הרגיל בזוהר, "פתח ר' שמעון", ולאחר שהיתה ה'פתיחה' לענין מסוים, יכול אחר כך ללכת בדרך זו אפילו מישהו שהוא שלא בערך לזה שחצב וסלל ופתח את הדרך החדשה.
ויש לקשר זאת גם למילה "פתח" כפשוטו, היינו שישנה דלת ופותחים אותה.

כלומר:
ענינה של דלת הוא שישנו ענין הנמצא בפנים, ויש ענין שעומד בחוץ, וביניהם יש מחיצה המבדילה כך שאין קשר בין הפנים והחוץ, אבל כשיש פתח במחיצה, נוצר קשר בין הפנים והחוץ. אך מאחר שבפתח יש דלת, הרי הקשר בין הפנים והחוץ תלוי באדם. אם יפתח את הדלת, יהיה קשר, ואם ינעל את הדלת לא יהיה קשר בין הפנים והחוץ. בשונה ממצב בו יש מחיצה המבדילה ואין פתח שאזי לא יתכן קשר בין הפנים והחוץ או מצב שבו יש פתח ואין דלת והקשר קיים תמיד.

ובמצב בו יש דלת ופתיחתה וסגירתה תלויים באדם, הדבר יתכן באופן שהאדם הוא בעל-הבית מוחלט על כך, גם כאשר הוא בריחוק מקום. ויכול להיות גם באופן שכדי לשמור על הדבר עליו להיות במקום ולהראות את כוחו. ואם הוא גיבור וחכם גדול ביותר, אימתו על אחרים, אפילו כאשר הוא נמצא במקום רחוק. אבל אם אינו גיבור וחכם גדול מאד, עליו להיות במקום כדי להוכיח את ה'בעל-בית'טישקייט' שלו, כי בפניו אכן לא יעיזו, אך כאשר ילך למקום אחר, או יביט לצד אחר, הזולת יעשה כטוב בעיניו.

וכאן הרבי עובר לנושא המפתח וממשיך:
יש עצה כיצד גם החלש יוכל להישאר 'בעל הבית' על הדלת, גם אם הוא במקום רחוק, כי לא תהיה אפשרות שיוכלו לעשות היפך רצונו. והעצה היא - כאשר לדלת יש מנעול, ולמנעול יש מפתח, הרי בשעה שהאדם נועל את הדלת ולוקח את המפתח אתו, הוא נשאר 'בעל הבית' על הדלת ואף אחד לא יכול לעשות (עם הדלת ועם הבית) היפך רצונו.

אם למנעול אין מפתח, הרי ממה-נפשך: אם המנעול נעול, הרי זה כמו מחיצה ללא פתח, ואם המנעול פתוח הרי זה פתח, אלא כאשר לדלת יש מנעול ולמנעול יש מפתח, והוא נועל את הדלת ומחזיק את המפתח בכיסו, הרי זו עצה היעוצה להישאר בעל-הבית על הפנים ועל הקשר בין הפנים והחוץ, אפילו כאשר הוא הולך למקום רחוק.

ולכן, ממשיך הרבי, אחד מדרכי הקנין לקנות בית היא מסירת מפתח הבית. כי לכאורה אינו מובן: הרי המפתח הוא ענין בפני עצמו והוא מיטלטל (כי לא תמיד המפתח תולה על חוט בסמוך, ואדרבה, אין זה ראוי שהמפתח יתלה וכל הרוצה יבוא ויפתח) ואיך מסירת המפתח קונה את הבית?

אלא הביאור:

כאשר אדם הוא בעל-הבית על המפתח, הוא נעשה בעל הבית על הבית ממילא, כיון שנעשה בעל הבית על הקשר בין הבית והחוץ לבית.

וכך הם פני הדברים בגשמיות, כי כך זה ברוחניות, כי כל דבר שישנו למטה, נובע מכך שהענין ישנו למעלה. ומצינו ענין זה של 'המפתח' בעבודת ה':

כאשר אדם מתחיל לעבוד עם עצמו, ישנם כמה ענינים שהוא יכול לעסוק בהם בכל ענין בפני עצמו ואפשר גם לעסוק בענינים כלליים ולאחר 'כיבוש' ענין הכללי, במילא נפעלים ונעשים כראוי כמה וכמה עניינים פרטיים של מצוות עשה ומצוות לא תעשה.

ולדוגמא: "ואהבת לרעך כמוך", הוא "כלל גדול בתורה" הכולל פרטים רבים כמו גמילות-חסדים בדיבור, בממון, בגופו, ביקור חולים ועוד.

