COL על הסיפור: הסיפור שלפנינו נרשם במקורו באידיש ע״י מנחם-מענדל גינצבורג, דודו (אחי-אמו) של זלמן שז״ר. לאחר פטירתו בשנת תש״א, תרגם האחיין את הסיפור לשפה העברית ופרסמו בחוברת קטנה בשם ״שם לאבא״ שהודפסה ע״י המשפחה. בשנת תשמ״א, פרסם החוקר החסידי ר׳ יהושע מונדשיין ע״ה את הסיפור מחדש - עם השמטות והוספות על המובא בחוברת הנ״ל - בהתבסס על זכרונותיו של מר גינצבורג. הדברים פורסמו בגליון 85 של ׳די אידישע היים׳ באותה השנה. [ואילו בספר ״נשיא וחסיד״ של שמואל קראוס, מובא הסיפור בשלמותו כפי שתרגמו בשעתו שז״ר בהוספת קטעים מתוך פרסומו של ר׳ יהושע מונדשיין הנ״ל]. לפני שנים מספר עיבד הסופר החסידי יאיר וינשטוק את הסיפור שנכתב ע״י שז״ר, ופרסם אותו בעיתון משפחה. לקראת יום ההילולא של כ״ק אדמו״ר מוהר״ש שיחול השבת אנו מגישים כאן את הסיפור המופלא כפי שנרשם ע״י סופר ׳משפחה׳, ועיקרו בברכה מיוחדת שהעניק הרבי מהר״ש לסבו של שז״ר בחודש תשרי ה׳תרל״ד, אשר הובילה ללידתו של מ״מ גינצבורג - נשוא סיפורנו. *** החסיד "ר' משה ממיר" היה דמות ידועה ומנכבדי החסידים בחצרו של האדמו"ר הצמח צדק מליובאוויטש זיע"א. אביו ר' שאול שנולד בעיירה קאפוסט שברוסיה הלבנה נאלץ לגלות למיר שבליטא שבה ציפתה לו כלתו ושם עמד להקים את ביתו.

בערב החתונה נסע שאול בלב כבד אל רבו האדמו"ר הזקן "בעל התניא" ותינה לפניו את צערו על הגלות הצפויה לו. בעל התניא הרגיעו כי לא יגרע מחסידותו מאומה, ולא עוד אלא הוא יפתח במקום שטיבל חסידי. וכדי לחזקו עוד יותר נתן לו מתנה, את הסידור החדש שלו שהודפס זמן קצר לפני כן (המוכר כיום בשם "סידור תהלת ה' ע"פ נוסח האר"י ז"ל").

בנו, ר' משה, כבר היה יליד מיר והיה תמיד אורח רצוי בחצר הרבי. מדי שנה היה נוסע לשם פעמיים: לחג השבועות ולראש השנה. כחסיד מכובד היה מתאכסן באכסניות הנוחות והמרווחות של חצר הרבי, לא כשאר החסידים הפשוטים שהיו מתגוללים באכסניות עלובות או בבית הכנסת.

לא בחינם זכה לכבוד זה. בר אוריין היה ובר אבהן. תלמיד חכם ובקי בחסידות. יהודי פיקח היה ונחשב לאדם אמיד למדי כתוצאה ממסחר העצים שלו. (עסקו היה עסק היערות. בסתיו, היה קונה אצל פריץ חלקת יער. בימי החורף היו כורתים את העצים, מכינים את הסחורה ואחרי כן היו מובילים אותה אל הנהר. בראשית הקיץ החלה הפלגת הדוברות על פני הנהר אל פרוסיה, לשם היו מגיעות בחודשי תמוז-אב). בגדיו היו תמיד נקיים ומסודרים ורוחו שמחה ועליזה. ידען גדול היה בניגוני חסידים, ובריקודיו התוססים היה מתיש את כל חבריו. הוא נחשב איש רעים להתרועע והכל שיחרו את קרבתו.

