מדריך למתארחים, חלק שני

מאת: שרה

בשנה שעברה כתבתי כאן כתבה על מצוות הכנסת האורחים שזכתה בה שכונת קראון הייטס.
סיפרתי כאן על דינמיקת האירוח, כפי שנראית בעיני, עיני ישראלית המתגוררת פה כבר שלשים שנה.
וגם רטנתי, ודי הרבה.

קיבלתי תגובות רבות על הכתבה, חלקן אוהדות וחלקן זועמות. "אל תארחי ואל תקטרי" ייעצו לי. "לארח את אורחי הרבי זו זכות ולא חובה" אמרו לי.

לפני שהתיישבתי לכתוב חיפשתי את שיחותיו של הרבי על האורחים ועל כמה חביבים הם עליו. לא רציתי לאבד פרספקטיבה, ולא לאבד את הטעם באירוח.

חלק מהסיבה שאיני מזדהה בשמי המלא היא שני אחיינים חמודים שאני מארחת כמעט בכל תשרי. בחורים עדיני נפש, שקטים ומנומסים. לא יגיעו להתארח בלי להיכנס לפני החג עם בקבוק יין ופרחים או מתנה. מתקשרים לברר בנימוס אם יוכלו לבוא, ומביאים אתם בדיוק את מספר האורחים שאומר להם שבאפשרותי לארח.

אחייני תמיד מוכנים עם שיחה של הרבי לחלוק אתנו בארוחה, קמים לעזור בהגשה ולא יעזבו לפני שהשתתפו בפינוי וניקוי השולחן. בקיצור- אורחים שתענוג לארח! ומי שאחראי לכך, הם, ללא ספק, ההורים שהשקיעו ועדיין משקיעים בחינוך למופת!

אם אזדהה בשמי, יהיו אחייני הראשונים שיסבלו מכך, וזה בהחלט לא מגיע להם.

לפני החג קיבלנו חוות דעת מגיסי, האבא שלהם. לאזניו גונבה השמועה שאזרח בקראון הייטס (לא יודעת מי ולא קשור אלינו) שהתעייף מרעש האורחים באמצע הלילה, הזעיק את המשטרה, וזו, בתגובה, פינתה את כל דירת הבחורים מתושביה בתואנת אי בטיחות. " מה חושבים להם שם בקרונהייטס?" התרעם הגיס. זו לא עיירה מנומנמת בלונג איילנד", נאום האיש. "אתם גרים שם, אז תסבלו בשקט! זה חלק מחובת המקום! איזה יהודי מזמין משטרה על יהודי אחר, ועוד על האורחים של הרבי?"

לא נכנס פה לפוליטיקה, ולא על העובדה שיהודים מזמינים משטרה על יהודים אחרים ללא הפסקה כאן מאז שפוצל ארגון הכנסת האורחים לשניים. על דירות שמתפנות פה השכם והערב על ידי ילדים צעירים שחושבים שהם "מזיזים פה עניינים" בכך שהם מלשינים על אורחיהם של הארגון האחר. ולא משנה איזה ארגון נגד איזה ארגון. ולא משנה שהם לא מקומיים ושבבקשה תשאירו את הפוליטיקה שלכם בבית ואל תביאו אותם לפה, לשכונה שפותחת בפניכם את דלתותיה וצריכה לשאת בתוצאות המלחמות שלכם על לא עוול בכף תושביה.

מטרת הכתבה שלי היא להתייחס למהות "התפקיד שלכם הוא לטפל כהלכה באורחי הרבי שהיו יקרים ללבו" שכל הורה ישראלי חב"די מצוי יודע כל כך טוב ללמד אותנו. הורה ישראלי שיושב בנחת בתשרי בביתו שבצפת/ראשון/ירושלים/מגדל העמק/ כפר חב"ד, עם תינוק או שניים, כשחמשת או ששת ילדיו נמצאים בתשרי בקראון הייטס. אולי אפילו נסע למלון או לחמותו כי סוף סוף התאפשר.

