בנימין ליפקין

הייתה שנה אחת שבה הסתופפנו, קומץ של בחורים, בסוכה של 770, באחד הלילות של חול המועד. לא הרבה התוועדויות-חסידים זכורות לי דווקא מסוכה זו. אבל זו כן. על השולחן לא הייתה תקרובת מרשימה במיוחד. סוג של שיירים. פרוסות עגבניות במה שהתיימר להיות תחמיץ, עוד כמה פלחי מלפפונים מגודלים מנוקדים ביבלות מוזרות אך אופייניות לירקות של ברוקלין, ובתווך כוסיות משקה שעברו מיד ליד.

אצל השולחן ישב החסיד הוותיק ר' אברהם דרייזין, שכולם רק ידעו את שם הכינוי שלו, ר' אברהם מַאיוֹר. הוא היה כבר בערוב ימיו. רצינו לשמוע מפיו סיפורים, זכרונות. אבל הוא העדיף לשיר. הוא התנודד מצד לצד. מתוך גופו החלוש בערו עיניו כשני לפידים. תוך כדי נשימות כבדות וקולניות הוא פיזם, ספק לעצמו, ספק לאוזנינו בני החבורה, "אַ סוּכַּהלֶ'ע אַ קְלֵיינֶע". בהיגוי שלו אות הל' כלל לא נשמעה, ואת מקומה תפסו שתי אותיות ו' או, מדויק יותר, סוג שלW באקצנט רוסי.

התנודדותו אנה ואנה ונשימותיו הקולניות, הפיקו יחדיו את השיר היידי העתיק שנשמע אז בערך כך: "מממ... מממ... אַ סוּכַּהוֶוע אַקְוֵוינע, מִיט בְּרֶעטַאוַואך גִעמַינֶע, הָאבּ אִיך מִיר אַ סוּכַּהוֶוע גִעמַאכְט... מממ... מממ...". הציור של השיר הזה, במקום הזה, בתנועה הזו ובקול הזה חדרה כל כך לעצמותיי עד שעצם היום הזה, כשאני יושב בסוכה ומפזם את השיר הזה, שיש בו כל כך הרבה סימבוליות ורגש, אני מוצא עצמי עד מהרה נוטש את מילותיו הרשמיות והטון הראוי לו ומחקה את ר' אברהם מַאיוֹר עם ההיגוי, הניגון והנשימות הכבדות.

*

והייתה שנה אחת שבה ישובים היינו בזאל הקטן ולא בסוכה. סערת הגשם שהשתוללה בחוץ לא העניקה מקום למחשבה על התוועדות בסוכה עצמה. מדי פעם כשמישהו רצה לומר לחיים, יצא החוצה, לגם וחזר חזרה אל השולחן. במרכז השולחן ישב ר' יואל, אשר כאז כן היום דומה כי אין רוחו נחה עליו יותר מאשר הוא במחיצת התמימים באשר הם.

ומפיו בקע התיאור הבא. הוא תיאר חג סוכות בשנים שבהן הרבי עוד ערך התוועדות בסוכה. כזה בדיוק היה התיאור שיצא מפיו: הרבי נכנס לסוכה כשמעיל על הסרטוק שלו אך ידיו אינן נתונות בו, כמו שאנשים או בחורים ("לִפְּעַמִים, לא בכל פעם כן?", כלשונו) הולכים עם החליפה בלי להשחיל את ידיהם לתוך השרוולים. כך היה מונח המעיל על הסרטוק של הרבי. גשם עז ניתך אז ארצה, לפי תיאורו של ר' יואל. בשלב מסוים החלו לנגן את הניגון שלפני המאמר. רגע לפני שהרבי פתח באמירת המאמר, הרבי כמו זרק עצמו אחורה בתנועה מהירה ובכך הפיל את המעיל מעליו. ר' יואל תיאר במדויק כיצד זה היה נראה. או אז החל הרבי באמירת המאמר.

*

והייתה שנה אחת שבה, בעיצומם של הריקודים, בקרן הרחובות קינגסטון ומונטגומרי, חלפה השמועה מפה לאוזן בקרב חברי הכיתה שבסוכה פלונית (דומני, סוכת משפחת ליין, אם זכרוני אינו מטעני), מתארגנת התוועדות ויש גם מי שיתוועד.

היה זה ר' דוד אבא זלמנוב שריתק אותנו בזכרונותיו מימי קדם, בימים ההם, בזמן הזה, במקום הזה. גם הוא תיאר התוועדות גשומה במחיצת הרבי בסוכה. כמו על מנת להעניק מוחשיות לדברים, החלו טיפות של גשם לרדת על הסוכה. תחילה היה זה טפטוף טורדני. ככל שנקפו הדקות הלך הגשם והתעצם. כעבור כשעתיים, הקיץ הקץ על ההתוועדות, כי לשבת כשכולנו רטובים עד לשד עצמותינו כבר לא יכולנו.

