בנימין ליפקין

בבוקר יום שלישי, יום הבחירות לנשיאות ארה"ב, קידם את פניי ר' מאיר טורנהיים, מיקירי אנ"ש בק"ק ליובאוויטש-לוד (ההולכת ומתעבה ב"ה מדי יום ביומו), ובאותות ובמופתים ניסה להסביר לי כיצד הוא "רואה" כבר עתה את נצחונו של טראמפ.

ר' מאיר, מלמד דרדקי שלזרועותיו הושטתי את כל בניי בהוליכי אותם חבויים בטלית, ביום התחנכם בפיאות והוא אשר לימדם את אותיות הא"ב, גילה בשנים האחרונות את רזיה של שיטת אותיות מסתורית, שאת פשרה איני יודע ובה איני מתיימר להבין. הוא היה משוכנע כי כשם שצפה את נצחונו המכריע של נתניהו בבחירות האחרונות, במסגרת אותה שיטה, כן יצדק גם הפעם.

אני פותח במעשייה הזאת לא על מנת לקדם את המוניטין של החסיד שבכהונה שעליו סיפרתי אלא כדי לספר כי חייכתי לעברו בחיוך של ספק שעשוע ספק רחמים, לא רק משום שאיני מבין או מאמין בהמצאות מעין אלו, אלא משום שמשוכנע הייתי, וכך גם אמרתי לכל מי שרצה לשמוע, כי ברור לחלוטין שהבחירות בארה"ב הוכרעו וכי אם נרצה או לא בארה"ב תיבחר לראשונה נשיאה.

אחד מעמיתיי בתקשורת החרדית עונה לשם ר' יצחק קקון. הוא תושב שדרות ועורך את הבטאון הש"סי, 'יום ליום'. במשך שבועות ארוכים הוא קודח במוחי ובאוזני שאר עמיתיי, ברמת שכנוע עצמית שאין בה שמץ של פקפוק, כי טראמפ יוכרז כמנצח. תחילה חשדנו בו כי זו משאלת לב וכי אינו יכול להפריד בין הערכה ריאלית לבין מאווייו האישיים. הוא אכן לא הסתיר את משטמתו העזה כלפי הגב' קלינטון והפרו-ערביות שלה אבל טען כי כמי שיודע לחוש את השטח ולנשום אותו, התעמולה הכלל תקשורתית לא תעמוד לה וכי השטח רוצה את השינוי בדמותו של המועמד סמוק הלחיים וזהוב השיער.

בשבועות האחרונים, כמו התחרינו זה עם זה מי ילעג יותר להערכתו נטולת הסדקים של ר' יצחק. אחד מבני החבורה, ציני ומושחז במיוחד, סיכם זאת באומרו: אני מקווה שתיקח את זה בקלות. קלינטון תנצח בהפרש גדול. כל הדיבורים על מרוץ צמוד נועדו לשרת את הרייטינג ועוד מטרות שוליות.

*

שתי האפיזודות הללו מעניקות בבואה למעטפת השריון של הביטחון העצמי בה התחספסנו במשך השנים, עיתונאים גדולים וקטנים. כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את תורת המשחקים הפוליטיים, בקיאים בתחזיות השונות ויודעים לתת בהן סימנים: מי קונספירציה מופרכת, מי משאלת לב מודחקת ומי הערכה ריאלית ומפוכחת.

התוצאות שנחתו עלינו לפנות בוקר יום רביעי העמידו לפחות אותי בעיני עצמי בסוג של מבחן עצמי מחודש. מבחן שדומני כי לא ערכתי כמותו לעצמי במשך כל 23 שנותיי בעיתונות.


דיאגרמה מליל הבחירות, המסמלת את המהפך הדרמטי 

האמת היא שיש כאן הצבת מראה משמעותית מול פניו של כל איש תקשורת באשר הוא. אם מלכתחילה היה תפקידה של התקשורת להקשיב באופן בלתי אמצעי לרחשי לב הציבור ולתת להם ביטוי הולם – בכל השנים האחרונות, בארץ ישראל כמו בארצות הברית ובכל מקום שבו יד התקשורת לסוגיה מגעת, כמו גמרו אומר אנשי התקשורת כי הם בקיאים יותר מהאזרח הפשוט, הבּוּר, נעדר הידע. הם יכולים ואולי אף צריכים להדריך אותו, להכתיב לו ולקבוע לו מיהו הזכאי לאמונו, למי עליו לתת את קולו, את מי עליו להכתיר ואת מי עליו לפסול מכול וכול.