אני נכנסת ל770 בתשרי, והמחזה בכנות משובב לב: קבוצות קבוצות של בנות יושבות ולומדות. ואחר כך מתפללות. ואחר הארוחה לומדות שוב. וזו אחרי שנה שלמה של עבודת פרך בבייבי סיטר וחסכון של פרוטה לפרוטה. ובמקביל עבודת פרך בבית הספר, לימוד ללא הפסקה ועמידה במטלות ובמבחנים שהעמיד בית הספר.
למטה, בעזרת הגברים, עובדים הבחורים קשה. לימוד, תפילה, חזרה לחדר בלילה, לפעמים לתנאים-לא-תנאים.
הלב מתרחב באמת ובתמים: "מי כעמך ישראל!".

בלילה, כשאני הולכת לישון כשעה אחר חצות, אני שומעת בחורה צועקת לחברתה שנמצאת בצדו השני של הבלוק: "ההתוועדות רק עכשיו מתחילה!" יפה. התוועדות לתוך הלילה לאחר לימוד כל היום. באמת יפה.

אבל שכנתי הגויה שראיתי את הווילון מוסט בחלונה ברוגז לבדוק מי צועק פה באמצע הלילה, משום מה לא מעריכה התוועדויות. ולא רוצה כל כך לשמוע עליהן בשעה כזאת, גם אם היא לא מבינה עברית.

הכתבה הזאת לא באה לכעוס על הנערים והנערות המבקרים כאן, אלא על אלו השולחים אותם לכאן:

ראשי ישיבות, מנהלות בתי ספר, משפיעם ומשפיעות, כל אלו המעודדים נסיעה לחגים ומכינים את התלמידים, שאלה פשוטה לי אליכם:
הכנתם את הילדים בחסידות. הכנתם אותם במשמעת, בשמירת הזמנים, בלימוד ובחזרה. הזהרתם אותם לשמור על צניעות. על לא לנסוע למנהטן. שנה שלמה חזרתם על זה שוב ושוב והשקעתם בכך יזע ודמעות. ועכשיו אתם שולחים אותם לקראון הייטס, והם מגיעים לפה דרוכים, נרגשים, מרגישים שסוף סוף הם הגיעו ל"הפנינג" הגדול שנקרא "תשרי בחצרות קדשנו". והם באמת ובתמים מאמינים שכל השכונה בעניין. אני זוכרת את עצמי. לא הבנתי שהמשפחה המארחת שלי ממשיכה בשגרת יומה כרגיל. חשבתי שכל החב"דניקים באותה סירה, כי לא התמצאתי ולא לימדו אותי אחרת.

אתם, מבוגרים יותר, בעלי משפחות, שהייתם כאן כמה וכמה פעמים, שיודעים במה כרוך אירוח, למה שלא תקדישו "שיעור" אחד מיוחד כולו לאהבת ישראל ולכיבוד האנשים שמארחים אותם בלי להכיר אותם אפילו?

בעבר יצא פלאייר של ארגון הכנסת אורחים שהסביר למתארחים כללי התנהגות בסיסית. השינוי ניכר היה מיד. היה ברור שיש פה מקרה קלאסי של חוסר תקשורת. וכשהייתה תקשורת נראו מיד התוצאות.

במקום לרפרף בקלות על "שיהיה לכם דרך ארץ" שלוקח דקה בדיוק, למה לא להקדיש אותם יזע ודמעות להתנהגות שתכבד אותם ואתכם, האחראים לחינוכם?

הנה הצעה: הקדישו שעה שלמה,(שעה, לא שנה!) השתתפות חובה, כדי להסביר לילדים הנאיביים את הדינמיקה המקומית.

והדינמיקה המקומית היא כדלהלן: (הצעת שיווק):
קראון הייטס היא שכונה שמתגוררות בה משפחות רגילות, כל השנה. חדש תשרי הוא רק אחד מחדשי השנה.

המשפחות הנ"ל אינן סניף של בית ספרנו/ישיבתנו. אין להן שום קשר לתכנית הלימודים שלנו.
הדירות שבהן מתגוררות המשפחות הן דירות ששייכות להן. לא להכנסת אורחים אש"ל או ל"ועד התמימים". ובני המשפחות לא מונו לשמור על הדירות מטעם אש"ל או "ועד". הם פשוט רכשו את הדירות לשימושם האישי, שלהם ושל בני משפחתם.

אם משפחה הסכימה לארח זאת אומרת שקיבלו החלטה פרטית שלהן והסכימו לוותר על חלק מהפרטיות שלהם לשם המצווה.

