בנימין ליפקין

רחבת הריקודים גדושה בקרוב למאתיים בחורים. הסולת והשמן של מיטב ישיבות חב"ד בארץ הקודש התנקז, כבמטה קסם, אל אולם האירועים במתחם בית רבקה בכפר חב"ד ב'. עשרות רבות של 'תמימים' מישיבת תומכי תמימים הגדולה במגדל העמק. קבוצת עידית מהישיבה המרכזית בכפר חב"ד. קבוצת עידית נוספת מהישיבה בלוד. עוד קבוצה מהישיבה בביתר עילית. עוד קבוצה מהישיבה באלעד.

רוקדים לא חסרים בשמחה הזאת. הם נמצאים פה בשפע ורוקדים עם כל הלב, עם כל הנשמה. כל עצמותיהם תאמרנה: שמחה בטהרתה, התקשרות בדבקותה. לא תשמע כאן במהלך כל השעות הרבות שכמו ממסמרות אותך למקום עומדך למחזה הבוהק, שום שירה של שום זַמָר, אף לא מילים או מנגינות שלא ידעום ולא שיערום אבותינו. אלו חיילי בית דוד. הסְמֶעטֶענֶע של הגִידִיכְטֶע התכנס לכאן הערב במלוא יפעת טהרתו.

גם הקהל הגודש את האירוע ונוהר אליו במהלך כל הערב הולם את תבנית נופה האנושי התוסס של רחבת הריקודים. שלוחי קודש מכל קצות הארץ, שהמחותן, אבי הכלה, שכבר נדבר בו, נמנה עמם כחד מן חבריא. רבנים היושבים על מדין בקהילות חב"ד השונות. עסקנים. עַמְךָ בית חב"ד. ובכן חסידים גילו וישמחו. וישרים יעלוזו.

המחותן, המשפיע האגדי, רבי יצחק גורביץ' ממגדל העמק, עם המגבת הנצחית שעל כתפו שנועדה להתמודד לשווא עם אגלי הזיעה הניגרים ללא הרף מפניו העבדקניות, מקבל את פני כל, קטן כגדול, במאור פנים לבבי.



שוב ושוב הוא מוזג משקה לכוסיות ואגב כך מושיט את ה'תשורה'. כנגדו, סב החתן, רבי מיכאל מישולבין – עצם מיוחד שכל הארשת שלו זועקת: "שמרה נפשי כי חסיד אני" – לא חדל לרקוד. הוא לא שת לבו, לא לגילו לאורך ימים ושנים טובות ולא לעקמת המסתמנת בגוו. הוא מקפץ, מוחא כף, משל היה אחד מהבחורים הצעירים המנתרים בעוז.

פעם, במה שנראה היום כתלוש מן המציאות, עולם הדפוס לא היה מפותח דיו וטרם הגיע לממדיו הנוכחיים. כשיושב הייתי כעורך עיתון להסדיר את עמודי העיתון ולקבוע מה תהיה תכולתו התוכנית של כל אחד מהם (ליא-אאוט, בשפה המקצועית), הייתי מקבל עדכון מראש מההפקה אלו עמודים יהיו בצבעי שחור-לבן ואלו צבעוניים. אפילו מחירי המודעות היו בהתאם. שנים רבות נקפו מאז והיום הצבעוניות מקיפה כל עיתון, שמרן ככל שיהיה, על קרבו ועל כרעיו, מכף רגל ועד ראש.

בלילה הזה, שבין שני לשלישי השבוע, בכפר חב"ד ב', שב אליי במלוא הדרו המראה האותנטי של שחור-לבן. זה היה הצבע ששלט ברחבת הריקודים שכאמור מסמרה אותי על מקום עומדי למשך שעות. מגבעות שחורות, חולצות לבנות. שחור-לבן היה כאן. בטהרתו. באותנטיות החב"דית המזוקקת שלו. בלי צבעים. כמה מרהיב.

