"הייתי שם בהקפות בין כולם.
הרבי מעודד את הריקודים בכל עוז, ואנו על 'הפירמידות', 'מעופפים' בין שמים לארץ ..

מה פשר הריקודים ב"חג הריקודים" שמחת תורה ?
אני זוכר שבהתוועדויות בישיבה, המשפיעים היו מכוונים לכך ולעתים אף אומרים "צאו מעצמכם".
מה כל כך גרוע ב'עצמינו' שאנו צריכים לצאת משם ?!

אנו אוהבים 'להיות בשליטה' על עצמינו ועל מצבנו , להיות ב'אזור הנוחות' שלנו ובהרגלים שלנו. שם אנו מרגישים בטוחים, זה המתחם המוכר לנו, אנו מכירים את גבולותיו ולכן בתוכו אנו מרגישים בטוחים.

החיסרון בצורת חיים זו, הוא הקיבעון וההגבלה בתוך גבולות מסגרת המתחם בלבד..

בכדי להגיע אל מקום אשר מעבר למסגרת, מקום גבוה יותר אשר אליו עדיין לא הגענו
אנו צריכים "לקפוץ" ולדלג בריקוד, להתנתק מן הקרקע היציבה אשר תחת רגלינו
מאזור הנוחות הבטוח ומההרגלים שלנו, בבחינת "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" ו"הוי גולה למקום תורה". להתרומם קצת ללמעלה, אל הלא נודע ולא ידוע, לא בשליטה לא מוכר, ונראה לא יציב.

אבל כן מלא באמונה בבחינת "השלך על ה' יהבך" ולכן גם בטוח, בבחינת "הבוטח בה' חסד יסובבנו". אחר כך כאשר אנו "נוחתים" מחדש אל קרקע המציאות הגשמית
אנו עדיין נושאים בקרבנו את 'הרשימו' של אותה ההתרוממות
וזו מזכירה לנו מה עיקר ומה טפל, לאן לכוון ולאן לשאוף.

נכנס פעם אורח להתוועדות בישיבה, המשפיע שהיה כבר מבושם אחרי כמה 'לחיים', כיבדו בכוסית 'לחיים'. הגיב האורח "תודה, אך אינני אוהב וודקה" ענה לו המשפיע "וכי אני כן אוהב וודקה" ?!

אתה נכנס בשמחת תורה ל770, כולם רוקדים כשיכורים, האם זהו מצבם הטבעי ? וודאי שלא !
הם 'יצאו מעצמם', יצאו ממצבם הטבעי וזרקו את עצמם אל הקב"ה בכל רמ"ח ושס"ה כפשוטו,
לא עוד חשבונות ולא עוד שליטה במצב, לא עוד ראליות ולא עוד חששות ודאגות.

דבר אינו בידי בשר ודם, הכל בידי ה', הוא לבדו בעל היכולת, והוא אשר בטח מחליט לתת "בדליים" לנו ילדיו, בני חיי ומזוני רויחי. "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" באופן הטוב ביותר ובהיקף הכי רחב גם בגשמיות וגם ברוחניות.

אמנם ה'עולם' אומר "טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ", וזה נכון. כי אנחנו בעולם המעשה, "המעשה הוא העיקר" וזאת גם במחיר של "להתפשר" על מנת להגיע לידי מעשה בפועל ממש שכנ"ל הוא העיקר.

אבל במה דברים אמורים ? בדברים שאינם בגדר 'עיקר' אלא בגדר 'טפל' בלבד
לעומת זאת, דברים שהם בגדר 'עיקר' כמו עבודת ה' וכיוצא בזה, כאן צריך לשאוף ל'שתי ציפורים ביד'..

בבחינת "כל חלב להשם", דווקא המובחר ביותר, "זה קלי ואנווהו" ו"אין עניות המקום עשירות".

בעניינים העקריים של קדושה צריך להיות הטוב ביותר, ובהיקף הרחב ביותר עד לאופן של עשירות..

איך עושים זאת ?
הכל מתחיל בראש במודע בתת מודע, להאמין ולבטוח בה', לחשוב בגדול לדבר בגדול ולעשות בגדול, בבחינת "תחשוב טוב יהיה טוב", המחשבה פועלת.

יהודי שאל את הרבי, ממה אפשר להיות שמח ?
תשובת הרבי הייתה, "אדם שמח כאשר הוא משיג ומקבל דבר חדש שלא היה לו קודם, ככל שהדבר גדול יותר כך הוא שמח יותר...

אין גדול מהקב"ה בכבודו ובעצמו, ואותו אנו "מקבלים" ע"י לימוד תורתו וקיום מצוותיו".

יש הרבה עושר בעולם אבל הוא אינו העושר שלי ולכן לא מוסיף מאומה לחשבון הבנק האישי שלי..

יש תורה ומצוות ויש את הקב"ה, אבל השאלה אם אלו תורה ומצוות 'שלי' וזה הוא הקב"ה 'שלי' ?!

בכדי שאכן יהיה 'שלי', אני צריך "לצאת מעצמי" מן ממיצר אל המרחב, בבחינת "אסורה מכאן להתקרב לשם". להשליך ולו לרגע, את השליטה במצב, להפסיק לחשוש ולדאוג.

"לקפוץ למים", ולהתרומם בריקוד מן הקרקע הגשמית המוכרת,
להאמין לבטוח לסמוך ולשמוח בה' באמת, הן בזמן שמחתנו והן בכל השנה כולה,
בבחינת 'לכתחילה אריבער' של הרבי המהר”ש שההילולה שלו בי”ג תשרי, ובאופן של גאולה פרטית ועד לגאולה כללית ושלימה אכי"ר.


אלחנן סגל - בית חב"ד אזור
לע"נ אבי מורי החסיד ר' שמואל ב"ר פינחס הלוי הכ"מ