אבל גם לתת תנומה לעינינו לא העלינו כלל בדעתנו. מהסוכה היו רגלינו קלות כאיילות בואכה שמחת בית השואבה, שם המשכנו לרקוד עד אור הבוקר ועד בכלל. או אז מיהרנו ללכת למקווה ומשם לתור שהשתרך מאחורי בריכת התשליך בכניסה האחורית לחצר 770 אל ירכתי הסוכה, שם ניתנה לכל אחד הזכות, כמדי בוקר, לברך על הלולב של הרבי.



*

והייתה שנה אחת שבה ישבנו, בוגרים לצד תלמידים בהווה, והתוועדנו בסוכה מזדמנת אחת מני רבים של 'סוכות כל דכפין' הפזורות על פני השכונה ומבואותיה, ושמנו אוזנינו כאפרכסת לשמע דבריו של ר' שלום בער וולפא. רצוא ושוב אופייניים התנצחו על השולחן בעת ובעונה אחת. מצד אחד סיפורי מופת שמיימיים. מצד שני אבחנות חדות, מפתיעות, אפילו מדהימות, על המצב הנוכחי.

זכור לא אשכח. הוא השווה את שיחות הקודש שהחלו להישמע אז, בתחילת שנות הנו"ן, מפי הרבי, ללא פחות מאשר "מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים": שימו לב, אתגר את השומעים, כמה פעמים בכל שיחה, אומר הרבי, "כמדובר כמה פעמים"; "הרבי כבר מדבר בקודים"; "האריכות הייתה שייכת לשנים הקודמות". "היום הכל בקצירת האומר". הדברים היו חדשים באוזני השומעים הצעירים ברובם.

*

והייתה שנה אחת שבה נקלענו להתוועדות מרתקת במיוחד של ר' שלמה זרחי. נקלענו, כמה בחורים, משום שלא היינו בדיוק הקרואים של ההתוועדות הזו אבל איכשהו נכנסנו לסוכה ומי יאמר לנו ללכת. ר' שלמה לא בדיוק התוועד אלא השיב, מזיכרונו הפנומנלי, לשאלות המסובים. זה היה כל כך מרתק לשמוע עד שנותרנו כמסומרים על מקום עומדנו.

לא בכל יום אתה פוגש חסיד ששנות הל' שייכות לזיכרונות המובהקים שלו ואילו הנוסטלגיה שייכת מן הסתם לשלהי שנות הכ"ף ואולי אף קודם לכן. קל וחומר כשהסיפורים הם מפי ר' שלמה, השמות הם מדויקים, התאריכים על בוריים וכל הפרטים לפרטיהם.

*

אבל יותר מכל הרגעים הקסומים הללו של התוועדויות חסידים בימי זמן שמחתנו, שבהם הלילה כיום האיר, וכולנו, נערים וזקנים, סבבנו וליהטנו סביב המאור, אבינו רוענו, הרבי – זכור לא אשכח רגעים בודדים, ספורים, של ליל יום טוב הראשון של החג.

דוחס עצום השתרר בכניסה לסוכה של 770 שמטבע הדברים שימשה גם לסוכת הכנסת האורחים. היה זה אך דקות אחדות לאחר תום תפילת ערבית של ליל יום טוב. הרבי יצא מהפתח הראשי של 770, עודד בעוז את שירת "ושמחת בחגך" שהושרה בפי המון עם שגדש את חזית הבניין וחצה במהירות לעבר הסוכה. קשה עד בלתי אפשרי לתאר את הדוחס העצום שהיה שם באותן שניות. חסד ה' היה לי שהספקתי וגם הצלחתי לראות את המעמד בן הרגעים האחדים. פניו הקדושות של הרבי בוהקות ומפיו הקדוש בוקעות התיבות "גוט יום טוב". אחר נראה הרבי אומר דבר מה לר' משה ירוסלבסקי, האחד והיחיד, ותכף נפנה לצאת, תוך כדי עידוד השירה.

הכובע שלראשי היה שמוט ומעוך. אגלי זיעה סמיכים כיסו את כל גופי. אבל אושר גדול היה נסוך בי. לא שמעתי, לא קיבלתי תיאור חי ככל שיהיה, לא תיארתי לעצמי. ראיתי. זכיתי לראות את הרגע הקדוש והחפוז הזה, הייחודי והמהיר הזה, שבו בחר הרבי לברך את האורחים הגודשים את חצרו ביום הקדוש הזה. מי ידמה ומי ישווה לרגע כה יקר. אכן, זמן שמחתנו.