הנה שׁוֹלֶם מגידמן, האריה של 'הוועד', רוקד ומפזז, שמח מעומק הלב ביום שמחת לבו של רֵעוֹ הטוב, מאושיות 'הוועד' (ועד תלמידי התמימים העולמי, למי שאינו בעניינים). הנה ר' שׁוֹלֶם מישולבין, פעם תָּמִים תמיד תָּמִים, נושא קולו בשירת "שלום עליכם א ייד". הצעירים פה אפילו לא יודעים מן הסתם כי הוא (יחד עם ר' יענקי הבר, שותפו) היה הראשון שהוציא עיתון שבועי, חצי מחתרתי, שדיווח על הרוחש והמתרחש בבית חיינו.

הנה ר' צבי ויגלר, סב החתן, בבואה מדויקת של דמות אביו המנוח, ר' שולם סְטוֹלֶער, 'ציור פנימי' מירושלים של מעלה, שעליו ועל שכמותו ניתן לקרוא היום רק בסיפורים. בורח מכל פריים. מתרחק מכל מוקד. אך חיוכו כובש, אמיתי, חף מכל זיוף. והנה ר' חוני מישולבין, אבי החתן, נותן קולו ומעניק לילד קט, אח קטן לשבט מישולבין, שכוכבו עוד ידרוך כמיטב המסורת והשושלת, להפתיע את כולם בסיום מסכת כצורבא מרבנן, בין 'הקפה' ל'הקפה'.

והוא כחתן יוצא מחופתו. במרכז הריקודים, בחיוך קורן שמשלב בהדרו מוחין דגדלות עם עושר אמיתי, רַייכְקַייט שאין שנייה לה, בכל מידה נכונה, מענדי מישולבין. מולו, מקפץ כסייח שאינו יודע מנוח, אחיו, שמוליק, שעל קומתו הנמוכה כמו מוטלת הערובה לתמימים, לאנ"ש, לדור כולו.

אם יש את נפשך לדעת רָצוֹא ושׁוֹב מהו – הפגש לקורת גג אחת את שני האחים הללו. שמוליק, רָצוֹא חסר מנוח, מתרוצץ אנה ואנה, עורך ומפיק את 'בית חיינו' המביא להמוני חסידי חב"ד בתבל כולו, מדי שבת בשבתו, לחלוחית של התקשרות אותנטית, מפיק ללא הרף, שליח בישיבה בביתר אך מצודתו פרושה על פני כל הארץ, בקי בכל שיחה וכל הגה, שולף מיידית כל אֶמֶר וכל סיפור מכל ימי הנשיאות. מענדי, שׁוֹב בהתגלמותו: חריף ובקי, עורך בחסד שורה של יבולים מבורכים מבית 'הוועד', הדמות ההולמת ביותר לקבלת פני הבאים לד' אמות.

וכאן, בשמחה הזו, שני האחים ניבטים יחד, במיזוג מופלא. רוקדים ובוטחים.

*
וכי תאמרו: מה זאת? מהדורה טקסטואלית לגלריות המופיעות באתר זה דבר יום ביומו, משמחות אנ"ש המרנינות? לשמחה מה זו עושה?

אכן, אחיי ורעיי. זהו שיר הידד לנו ולכל אשר לנו. לאו בכל יומא מזדמנת לכותב השורות הזדמנות בלתי אמצעית לחזות מלוא רוחב העיניים, להתפעם בכל הנימים והחושים, אל נוכח מראה מזוקק של חסידישקייט במיטבה. וכשזה אירע השבוע, בשמחה שהייתה לי הזכות להימנות עם שארי בשרה וקרוביה, גמרתי אומר בלבי כי את התחושות התוססות בקרבי אחלוק עם קוראיי מעל בימה זו.

במידה רבה, הייתה השמחה הזו (וזו ההזדמנות לאחל לזוג הצעיר, שעדיו לגאון ולתפארת, ולמשפחות המפוארות, בניין עדי עד מתוך שפע של בריאות, נחת והרחבה, לנחת רוח אבינו רוענו, אדוננו מורנו ורבנו) סוג של הכנה מרוממת טפח וטפחיים מעל הקרקע, לקראת המפגש עם הדבר האמיתי בשבוע הבא בע"ה: עין בעין עם הניצבים בחזית לגיונו של מלך, שלוחי הרבי, בכינוס הגדול.

איך שר ר' מנדי ג'רופי בקול הזמיר העָרֵב שלו וכולם החרו-החזיקו אחריו בחדווה עילאית: "חסידי חב"ד אנו, תלמידי הרבי, אשרינו!".