מערכת COL
|
יום י"ג תשרי ה׳תשע״ז
15.10.2016
"המורה נפטר?", נדהם הילד, ואז ניגש לאורגן לנגן את הזכרונות
ווערימקייט חסידית לצד מאור פנים. מורה קפדן של ניגונים חסידיים, עם חוש מוסיקלי נדיר שהעיר בעדינות רבה לתלמידים ותיקן בנחישות. "ניגון שמח צריך לנגן בלב שמח", אמר פעם לילד באחד השיעורים. וניגון של רגש? שאל הילד, "בהרבה רגש", השיב המורה על אתר ● אליעזר שולמן בטור פרידה מר' ראובן מרנץ המורה לנגינה של אחד מבניו "המורה נפטר?"
ארכיון: שמואל בן צבי
"שיהיה לכם רוב נחת חסידי מהילדים החסידיים שלכם, שנה טובה ומתוקה", כך נפרד מאיתנו ביום רביעי, כ"ה אלול, אמן הניגון המורה ר' ראובן מרנץ ז"ל. היתה זו בעינינו עוד פרידה שגרתית, כמדי שבוע בשנה וחצי האחרונות, בה לימד את אחד מילדינו לנגן באורגן.
היתה בו בר' ראובן ווערימקייט (חמימות) חסידית לצד מאור פנים. תמיד לימד ניגונים חסידיים. הוא היה אדם עם חוש מוסיקלי נדיר. מורה קפדן שאוזנו הרגישה והעדינה הבחינה מיד בכל טעות, עיוות או זיוף. אבל היתה לו דרך להעיר, בעדינות רבה, ולתקן בנחישות. "ניגון שמח צריך לנגן בלב שמח", אמר פעם לילד באחד השיעורים. וניגון של רגש? שאל הילד, "בהרבה רגש", השיב המורה על אתר. רגש היתה התכונה השניה הבולטת בר' ראובן. כאשר לימד ניגון עם רגש הוא הצליח להעביר את התחושה האישית ולהקנות אותה לתלמיד.
בכל שבוע כאשר הסתיים השיעור איחל לנו רוב נחת חסידי מהילדים. הפעם האחרונה, בכ"ה אלול, לכאורה לא היתה שונה.
ביום רביעי שלאחר מכן הוא לא הגיע. גם לא הודיע דבר, מה שכלל לא התאים לו. חשבנו שבגלל שזה צום גדליה הוא לא הגיע.
במוצאי שבת שמענו שהוא מאושפז. יום לאחר מכן אמרו שיש להגיד תהילים לרפואתו. הופתענו. בירור קצר העלה שהוא חולה במחלה הידועה.
חולה? במחלה? לפני שבוע הוא היה כאן, תהינו. אבל את העובדות אי אפשר לשנות. הוא חולה.
החלטתי לא להגיד לילד דבר על מחלת המורה האהוב. עוד אמצא את הדרך להגיד לו, אמרתי לעצמי.
יום שני, ערב יום כיפור, בשעה 10 בערב, הגיעה ההודעה המרה. "ברוך דין האמת, המורה ראובן מרנץ ז"ל".
קראתי את ההודעה ולא האמנתי למראה עיני. "אתה בטוח?", כתבתי מיד בחזרה. "לצערי, כן", באה התשובה.
חשתי את הדם אוזל מפני. לפני שבועיים הוא היה כאן, בבית, עם הווערימקייט החסידי שלו, והנה הוא איננו. עלה לשמים. רק 48 שעות קודם נאמר לנו שהוא חולה.
הילדים כבר ישנו, מה שהותיר לנו זמן למחשבה עד הבוקר כיצד מבשרים את הבשורה המרה.
בבוקר לקחתי את הילד לשיחה. סיפרתי לו שהמורה האהוב היה חולה מאוד ואמרו עליו תהילים. אני זוכר את העיניים שלו נפתחות בתדהמה. "אמרו עליו?", בירר. הנהנתי בראש כשגוש גדול חונק את גרוני. "כלומר שהוא נפטר", קבע. הנהנתי שוב וחיבקתי אותו.
הוא הביט בי, מעיניו ירדו דמעות של צער ואז הוא קם וניגש לאורגן והתחיל לנגן. "קול דודי דופק", "יעלה תחנונו", "כי הנה כחומר", "ושמחת בחגך". הצצתי מעבר לכתפו. על האורגן היתה מונחת חוברת הנגינה. בכתב היד הייחודי של המורה מרנץ היה כתוב "פרשת ניצבים, שירים שמחים לחודש תשרי", ומתחתיה רשימת שירים. "זה הזכרון שלי מהמורה מרנץ", אמר הילד בלי ששאלתי והמשיך לנגן משך שעה ארוכה כשמדי פעם זולגות הדמעות מעיניו ומעינינו.