לקראת כל נסיעה שלו ממיר אל חצר הרבי היה לוקח אתו ר' משה 3 מתנות: הראשונה, "דמי ארץ ישראל" למען "כולל חב"ד בארץ ישראל". מעות אלו חולקו בארץ לבני כולל חב"ד שעלו ארצה מן הגולה. השניה היא "דמי המעמד" להוצאות החצר ("מעמדות געלד", כסף שהחסידים מפרישים מכיסם להוצאות בית הרבי), ושלישית - מתנה אישית לרבי.

המתנה העיקרית היתה מעות ארץ ישראל. באותם ימים היה כל חסיד מחזיק בביתו שקית קטנה שבה היה מניח בכל עת מצוא כמה פרוטות למען יהודי ארץ ישראל, ומחכה לשליח החצר שיבוא לרוקן את השקית אחת לתקופה. לא היה אף חסיד שלא הביא את חלקו לדמי ארץ ישראל, ואפילו העני שבעניים חסך מפיו והכניס לתוך השקיק. ר' משה ממיר היה הגובה. בשעת הורקת השקית לא היה נוכח איש בחדר מלבד בעל השקיק והשליח. ר' משה המיראי היה כותב באותה עת את שם המנדב ואת הסכום שתרם ברשימה, ובשעת מעשה היו שותים שניהם "לחיים" ומברכים זה את זה לזכות ולשלוח שוב דמי ארץ ישראל וגם להגדיל את הסכום.

ב"דמי המעמד" למען צרכי החצר לא השתתפו כולם. השתתפות זו היתה רשות ולא חובה, ומי שידו לא השיגה - לא נתן.

הדבר השלישי שלקח אתו ר' משה ממיר לנסיעתו היה כאמור שי פרטי ממנו לרבי. את המתנה הזאת היה קונה במהלך נסיעותיו לערי אירופה, לשם היה יוצא לרגל עסקיו מדי שנה בשלהי הקיץ. פעם היתה זו מטפחת משי לצוואר, פעם חגורה מעשה מחשבת או קופסת טבק עשויה כסף וכדומה.

תמורת שלושת הדברים הללו שהיה "ר' משה ממיר" מביא אל בית הרבי היה מוציא משם שלושה דברים אחרים: א', התורה החדשה שאמר הרבי בפעם האחרונה; ב', הניגון החדש שניגנו בחג הזה; ג', עוגה מאת הרבנית לחלק לחבריו החסידים.

ההכנות לנסיעה נערכו תמיד במצב רוח חגיגי. כל מתפללי השטיבל החב"די במיר נאספו. קודם כל היו מכינים את הרשימות של השקיקים וכל אחד היה מוסיף פתקה אל הרבי עם הבקשות והתחינות הפרטיות שלו. אחר כך היה ר' משה ממיר חוזר שוב על המאמר שהביא מן הנסיעה האחרונה, ואחר כך היו שותים "לחיים" ושרים ורוקדים בשמחה רבה, עד אשר מאיר בונים העגלון היה מבשר לקהל - "הגיע הזמן לנסוע אל התחנה שלא נאחר את הרכבת".

החסידים בעיירה מיר לא קינאו מעולם בר' משה ממיר. לא בעסקים המסועפים שלו, לא בדירת הנגידים שלו ואפילו לא בחייו המרווחים, אולם הם קינאו בו בגלל נסיעותיו אל הרבי. היה זה בשבילם נסיון גדול מדי לא לעבור על "לא תחמוד". כל אחד מהם חלם לזכות ולטעום את הטעם הזה ולו רק פעם אחת בחיים. אבל כיצד מגיעים לכך? נסיעה כזאת עלתה אז הון עצום. דמי נסיעה ממיר לליובאביטש הגיעו לשבעה-שמונה רובלים מלבד הוצאות נוספות, וכיצד אפשר לעזוב את העבודה לשבוע ימים לפחות, והעיקר מה תגיד "היא" שתחי'... על כרחם נאלצו להסתפק בשליחת צירם הנאמן. בחביבות רבה ובלבביות אמיתית היו נפרדים מר' ר' משה ובדמעות גיל מברכים אותו לצאת לשלום ולשוב לשלום בשעה טובה ומוצלחת.

