"תפילת נעילה תתקיים בעזרת השם בשעה 4 וחצי, אחרי ארוחת צהרים".
אני נזכר בהודעה הכל-כך מוזרה הזו, שהייתה נשמעת לי אז כל-כך טבעית.

זה היה בבית הכנסת המאולתר, בחדר ההרצאות של מחלקת שיקום לב במרכז הרפואי תל-השומר, אחרי תפילת מוסף של יום הכיפורים לפני 4 שנים.
אני צוחק ודומע גם יחד, כאשר צף בראשי הזיכרון מיום הכיפורים המרגש שזכיתי לחוות עד כה בחיי.

לא היו שם קיטלים, ואף אחד לא התחרה על ה"מפטיר יונה", איש לא הצטרף אלי לשירת "כבקרת רועה עדרו" במנגינת 'הבינוני', וגם על "סדר העבודה" בתפילת מוסף נאלצתי לדלג למרות שהייתי החזן של בית הכנסת, כדי שלא לעייף את המתפללים המותשים גם כך.
11 יהודים היינו שם. בקושי מניין.
כמעט כולם יצאו זה עתה מאשפוז קשה בטיפול נמרץ ניתוחי לב, אחרי שעברו "שוק" אמיתי שטלטל את חייהם.

אבל יום כיפור הוא היום, וצריכים להתפלל.

מי לא מתפלל ביום הזה? הלא "אנו מתירים להתפלל" אפילו "עם העבריינים"...
וכך ישבו להם יהודים בכסא גלגלים, שבורים, רצוצים, כואבים ומבולבלים.
כשאומרים "לב נשבר" מתכוונים בדיוק למקום הזה. מחלקת שיקום לב.

*

כמה ימים קודם לכן הגעתי לבדיקה עם אחד מבני משפחתי הקרובים, שחש ברע. לאחר האבחון הראשוני הוא הובהל לצינתור, משם לטיפול נמרץ ומשם לניתוח לב דחוף, יום אחרי ראש השנה.
ימי האשפוז שאחרי ניתוח לב הם חוויה קשה שאינני מאחל לאיש.

ערב היום הקדוש הגיע, ואנחנו שוחררנו למחלקת השיקום ללא כל הכנה מוקדמת.
מה יהיה עם מניין לתפילות? בית כנסת? ספר תורה? מחזורים? סעודה מפסקת?...
המחשבות מציפות ומגיעות בצורה לא מסודרת.
ואתה שביום-יום רגיל להיות זה שפותר בעיות של אחרים, עומד לפתע חסר אונים, במקום הכי לא צפוי בעולם, ללא כל הכנה מוקדמת.

מה עושים עכשיו?
ואז, כמו מלאך, כאילו משום מקום, הופיע הרב מתתיהו ברגמן, שליח חב"ד בבית הרפואה תל-השומר.

הוא שמע על המצוקה, וכבר נחלץ לסדר הכל.

הוא מופיע בשערי המחלקה, בידיו אוחז ספר תורה קטן. הוא כבר היה הבוקר בחנות הספרים ורכש 15 מחזורים מיוחדים ליום הכיפורים בהוצאת חזק, הגם שוודאי זהו יום עמוס מאד לענייניו הפרטיים ולמשפחתו.

ערב יום כיפור!

שעה לפני זמן הסעודה המפסקת הוא נכנס ובידיו שלושה ארגזים עמוסים כל טוב אותם רכש בעצמו בקייטרינג ריבקין בכפר חב"ד, עבור היהודים שנאלצו לעבור את היום הקדוש במחלקות תל השומר.