בני המשפחות המארחות הולכים כרגיל לעבודה גם בחודש החגים וצריכים לקום בזמן. ילדיהם הולכים לבית הספר כמעט כרגיל גם בחודש החגים וצריכים להתעורר בזמן ולהכין שיעורי בית. יש חגים, אבל אין "הפנינג".

החדר שאתן ישנות בו, בחורות/בחורים יקרות/יקרים, שייך לילד שעבר לישון בחדר הוריו על מזרון למשך חודש. יתכן שהוא זקוק לילקוט או לספר מהחדר כשאתן ישנות מאוחר אחרי שהתוועדתן כל הלילה, ואינו יכול להכנס למרות שאת המחיר ישלם על כך בבית הספר.

גם אם אינכם מתאכסנים בבית פרטי אלא באחת מדירות הכנסת האורחים, אזרחי קראון הייטס הנ"ל עדיין צריכים להתעורר בזמן לעבודה/בית הספר, לפיכך נא להימנע מצעקות ברחוב באמצע הלילה אפילו שהוויכוח הנרגש הוא על ההשקפה בחסידות שלמדתן זה עתה.

וגם דיבורים רגילים באמצע הלילה צריכים להיעשות בשקט, בדיוק כמו בשכונת מגוריכם בארץ.

מול ביתי מצאתי, כבר יותר מפעם אחת, אריזות ועטיפות של אוכל. בדירת הבייסמנט שלי התגוררו בחורים ישראלים כל השנה, ולאחר שהסברתי וביקשתי הם נזהרו ביותר לא ללכלך את החצר.

לחודש תשרי הם הכניסו לדירה כמה אורחים קרובי משפחה, בלי לסכם אתי מראש. לא התנגדתי, רק בקשתי לשמור על אותם כללים. אך בכל יום ויום הופיעו אריזות חדשות בחצר. אף אחד מהאורחים "לא ידע של מי זה", ולכן סירבו להרים את האריזות, למרות שהיו במקום ללא רשותי ולמרות שראו אותי, שיכולה להיות אמא שלהם, מתכופפת ואוספת בעצמי. ופעם עבר פה פקח עיריה שקנס אותי בסכום כספי נכבד, כי לא שמתי לב שלפני שעה זרקו עוד כמה אריזות.
בסופו של דבר איבדתי סבלנות, אספתי את האריזות ושמתי אותן על כמה מיטות בדירה שלהם. בתור רבע שעה עלה למעלה בחור נזעם, צעיר מבני שלי, שקרא לי "חוצפנית" והודיע לי שהוא לא עובד אצלי.

בערב סוכות התעוררתי בשלש וחצי בלילה לקול רעש מוזר. הקול היה נשמע כמו קידוח. הקשבתי, ולא הבנתי מי מאזרחי קראון הייטס החליט לבנות את סוכתו בשלש וחצי בלילה. לא התאים לאף אחד שהכרתי מהסביבה. ואורחים, ידעתי, לא בונים לעצמם סוכה משלהם בדרך כלל.

אלא שהמסתורין העמיק משהחליט הקידוח להתקרב לביתי, מגביר את קולו מרגע לרגע.
החלטתי, למרות העייפות הרבה, לקום ולראות איזו סוכה בונה את עצמה בריחוף באויר באשמורת הבוקר.

וזה מה שגיליתי:

למטה עמדו שלשה בחורי ישיבה, לבושים חסידי, בחורים שבמקרה הכרתי בתור נחמדים ומנומסים. בידיהם היה שלט, ובאוויר, לא רחוק מחלוני, שייט לו, מרעיד את האויר ולא כל כך בנחת, רחפן!!

לאחר הלימוד המעייף של היום החליטו החברה להתפרק קצת בפעילות מהנה, שמגיעה להם, לכל הדעות.

בצד השני של הכביש עברה באותו רגע בחורה ישראלית בדרכה לאכסניה שלה, שצעקה: "מה זה, מצלמה?" הבחורים ענו לה שלא. "שלא יפול עלי" ענתה בפחד ששמעו כל שכני.