בדרך כלל היה ר' משה ממיר חי חיים שלווים וטובים. בדברים שבקדושה או בצרכי מצוה וודאי לא היה לדידו הבדל אם התברכה השנה לטובה או חלילה נטתה לרעה. האתרוג שלו היה תמיד המשובח בעיירה. כרפס לליל הסדר מוכרחים היו להכין מצנונית חדשה הלקוחה מהחממה של הגרף ואפילו אם מחיר הצרור היה מגיע לרובל שלם. אשתו של משה, זלדה רודל'ס (זלדה בת רודל), היתה מבנות משפחתו, בת אחיו הבכור. היא היתה אשה צנועה גם במושגי הימים ההם. שמע צדקתה ומידת הכנסת האורחים שלה נישא הרחק מעיירתה. היא היתה בת חבר ואשת חבר וידענית ב"אותיות הקטנות". בכל שבת היתה אומרת את כל התהלים בעל פה ללא כל שגיאה, והיתה בקיאה בכל ספרי הנשים כגון 'קב הישר', 'מנורת המאור', 'צאינה וראינה' וכדומה.

על כולם, היתה זהירה בלשונה כאחת המיוחדות אף בקרב אמותינו וסבתותינו הטובות והצדקניות.
רבות נשאה וסבלה כשהייתה צריכה לערוך לבדה את ימי החג כש'הוא' שיחי' היה נוסע אל הרבי. היתה מלווה את בעלה בשמחה בצאתו לנסיעה, ודואגת לכל סידורי הנסיעה שלו לבל יחסר לו דבר מגדול ועד קטן. החסידים היו נוהגים בימי חג וביומי דפגרא להפוך את כל הבית על פיו ולפעמים גם לגרום נזק ולשבור כלי או רהיט, אך מעולם לא שמעו מפיה מילת כעס ואפילו הבעת רוגז לא נראתה על פניה. היתה מקבלת אותם כאורחיה הטובים והרצויים ביותר, ובבת שחוק של פיוס היתה מזמינה אותם לברך על הכיבוד שהכינה בעבורם.
ובכל שעת צרה ואסון אל מי חשו לבקש עזרה? אל זלדה רודל'ס! והיא היתה עונה לכולם ועוזרת לכולם. למי בגמילות חסד בהלוואה, ולמי 'מתן בסתר', למי מילה מעודדת ולמי דברי נחמה. כולם יצאו ממנה נעזרים ומפוייסים ורוחם שבה אליהם.

חיי המשפחה של ר' משה וזלדה היו שלווים ומאושרים. רק דבר אחד ועיקרי היה חסר בחייהם: הם לא נתברכו בזרע של קיימא.
זלדה אמנם לא היתה חלילה עקרה, היא ילדה וגידלה ילדים אבל רק לימים קצרים ל"ע. ילדיה לא התקיימו. נקל להבין מה רב היה יגונם של הורים ששכלו את ילדיהם בזה אחר זה. והלא מהו כל ערכם של חיי יהודי עלי אדמות ללא בן זכר שאפשר לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים, ואשר לאחר מאה ועשרים שנה יתפלל את תפילת הקדיש ויציל את ההורים מחבלי הגהינום?...

והנה עשה השם נס, וכאשר שב משה מנסיעתו הקיצית הקבועה אמרה לו זלדה בפנים קורנות: "התבשר נא אישי כי יש לנו חדשות טובות".
עתה, לפני נסיעתו הקבועה לראש השנה, לבשה זוגתו עוז והפצירה בבעלה להשתדל בפני הרבי ולהתחנן לפניו שתזכה הפעם לילד בר קיימא. הוא הבטיח לה לעשות את כל אשר לאל ידו. אם לפני כל נסיעה לרבי היתה התכונה בבית רבה - לפני נסיעה זו - לא כל שכן.