הסידורים עלו כסף, האוכל בקייטרינג עלה כסף, מאות ואולי אלפי שקלים.
עד היום, כבר חלפו ארבע שנים, הוא מעולם לא ביקש שקל בחזרה עבור ההוצאה הזו.
רק כמה ימים אחרי שעבר יום הכיפורים התחלתי להפנים מה קרה פה? הגיע יהודי, שלא פגשתי מעולם, והוריד כאן אלפי שקלים, למה? רק כדי שלכמה יהודים יהיה את כל מה שהם צריכים לעבור את היום הקדוש. הוא לא מכיר איש מהם באופן אישי.
הסעודה המפסקת עברה.

לתפילת כל נדרי התקבצו ובאו יהודים מכל המחלקה.
זה בקביים, זה בכסא גלגלים, זה עם מוניטור צמוד.

וגם יהודי אחד, גדול מימדים, שעבר לפני 5 ימים דום לב וניצל בנס אחרי החייאה שאשתו עשתה לו באמצע נסיעה בכביש סואן. הוא הסתובב כל היום ליד פתח בית הכנסת, חוכך בדעתו - להכנס או לא... ראית עליו שהוא עובר ייסורי נפש.

"מעולם לא הגעתי לבית הכנסת להתפלל", הוא מצהיר, אבל כזה נס קרה לו השבוע. והוא רואה את האש היוקדת בתוך בית הכנסת המאולתר עם חבריו מאושפזי המחלקה האחרים.
ובסוף הנשמה היהודית מתקלחת ומתגברת, הוא נשבר בתפילת נעילה ונכנס פנימה.
ועכשיו כבר היינו 12 איש בנעילה.
נעילה כזו, לעולם לא אשכח.

*

במחזור של הוצאת חזק, לפני תפילת נעילה מופיע הפיוט "א-ל נורא עלילה". למרות שאינו נאמר בנוסח חב"ד ומעולם לא אמרתי אותו עד כה, החלטתי לזרום עם הנוסח המוצע.
ואז ברגע אחד, כל היהודים שהיו בחדר, שרק לפני רגע אכלו ארוחת צהרים במצוות הרופא, אותם שבורים ורצוצים בכסא גלגלים, מחוברים לאינפוזיה, שלא עמדו אפילו בתפילת העמידה, התאמצו בשארית כוחותיהם, נעמדו על רגליהם, וכולם יחד פתחו בשירה ספונטנית ואדירה בתפילת "א-ל נורא עלילה".

גרוני נחנק מדמעות.

כל אותה תפילה לא פסקו הדמעות... וגם כעת אני מתרגש בעת כתיבת השורות.
את השירה הזו של יהודים שבורי לב, במניין מאולתר במחלקת שיקום לב, לא אשכח לעולם.
היא אולי מספרת יותר מכל את סיפורם של שלוחי חב"ד בבתי הרפואה.
אין מישהו מאיתנו שלא בילה לילה או שעות בבית רפואה, שלא בטובתו, יחד עם בן משפחה או חבר קרוב.
כולנו מכירים את התחושה הזו, הרגע הזה שאתה כל כך צריך את העזרה, וכל כך לא יודע איך ואל מי לפנות.

אז מהי השליחות הזו של חב"ד בבתי הרפואה?
זה הפצת יהדות? זה חסד? זה תמיכה רוחנית? גשמית?
הכל יחד.

כאן אתה פוגש את האדם ברגע הכי שברירי, לא צפוי ונטול הגנות. וכאן המלאכים הללו נותנים את כל הלב שלהם.

אנחנו נמצאים בערב יום הכיפורים, ובהשגחה פרטית היום גם מתקיים יום ההתרמה של חב"ד בבתי הרפואה.

רציתי לבקש, בבקשה תפתחו את הלב ותתרמו.
זו צדקה חשובה ואמיתית. היא הולכת למקום הכי נכון שיש.
שלעולם לעולם לא תצטרכו חלילה להגיע למקום הזה.
ושתהיה שנה בריאה ושמחה.

גמר חתימה טובה,
יאיר בורוכוב

לתרומה לשלוחי חב"ד בבתי הרפואה באתר ההתרמה  - לחצו כאן