הרב נפתלי ליפסקר

היום, כ"ח בתשרי יחול היארצייט של אבי-מורי הרה"ח ר' חיים צבי בהרה"ח ר' אריה זאב ליפסקר ע"ה. יהיו הדברים הבאים לזכרו ולעילוי נשמתו.

חורף שנת תשל"ד - תמונת ילדות חזקה ובהירה: היו אלו הימים שלאחר הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים. אבא ע"ה מגיע הביתה באחד הלילות לביקור נדיר של כמה שעות.

כשהשכמתי באותו בוקר להגיד שלום לאבא השב אל החזית, הוא כבר עסק באיסוף פריטים אחרונים לקראת היציאה. נשמעה דפיקה על הדלת, ובפתח עמד חייל צעיר. הנהג שבא להסיע אותו לשדה התעופה, בדרך לפאיד ש'במערב התעלה'.

- 'מערב התעלה', למי שלא מכיר את המונחים של אותה תקופה, היה הכינוי לשטח הענק שנכבש מהמצרים ממערב לתעלת סואץ ביבשת אפריקה. מהמפקדה שהקים אבי בפאיד, עת חצה את התעלה עם כוחותיו של אריק שרון, פיקד על כל המערך הלוגיסטי בשטח המצרי הכבוש. באותם ימים, על רקע התפקיד רב-האחריות שקיבל, העניק לו הרמטכ"ל דאז דוד אלעזר, דרגת סגן אלוף
-

"באת בדיוק בזמן", אומר אבא לחייל הנבוך 'שבסך הכול בא להסיע את המפקד', ומניף מול עיניו את שקית התפילין שהייתה בידיו. "בוא תניח תפילין, חייל".

החלק האחרון של המשפט נאמר בטון, שאולי לא נשמע כמו פקודה, אך בוודאי היה בו המון מן הסמכותיות והנחישות שכה אפיינו אותו.

אבא לא יצא 'למבצעים' בכל יום שישי, ובאותם ימים לא היה קשור עדיין לפעילות חב"דית רשמית. אבל זה היה אצלו בגנים, מהבית ומהסביבה בה גדל: הזהות החסידית העמוקה, ה'גאון יעקב' והדאגה לזולת.

בכל מקום בו היה - בשדרת הפיקוד בצבא ובתפקידים בכירים במשק הישראלי, אפיינה אותו האמונה המוחלטת בדרכו החב"דית, וההזדהות המלאה עם הבית החסידי המיוחד ממנו בא. תמיד ראה את עצמו שליח ומייצג עם מחויבות.

כקצין צעיר מזוקן, עוף מוזר במערך הלוחם של צה"ל של שנות החמישים, היה מביא את חבריו ופקודיו להתוועד בסוכה של הסבא לייב'ל ליפסקר בלוד. לאכול את הקאשע של סבתא מלכה, שהתבשל בסירי הענק המוסדיים. גם מול הקיבוצניקים הצברים, סמל 'האנטי-דתי' של אותם ימים, היה גאה במורשתו ובאורח חייו, בהוריו ובמשפחתו החסידית.

לא רב מטעם

בשנת תשט"ז, לאחר הטבח הנורא בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד, כשפטרל עם המחלקה שתחת פיקודו בגזרה הדרומית, נתקל בחולית הפדאיון המפגעת שעשתה את דרכה חזרה לעזה, ונפצע בקרב היריות עם המחבלים.

לאחר החלמתו, כאשר נבצר ממנו לשוב לשרת כלוחם, הופעל עליו לחץ גדול לקבל על עצמו תפקיד של 'קצין דת'. הוא ניאות לקבל על עצמו את התפקיד, אך לא לזמן רב...

ברוח אותם ימים, החליט מפקד היחידה בה שירת, לצאת עם קבוצת חיילים ל'טיול שבת', כשהם רכובים על ג'יפים צבאיים.

קצין הדת הטרי ו'התמים' ניסה להסביר שזה נוגד את כללי ההלכה ונהלי הצבא. משנתקבלו דבריו בגיחוך ובביטול, נעמד בשער הבסיס וחסם בגופו את השיירה. החיילים המטיילים לא האמינו למראה עיניהם. קצין 'דוס' שאינו נרתע לעמוד על דעותיו?!

האירוע הסתיים בהחלפת מהלומות פיזיות, כשידו של ה'קצין החרדי', שהיה חזק מאוד פיזית ונחוש עוד יותר ערכית, הייתה על העליונה.

ביום ראשון נקרא 'קצין הדת הסורר' לנזיפה אצל הרב הצבאי הראשי. באותו יום ראשון, הוא גם עזב את התפקיד 'הרבני', והעדיף להמשיך בשירות הצבאי כשהוא פועל על פי אמונתו והחינוך החסידי אותו ספג.