ר' משה נסע מתוך החלטה איתנה להשיג מאת הרבי את ההבטחה הנכספת לבן שיהיה זש"ק.
כנהוג נסע ר' משה גם הפעם מצויד בברכות החסידים שליווהו לדרכו, ומצויד בכל שלוש המתנות...

בבואו לליובאוויטש הלך קודם כל, כנהוג אצל חסידים מקדמת דנא, לטבול במקוה לפני מתן שלום לרבי. נפגש עם מכריו החסידים ושמע חדשות מהחצר. היה מה לשמוע בליובאוויטש.
השנה הורגשה רוח מיוחדת במינה. היו אלה "הימים הנוראים" הראשונים שבהם ישב על הכסא רבי שמואל (הרבי המהר"ש, האדמו"ר הרביעי לשושלת חב"ד. אביו של האדמו"ר הרש"ב, נסתלק בגיל 48 בשנת תרמ"ג) לאחר הסתלקותו של אביו הרבי ה"צמח צדק".

רוחו של ר' משה ממיר היתה טובה עליו. הוא הרגיש שדוקא עתה היא שעת הכושר, וכי בקשתו עתידה הפעם להתקבל. ביחוד גבר בטחונו ביום הראשון של ראש השנה. באמצע התפילה בשעת קריאת ההפטרה על חנה ושמואל בנה, הרים הרבי את עיניו והסתכל שעה קלה הישר בפניו של ר' משה, היש עוד צורך בסימן מובהק יותר?...

ר' משה ממיר הרגיש את עצמו בכל ימי החג כאילו צמחו לו כנפיים.
הוא התפלל בהתלהבות ובבטחון ואחר כך שר ורקד ועייף את כל החסידים שרקדו איתו. אמנם עסקי הממון השנה לא היו מהודרים ביותר, אולם מי זה ישים לב לשטויות כאלו בראש השנה.

עברו ימי ראש השנה, חלף יום צום גדליה, הגיעה השעה להיכנס לרבי. כעת נפל ר' משה לרגע קט למצב רוח של עצבות. וכי מילתא זוטרתא היא? הן עתה מתחיל יום הדין שלו!
אולם חיש ניער מעליו את המרה השחורה, שהיא כידוע הסטרא-אחרא האמיתית. כדי לחזק את מצב הרוח שתה קצת יי"ש ונכנס למסור את הבקשה של אשתו הכשרה. אין הוא רוצה אלא להיות לה שליח נאמן ועל ידי כך לאסוף כוח למסור ביתר עוז את כל מרי לבה השבור.

הוא נכנס אל החדר המיוחד. הרבי ישב בתוך הכורסה הגדולה שלו ועיניו תקועות בספר. וראה - פלאי פלאים - זמזם לו את הניגון של ההפטרה ההיא של ראש השנה!
לרגע אחד איבד ר' משה את כל עוז רוחו. שכח שהוא כולו אינו אלא שליח, והרגיש את עצמו לפתע כל כך קרוב אל הענין, עד אשר געה בבכי כתינוק, ומתוך גמגום רב מסר לרבי את הבקשה לא רק בשם אשתו הצדקת אלא בשם שניהם.
הרבי האזין במנוחה לבקשה. הוא שמט את הפתקא אשר נמסרה לו, הרים את עיניו מתוך הספר, וכשהוא מסתכל ברוח טובה בפניו של ר' משה אמר לו: "סע לשלום, התפללת בכוונה ותפילתך תתקבל אי"ה".
אחרי הפסקה קצרה הוסיף: "א נאמען זאלסטו געבן נאכ'ן טאטן" (תקרא לתינוק על שם האבא).