הגיעו הדברים לידי כך שבעשורים האחרונים יש שם חדש לאנשי התקשורת באשר הם, בין לבכירים שבהם ובין לזוטרים שבהם המזנבים אחר רבותיהם, רואים בהם כמשרטטי מודל שאין לו תחליף ומנסים להתחקות אחר כל צעד ושעל שלהם, בכל הגה היוצא מפיהם, בכתב או בעל פה. מעתה אין נקראים אנשי התקשורת עיתונאים או כתבים המביאים את דבר העם ומבטאים אותו נאמנה אלא ההפך הגמור: הם מובילי דעת הקהל.

אמור מעתה: הצרכן הרוכש את התקשורת לסוגיה וקורא את דבריה בצמא, אינו מזדהה עם הנאמר בה, אינו חש תחושת סיפוק על היותה מבטאת את מה שהוא עצמו חש, מרגיש, אך אין בידיו את הכישורים הנדרשים להביע זאת ברהיטות ועל כן כלי התקשורת הוא השופר שלו, של רעהו, של בני משפחתו, על כל קשת הדעות ומגוון התחושות המנחים אותם.

זה כבר מזמן לא תפקידה של התקשורת ואין לה כל יומרה נחותה כזו. הצרכן הרוכש את כלי התקשורת אמור להשתעבד לו, לרכוש ממנו עצה חכמה ותרבות ולנהוג בהתאם לקו שינחו אותו השורות ומה שכתוב בין השורות. דעת הקהל אמורה, אליבא דבעלי כלי התקשורת הגדולים ועושי דברם העורכים הראשיים וכל שאר העושים במלאכה, לינוק מדפי העיתונים ולקבל מהם את הדרך הראויה שבה ידבקו ולפיה יכלכלו את צעדיהם ביום פקודה כביום שגרה.

מרוב שהשתכנעו כלי התקשורת במלאכתם זו עד כדי זניחה טוטלית של תפקידם המקורי והעיקרי, הגיעו הדברים לידי כך שרחשי הלב המבעבעים בקרב העם כלל לא חודרים לחומת האוטונומיה הפנימית שהלכה ונבנתה עם השנים בינות להיכלי התקשורת לסוגיה לבין המון העם. החומה היא כה עבה ובלתי עבִירה עד שגם כאשר מתפרסמים בתדירות גבוהה סקרים שאמורים לבטא את הלך הרוח הציבורי הם הולמים ככפפה ליד לא את הרחש הרוחש בציבור אלא את התכתיב ומשאלת הלב של התקשורת.

מדובר בהיזון חוזר שמגשים את עצמו בשיטתיות דואלית: מצד אחד, זו התקשורת עצמה המסמנת את המטרה, מבליטה את הטוב והיפה והראוי בעיניה ומצניעה את הנתונים הבלתי מתקבלים על דעתה, גם אם הם מבצבצים מפה ומשם, כי יש לה תפקיד בעיני עצמה ואל לה לתת לקולות זרים להשמיע דברים אחרים שעשויים לסתור את התפקיד הזה או להציב מקלות בגלגליו.

מנגד, כמים הפנים לפנים, גם הציבור בחלקיו הגדולים, משתף מבלי מודע פעולה עם אותו קו וכשהטלפון בביתו או בכיסו מצלצל ומעברו השני נציג של חברת סקרים המבקש לדעת למי ייתן את קולו, הוא ממהר ליישר קו עם רצון אדוני דעת הקהל ומצהיר בקול כי ייתן קולו למי שהתקשורת גמרה אומר זה מכבר כי הוא השליט ואין בלתו. שונה הדבר בתכלית כשהוא מתייצב מאחורי הפרגוד וכעת אין לו בעולמו אלא הקלפי ותחושותיו האישיות ששום כלי תקשורת, עוצמתי ודורסני ככל שיהיה, לא יוכל לטשטש או להעלים.

*

את המסר הזה, שניתן עוד רבות לכתוב עליו ולדבר בו ביתר המחשה והבהרה, ביטאתי במילים קצרות בטורי היומי בעיתון 'המבשר' בעריכתי, בבוקר שלמחרת היוודע התוצאות. מצאתי לעצמי חוב לומר לקוראיי בין היתר: "הלקח החשוב ביותר מהתבוסה הזו שהיא מנת חלקה של התקשורת כולה, לרבות הטור הנוכחי ששלל כל אפשרות שטראמפ ינצח, הוא שהגיעה העת להתאזר ביותר צניעות ופחות ביטחון עצמי".

אלמלא לא באה בחירתו, המפתיעה או הצפויה (תלוי בעמדת המתבונן, כאמור), של טראמפ לנשיאות אלא על מנת לחדד, בתודעתי ובתודעת עמיתיי למקצוע, את ההכרה הזאת, שאולי התמצית שלה בעגה חסידית מסתכמת בשתי מילים: "קצת ביטול" – דיינו.