וישנו אופן העבודה של התעסקות עם פרטים – כאשר פועל בעצמו לתת ליהודי הלוואה של ממון, עצה טובה וכד', אבל ישנו אופן העבודה שפועל בענין שהוא "מפתח" לכמה וכמה ענינים, היינו שפועל בעצמו את ההרגש של "ואהבת לרעך כמוך", וכתוצאה מכך יש לו את ה"מפתח" לכל הפרטים הנובעים מכך, ובמילא הוא חוסך את הצורך לעבוד על עצמו בנוגע לכל הפרטים, וכשיהודי יבקש ממנו הלוואה או עצה טובה, הוא יתן לו מיד, בדרך ממילא, כיון שפעל בעצמו את "ואהבת רעך כמוך" - ה"מפתח" לכל הפרטים המסתעפים מכך.

ועד"ז הוא גם בעוד ענינים הנקראים "יסודות", ובשעה שיש לאדם את היסוד, יש לו בדרך ממילא את הדברים שנובעים מזה.

ועד"ז גם בענין קבלת עול, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" – בשעה שישנה תנועה של קבלת עול בכללות, ממילא יש גם את הענינים הבאים מזה ואינו זקוק לעבודה עם כל פרט בפני עצמו.

ועד"ז היה בשעה שבני ישראל פעלו בעצמם את הענין הכללי של הקדמת נעשה לנשמע – ע"י זה קבלו בדרך ממילא את כל התורה כולה.

ועד"ז בענייננו:

הלימוד מהתורה ומהמסירות נפש של בעל ההילולא, יכול להיות בשני אופנים.

אופן אחד – התבוננות בפרטי העבודה שלו, ואופן שני – התבוננות בכללים של עבודתו שהם "אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל".

וכאשר מתבוננים בדבר, ונעשים חדורים בדבר, ה'פועל ממש' בא בדרך ממילא, ולא נדרשת יגיעה נוספת, אלא בדרך של "מצוה גוררת מצוה" ובמהירות ובקלות, וע"י זה נעשית שלימות של בנ"י – "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו", והולכים באופן של "צבאות ה'" לקבל פני משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

ולוקחים איתם את כל המפתחות של כל המעשים הטובים שעשו, כפי המשל של הרבי מהר"ש שכאשר עושים מצוה, מקבלים את השכר מיד, אלא שהוא נמצא בתיבה נעולה, אבל מוסרים לו את המפתח –
ויחד עם המפתחות, הולכים לקבל פני משיח צדקנו.
עד כאן נקודות מדברי הרבי בשיחה.

למחרת, בי"א שבט תשל"ו, יצאנו לשליחותנו באה"ק, ומהראוי לספר כי לפני נסיעתנו התעוררו חמישה אברכים חסידיים בקראון הייטס – הרב שמואל בוטמאן, הרב מרדכי קלמנסון, הרב ברוך קייבמן, הרב דוד רפפורט והרב נחום פינסון – וקנו 'טנק מצוות' על-מנת לשלוח אותו לאה"ק עם השלוחים.

ברגע האחרון, ערב נסיעתנו, חל שינוי בתכנית והתברר שהתכנית לשלוח את ה'טנק' עם השלוחים לא יוצאת אל הפועל, והאברכים הנזכרים החליטו לתת את הטנק כמתנה לרבי.
במהלך התוועדות יו"ד שבט החמשה עלו לבימת ההתוועדות ומסרו את מפתח הטנק לרבי.
הרבי הגיב ואמר: 'שיקט עס מיט די וואס פארען' [תשלחו זאת (את הטנק) עם הנוסעים], התורה חסה על ממונם של ישראל"

והרבי הוסיף:

'אבער גיט זיי א צווייטען שליסל, ווייל מיין שליסל גיב איך ניט אפ' [אבל תתנו להם מפתח אחר, כי את המפתח שלי אינני נותן].

ואגב, באותו מעמד גם הרב אברהם יצחק גליק מלונדון נתן לרבי את המפתח של הטנק החדש שהוא נדב באנגלי'.

מאוחר יותר, כאשר הטנק הגיע לארץ, השלוחים שאלו האם אפשר להשאיל הטנק גם לאחרים, ומתי הוא הזמן המתאים לפעול עם הטנק.

והרבי ענה (תוכן הדברים):

כשם שיהודי לוקח אתו תפילין לכל מקום שאליו הוא נוסע, כך כאשר שליח נוסע, הרי הוא נוסע עם טנק. וכשם שיהודי משאיל את התפילין שלו, כך אפשר להשאיל את הטנק שהרי השלוחים יעסקו בזה מחוץ לסדרים. וכיון שזו שליחות מיוחדת, הרי במיעוט זמן בכמות, יפעלו ריבוי באיכות.