לשמע הבשורה הגדולה הזאת, ר' משה לא יצא מתוך החדר אלא קפץ הימנו כאילו אחזו מישהו בעורפו וזרקו החוצה.
חיש מהר נפרד מכל מיודעיו, נחפז לקבל את העוגה מידי הרבנית, ואץ רץ אל תחנת הרכבת להביא מהר את הבשורה הטובה לאשתו הכשרה.
נדחק איך שהוא לתוך הקרון שהיה כאילו להכעיס מלא גויים שיכורים שנסעו ממוסקבה ולא מצא לעצמו אף יהודי אחד לרפואה. התיישב בפינה, הוציא ספר קטן מתוך מזוודתו וניסה לעיין בו. אולם מעשה שטן, אין הדברים נכנסים לתוך הלב. הוא מביט ומביט ואינו רואה כלום.
בלית ברירה שם את הספר בצד והחל להתעמק בדברי ההבטחה שקיבל זה עתה מפי הרבי, ונזכר בדבריו האחרונים - "תקים שם לאבא".

לאבא של מי?

האם הכוונה של הרבי היתה לאביו, רבי מנחם מענדל (הצמח צדק), או שמא לר' שאול ממיר, אבא שלו? (של ר' משה ממיר).
בזאת שאשתו תלד בן וכי הבן יהיה בר קיימא - בזה לא היה לו כל שמץ של פקפוק - אבל השם! מהו השם אשר יקרא לו?
ר' משה ישב שקוע בשרעפים. כל הדרך התעמק בדבר והעלה חרס. אולי לקרוא לו בשני השמות גם יחד? אבל לזה ודאי לא התכוון הרבי.
הוא לקח שוב את הספר ששם קודם הצידה והשקיע את עצמו בתוכו, מבלי לשמוע מאומה מה קורה סביבו. עברו שעות אחדות ותחנת הרכבת שבה היה עליו לרדת התקרבה והלכה. סוף סוף התחזק ברוחו, ה"בעל בטחון" אשר בקרבו גבר על ספקותיו.
תוך נהימת הניגון החדש שלמד זה עתה בליובאוויטש ארז את חפציו, ושמח וטוב לב קפץ הראשון מתוך הקרון כאשר עצרה הרכבת בתחנה.

כשהגיע בשלום הביתה מיהר לבשר את הבשורה לאשתו זלדה, שקיבלה אותה בשמחה עצומה. אחרי כן זרמו החיים כמנהגם מקדמת דנא. החסידים נתאספו ושתו "לחיים", טעמו מהעוגה של הרבנית, שרו בהתלהבות ניגונים חסידיים, הגיעו גם לכלל ריקוד ולאט לאט שיננו לעצמם את הניגון החדש שהביא להם ר' משה מליובאוויטש. הקשיבו בהתמדה אל התורה החדשה שר' משה התאמץ בכל כוחו לבארה באר היטב כדי שכל אחד מהם יוכל להשיגה פחות או יותר.
כך חלף החורף והגיע יום הפורים.

חג הפורים של אותה שנה היה בביתו של ר' משה ממיר חג ש"הושבת". זאת משום שהאשה הכשרה שלו בחרה לה דוקא ביום זה הנועד לנסים להראות את כל גבורתה וללדת מיד לאחר הסעודה תאומים - שני בנים!
כך נתקיימו בדייקנות מפליאה דבריו של הרבי המהר"ש - "תקרא לילד על שם האבא".

ואכן, כל אחד משני הילדים נקרא בשם האב. לאחד קראו מנחם מנדל ולתאומו - שאול. אבל למען האמת, לאחר זמן קצר איש כבר לא ידע את שמותיהם האמיתיים.
לתאומים היו כינויים שהפכו לשמותיהם השימושיים:
לאחד קראו "הרבי", ולשני "הסבא"...