בחול המועד לקחתי את אחד מנכדי לביקור אצל הרופא. בחדר ההמתנה ישבה בחורה ישראלית בעלת פנים עדינות וחיכתה לתורה. כשעמדתי לצאת, פתחתי את דלת הברזל הכבדה ביד אחת, ובידי השניה ניסיתי לתמרן את העגלה לכיוון הדלת. התינוק הוא בן שנתיים וחצי, משמע: כבד. משימה לא קלה.

בעוד אני מזיעה קשות קפצה לפתע הבחורה ממקומה. ברחוב עברו הוריה, שגילו אותה דרך הזכוכית ונפנפו לה בשמחה. היא רצתה לצאת אליהם, אבל בדלת עמדנו אני ומטעני המסורבל, והכניסה היתה חסומה.

שלשה ניחושים מה עשתה הבחורה בעלת הפנים העדינות שלפני זמן קצר ישבה ב770 ולמדה:
החזיקה עבורי את הדלת? לא!
בקשה סליחה ונדחקה מעט?
לא ולא!
מאחר שעמדתי כשיד אחת על העגלה והשניה על ידית הדלת ויצרתי מעין "מזלג" שחסם את דרכה, דחפה הבחורה בירכה בחינניות את ידי ללא שום בקשת סליחה ועפה החוצה בששון ובשמחה לקראת הוריה שלא ראתה, אולי, נאמר, שעה?

בזמן כתיבת שורות אלו, עכשיו אצלנו מוצאי שמחת תורה.
אצלנו, כידוע, יומיים חג. אתמול בלילה חזרנו לביתנו מאוחר בנערינו ובזקננו. לאחר "תהלוכה" לבורו פארק, הקפות בבית כנסת מקומי ואחר כך ב770. לאחר יום של תפילה , בישולים, תינוקות וכו".

בשתיים וחצי בלילה העירו אותנו דפיקות חזקות במיוחד בדלת ביתנו. סקירה מנטלית מהירה העלתה שכולם בבית, ואף אחד מבני המשפחה לא נתקע ללא מפתח.

נגשתי לחלון חדר השינה שלי, בקומה השנייה של הבית . "מי זה?" שאלתי בפחד.
"בבקשה לפתוח, מקרה חרום!" הגיעה התשובה מלמטה.
עד שהתארגנתי, לא פסקו הדפיקות העזות למרות שאמרתי להם שאני באה.
רצתי למטה כשלבי מפרפר בפחד. בדלת עמדו שני בחורים.

לאחר חילופי דברים מבולבלים ואישור שלא קרה אסון, התבררה התמונה. הסכיתו ושמעו, זה מעניין:
בשמחת תורה מוציאים את ספר התורה של הרבי למספר שעות. זהו ספר תורה קטן שנכתב לפני השואה והוברח, יריעות יריעות, על ידי הכותבים למחנות ההשמדה, כדי שלא יותרו ללא ספר תורה. לאחר גלגולים רבים הוא נרכש על ידי מישהו שהעניק אותו במתנה לרבי. כל המתייצב בתור ומחכה בסבלנות, זוכה לעבור ולנשק אותו, בשעות מסוימות בלבד, כשהוא מוחזק בידיו של הגבאי המשגיח באלף עיניים.

הבחורים שדפקו לי בדלת לא הגיעו בזמן כדי לנשק את הספר. הם גם לא נראו כמו מישהו שישתדל במיוחד להיות בזמן. בטעות חשבו שבעלי הוא אחד הגבאים של 770, בגלל דמיון מסוים בשמות. אז הם הגיעו אלינו ודרשו שניתן להם את המפתח כדי לקחת את הספר תורה שכבר היה מאחורי סורג ובריח.

כשהתבררה הטעות הם דרשו שניתן להם את הכתובת של הגבאי. מתארת לעצמי את תגובת הגבאי הנ"ל כשהם התייצבו גם אצלו עם דרישתם המקורית....

אז אם אתם מתכוננים שוב להגיב בצורה לא מכובדת, בחורים ובחורות יודעי-כל יקרים, אנא חסכו ממני את תגובתכם. אני רק העליתי על הכתב מעשים שעשו אחרים. רק מניחה את זה פה. 

מנהלים ומנהלות, מחנכים ומחנכות, אני רואה את ההתנהגות וחושבת עליכם!

שאלה לי אליכם:
אייכה?????