מנהיג ובעל תפילה

אבא לא הסתפק בניצול הזדמנויות למילוי תחושת השליחות הכללית המאפיינת כל חסיד חב"ד. הוא חיפש אפיק פרודוקטיבי יותר לניצול כישוריו כמנהיג וכאיש עשיה. וכך נטל על עצמו את הנהגת בית כנסת חב"ד המיתולוגי בפתח תקווה. המקום שהיה באותם שנים מבנה קטן ומיושן, דל מתפללים, ומתנדנד על גבול המנהג וההתנהלות החב"דית, הפך תחת הנהגתו בתוך כמה שנים למעוז חב"די מכובד. המקום שופץ והוכפל בהיקפו, מספר המתפללים גדל פי כמה והאווירה בקהילה שונתה ללא היכר.

הוא שימש כגבאי ראשי וכבעל תפילה בעל נוסח מכוון, קול חם ועוצמתי, וסגנון תפילה שמשלב לחילופין רגש מרטיט עם שמחה פורצת גדר. הוא הביא לקהילה שהייתה בתהליכי בניה והתחדשות מושגים של התוועדות חסידית ו'שמחת תורה' שהיו מוכרים לו מפוקינג (תחנת מעבר מיתולוגית של חסידי חב"ד שעשו דרכם מרוסיה לארץ) ומלוד.

כמה סמלי הדבר, שאת 'האירוע המוחי' ממנו לא קם, קיבל למחרת שמחת תורה, לאחר חודש רווי פעילות ועשייה בבית הכנסת.

גנרל בחינוך

לאחר עשרות שנים של שירות צבאי ותפקידים בכירים בתאגידי המזון הגדולים בארץ, החליט אבי ע"ה, כי הגיע הזמן לעסוק בעניינים שברוח. הוא חבר לאיש החינוך הרב ישעיהו ובר יבדלחט"א, ויחד הקימו מסגרת חינוכית לנוער חב"די שהתקשה למצוא את מקומו בישיבות הרגילות – ישיבת 'תפארת מנחם'.

כמו בכל תפקיד ועניין שעסק בו בחייו, גם כאן נתן את כל-כולו במסירות ובנחישות מוחלטת. היה זה תחום חדש עבורו והוא 'הפך כל אבן' בדרכו להקמת הישיבה וביסוסה. גייס תקציבים ותרומות, בנה צוות חינוכי לתפארת, ולמרות שרשמית לא עסק בתחום החינוכי, היה מסור גם לתלמידים ולצרכיהם הגשמיים והחינוכיים.

בשנה האחרונה לחייו נטל על עצמו גם את ניהול ישיבת 'חזון אליהו' הפועלת במסגרת בית חב"ד המרכזי בתל-אביב בראשותו של הרב יוסף גערליצקי. ושוב, כמה סמלי, שאת האירוע המוחי הקשה, קיבל במשרדו בישיבה, תוך שהוא עסוק בענייני הישיבה ובתכנון פיתוחה. ת.נ.צ.ב.ה

מראה של חייל יהודי

במלחמת יום הכיפורים שירתי ברפידים. לא אשכח את תפילת ליל שבת החרישית באווירה קודרת ומדוכאת בעקבות מוראות הפלישה המצרית. לפתע נכנס לבית הכנסת המואפל עבדקן חב"די יצוק מראה, רחב כתפיים וזקן, במדי צה"ל ודרגות סגן אלוף על כותפותיו, וציציותיו משתפלות. והוא יושב בינינו הזוטרים והתפלל בדבקות. בעיני רוחי ראיתי את "חיילותיו של דוד המלך" ושבה אלי רוחי! (הרב ישראל רוזן, עלון 'שבת בשבתו' גיל' 1617 פר' צו תשע"ו)

שליחות לשמירת ביטחון היהודים באה"ק

במהלך השנים זכה אבא ע"ה להיות כמה וכמה פעמים ביחידות אצל כ"ק אדמו"ר. כל היחידויות היו ארוכות מהרגיל, כשהרבי מקדיש זמן רב להורות על החובה לפעול נגד מסירת שטחים וויתורים מסוכנים.

בחודש אדר תש"מ, זכיתי להיות יחד עם אבא ביחידות שנמשכה 22 דקות. היו אלו הימים של מימוש הסכם השלום שנחתם עם מצרים ופינוי חצי האי סיני מצבא ותושבים. הרבי דיבר בכאב גדול על הפינוי ועל הסכנות שההסכמים טומנים בחובם. הוא פנה שוב ושוב לאבא לנצל את הקשרים והמעמד בתחום הביטחוני כדי לבלום את ההתדרדרות במצב ביטחון היהודים באה"ק.
ואומנם אבא ניצל במשך השנים כל הזדמנות ואפשרות כדי להסביר ולשכנע בסכנות הטמונות בוויתורים ובנסיגות.