ככה נכנסנו ליום הכיפורים תשע"ז. עם הנגונים והזכרונות על חסיד שהיה ואיננו.
אחי ורעיי
ראובן השאיר 13 יתומים כשהוא המפרנס היחיד היו שותפים להחזיק את המשפחה
https://www.shutaf.im/reuven
היתה בו בר' ראובן ווערימקייט (חמימות) חסידית לצד מאור פנים. תמיד לימד ניגונים חסידיים. הוא היה אדם עם חוש מוסיקלי נדיר. מורה קפדן שאוזנו הרגישה והעדינה הבחינה מיד בכל טעות, עיוות או זיוף. אבל היתה לו דרך להעיר, בעדינות רבה, ולתקן בנחישות. "ניגון שמח צריך לנגן בלב שמח", אמר פעם לילד באחד השיעורים. וניגון של רגש? שאל הילד, "בהרבה רגש", השיב המורה על אתר. רגש היתה התכונה השניה הבולטת בר' ראובן. כאשר לימד ניגון עם רגש הוא הצליח להעביר את התחושה האישית ולהקנות אותה לתלמיד.
בכל שבוע כאשר הסתיים השיעור איחל לנו רוב נחת חסידי מהילדים. הפעם האחרונה, בכ"ה אלול, לכאורה לא היתה שונה.
ביום רביעי שלאחר מכן הוא לא הגיע. גם לא הודיע דבר, מה שכלל לא התאים לו. חשבנו שבגלל שזה צום גדליה הוא לא הגיע.
במוצאי שבת שמענו שהוא מאושפז. יום לאחר מכן אמרו שיש להגיד תהילים לרפואתו. הופתענו. בירור קצר העלה שהוא חולה במחלה הידועה.
חולה? במחלה? לפני שבוע הוא היה כאן, תהינו. אבל את העובדות אי אפשר לשנות. הוא חולה.
החלטתי לא להגיד לילד דבר על מחלת המורה האהוב. עוד אמצא את הדרך להגיד לו, אמרתי לעצמי.
יום שני, ערב יום כיפור, בשעה 10 בערב, הגיעה ההודעה המרה. "ברוך דין האמת, המורה ראובן מרנץ ז"ל".
קראתי את ההודעה ולא האמנתי למראה עיני. "אתה בטוח?", כתבתי מיד בחזרה. "לצערי, כן", באה התשובה.
חשתי את הדם אוזל מפני. לפני שבועיים הוא היה כאן, בבית, עם הווערימקייט החסידי שלו, והנה הוא איננו. עלה לשמים. רק 48 שעות קודם נאמר לנו שהוא חולה.
הילדים כבר ישנו, מה שהותיר לנו זמן למחשבה עד הבוקר כיצד מבשרים את הבשורה המרה.
בבוקר לקחתי את הילד לשיחה. סיפרתי לו שהמורה האהוב היה חולה מאוד ואמרו עליו תהילים. אני זוכר את העיניים שלו נפתחות בתדהמה. "אמרו עליו?", בירר. הנהנתי בראש כשגוש גדול חונק את גרוני. "כלומר שהוא נפטר", קבע. הנהנתי שוב וחיבקתי אותו.
הוא הביט בי, מעיניו ירדו דמעות של צער ואז הוא קם וניגש לאורגן והתחיל לנגן. "קול דודי דופק", "יעלה תחנונו", "כי הנה כחומר", "ושמחת בחגך". הצצתי מעבר לכתפו. על האורגן היתה מונחת חוברת הנגינה. בכתב היד הייחודי של המורה מרנץ היה כתוב "פרשת ניצבים, שירים שמחים לחודש תשרי", ומתחתיה רשימת שירים. "זה הזכרון שלי מהמורה מרנץ", אמר הילד בלי ששאלתי והמשיך לנגן משך שעה ארוכה כשמדי פעם זולגות הדמעות מעיניו ומעינינו.
ככה נכנסנו ליום הכיפורים תשע"ז. עם הנגונים והזכרונות על חסיד שהיה ואיננו.
אחי ורעיי
ראובן השאיר 13 יתומים כשהוא המפרנס היחיד היו שותפים להחזיק את המשפחה
https://www.shutaf.im/reuven
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