ויש לומר שבדברי הרבי בעת מסירת המפתח לטנק, כאמור לעיל, ולאור השיחה בהתוועדות זו בנושא המפתח, יש כמה הוראות יסודיות בענין השליחות בכלל ושליחותנו בפרט.

ולענ"ד אלו הן ההוראות המרכזיות:

1) ה"פתח" (פ' בקמץ ת' בפתח) לכל ענין השליחות נעשה ע"י הרבי. ובכוחו יש אפשרות לכל אחד ואחד שמתנדב לצאת לשליחות, אפילו מי שמצד עצמו הוא שלא בערך לגמרי, לפעול ובע"ה להצליח.

2) השליחות היא לפתוח את הפתח בין הפנים והחוץ ולהחדיר את עניניו של הרבי בכל מקום על-מנת להשלים את הכוונה של הבריאה – "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים".

3) המפתח המקורי, הכח והיכולת של ענין השליחות, נשאר תמיד בידי הרבי. והרבי הוא נשאר תמיד בעל הבית, כי הרבי הוא הוא המקור לענין השליחות. וממנו הכל. ולכן לא תולים את המפתח ליד הדלת כך שכל אחד ואחד יוכל להשתמש במפתח ולהיכנס פנימה בכוחות עצמו, כי 'בעל הבית' היחיד והבלעדי הוא הרבי.

4) הרבי מוסר לשלוחים העתק של המפתח שנמצא ברשותו ועל-ידי כך נותן הכוח ואת היכולות לבצע את השליחות.

5) לשליח ניתנה הזכות לבחור להשתמש במפתח, לפתוח את הדלת ולפעול בשליחותו של הרבי.

6) כמובן, המפתח שביד השליח צריך להיות העתק מדויק של המפתח שנמצא אצל הרבי, וכפי שרואים במוחש כאשר מעתיקים מפתח שאם יש בהעתק אפילו שינוי קל ביותר מהמקור, ההעתק לא פותח!

7) לא רק השליחות צריכה להיות העתק מדוייק של המקור המצוי ביד הרבי, היינו שהשליחות תהיה בהתאם לרצון הרבי והוראותיו, אלא גם השליח בעצמו צריך להיות מעין העתק של המשלח, שמהותו ומציאותו יתאימו לרבי.

8) המשנה את המפתח, חס-ושלום, אפילו שינוי קל פירושו שסומך על עצמו, ורואה עצמו מציאות כמי שרשאי לחדש דבר מעצמו ולא רק בהעתק המפתח של הרבי.

ומהו מפתח השליחות? - היסוד והנקודה, אותם ענינים שהם כלליים ביחס לשאר הדברים,
וכשישנה הנקודה וחדורים בדבר, אזי ה'בפועל ממש' בא בדרך ממילא.

בשיחה האמורה הזכיר הרבי כמה ענינים מסוג זה:

1) "ואהבת לרעך כמוך", "כלל גדול בתורה".

2) קבלת עול, "הקדמת נעשה לנשמע".

3) "אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל"

ובעניננו - עלינו למצוא את היסוד והעיקר, ה"מפתח" לשליחותנו הפרטית לאה"ק גם על-פי המכתב הכללי לשלוחים מר"ח שבט תשל"ט ובשיחות ובמענות כלליים ופרטיים ועוד.

ותן לחכם ויחכם עוד. והרי בשנה זו מלאו ארבעים שנה לשליחות, וארבעים שנה לשיחה זו בהתוועדות יו"ד שבט תשל"ו, תקופה של "קאי איניש אדעתיה דרביה", ובטח יעשה כל אחד ואחד את הכלים הראויים על-מנת לכוון אל הנקודה ולקבל כחות החדשים על מנת למלא את השליחות בכל הפרטים, ועד "למפתח" שהרבי מסר בכינוס השלוחים העולמי בשנת תשנ"ב, להכין עצמו ואת אנשי עירו - "לקבל פני משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה".

*

ביום י"ז מנחם אב ה'תנש"א, עבר הרב שמואל גרייזמאן בחלוקת דולרים אצל הרבי, קודם נסיעתו לכינוס השלוחים באה"ק. הרבי נתן לו דולר ואמר,"האלטען א פייערדיקע רעדע, מען זאל זיך נאר ניט אנצינדען פון דעם, א פייער, פייער דקדושה, פארברענט נישט, ס'מאכט שטארקער."
[=תגיד דרשה לוהטת, שרק לא "ידלקו" מזה, אש דקדושה, אינה שורפת אלא מחזקת].