בצלאל שיף

ישיבת הבוכרים בערב פסח תשל"ב. אנחנו, שלושה אחים יחד עם נשותינו, זכינו לבקר אצל הרבי מליובאוויטש. כל זוג זכה ביחידות משלו אצל הרבי.

ברצוני לספר על המטרות שהציג הרבי לפני גרשון דב בער – לפתוח ישיבה עבור בחורים, יהודים בוכריים. הרבי הזכיר לגרשון דב הער שהוא זמן ממושך חי בקרב הקהילה הבוכרית, ושולט בשפה. יודע מנהגים, וגם היהודים הבוכריים מכירים היטב את משפחת שיף.

גרשון בער התייחס ברצינות לדברי הרבי, וכאשר חזר לישראל מיד התחיל לעבוד. בתחילה גרשון בער קיבל עזרה מאירגון "חמ"ה" שבבוכרה עמדו בראשו גרשון בער ור' משה ניסלביץ'.

ימי בראשית 

קצת רקע, על הימים ההם:

לפתוח מוסד חינוכי בישראל ובטח בימים ההם, זו היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. בישראל היו קיימים כללים נוקשים שלפיהם מקבלים את פני העולים החדשים. כשמשפחות מגיעות לנמל תעופה שולחים אותן לערים השונות. בכל עיר השלטון המקומי מקבל את המשפחה. העיריה חייבת למצוא למשפחת עולים דירה, לרשום אותה בקופת חולים, לפתוח חשבון בבנק, לרשום ילדים לבית ספר. בכל זה עסקו פקידי משרד הקליטה, עובדים סוציאליים.

הפקידים שלנו לא כל כך ממהרים. ההורים ממהרים למצוא עבודה, הילדים הולכים לבית ספר כאשר הם אינם יודעים את השפה, ולאחר יום לימודים הם נמצאים ברשות עצמם. רחובות הערים (במיוחד בערים קטנות) היו מאוד מסוכנים. היו שם אלכוהול, סמים, פושעים.

לכן ההוראות של הרבי מליובאוויטש היו מאוד מתאימות. כדי לעזור לגרשון בער התאספה ההנהלה ברשותו של ר' שמחה גורודצקי, ר' מענדל פוטרפס, שלמה מיידנצ'יק.

היו בעיות גדולות עם מציאת מבנה מתאים. חיפשו באשדוד, ראשון לציון, אח"כ הצליחו למצוא מבנה ישן במרכזה של כפר חב"ד, שבו קודם שכן סמינר לבנות "בית רבקה".

הישיבה התחזקה והחלה לקבל בחורים – עולים מבוכרה. וכך היא קיבלה את שמה "ישיבת הבוכרים". הודות לברכה של הרבי מליובאוויטש ולמאמצים של גרשון בער יצא לישיבה שם טוב. תוך מספר חודשים מספר הילדים הגיע ל- 500 ויותר.

ואז... פרץ סקנדל. השלטונות המקומיים גילו שהרבה מן העדה הבוכרית, במיוחד בחורים, נסעו ללמוד לישיבת הבוכרים בכפר חב"ד, מה שלא היה לרוחם. לאופקים הגיעו מספר משפחות בוכריות גדולות. כאשר לאחר כמה ימים עובדים סוציאליים הגיעו למשפחה, הסבירו להם שכל הבחורים נסעו לכפר חב"ד. הגיע נציג מיוחד של הישיבה ר' יוסף לדייב ולקח את הילדים לכפר חב"ד.

ראש העיר דאז כינס אסיפה והתברר לו שרוב הבחורים נסעו לכפר חב"ד. מיד הרכיבו משלחת ונסעו לכפר חב"ד. ראש העיר הסביר לעובדיו שהעיר מפסידה כסף רב, כיוון שמשרד החינוך, משרד הרווחה ומשרד הקליטה מעבירים כסף לפי מספר הראשים.

משלחת אימתנית הגיעה לכפר חב"ד. גרשון בער קיבל בלבביות את נציגי אופקים, העמיד על השלחן פילוב בוכרי מסורתי. לעזרתו קרא גרשון בער לר' שמחה גורודצקי (לפי בקשת האורחים). הזמינו את הילדים. נכנסו כמניין בחורים, נקיים, מסודרים, לבושים יפה. ר' שמחה ביקש סליחה ושאל את הילדים מניין קראו להם. הילדים ענו שהיה להם שעור ספורט שמעביר אותו ליובה גוררי, אומן הספורט. כן, יש להם שעורי תורה, שעורי מתמטיקה (המורה אריה לייב דמיחובסקי), יורי אלייב מעביר שעור של יוזמה עצמית, שעורי גאוגרפיה וכו'.

גרשון בער הזמין לבקר בחדרים שבהם גרים הילדים. לפני זה ר' שמחה שאל את הילדים איך קוראים להם: פטיה, רומה, ויקטור, אלברט. אז ר' שמחה שאל: מי אתם רוצים להיות כאשר תגדלו? התשובה הייתה: ספורטאי, שוטר, נהל, חייט, סנדלר, לעזור לאבא. האורחים נרגעו ונסעו הביתה. כנראה שראש העיר סיפר בכנסת על הנסיעה שלו לכפר חב"ד וקמה שערורייה גדולה. מניין צצה הישיבה הזאת, מה הקשר בין יהדות בוכרה לחב"ד, הרי הם ברובם לא דתיים? ממתי הרבי מליובאוויטש קובע דברים בישראל? לעצור את העברות הכספים לישיבת כפר חב"ד. להקים ועדה ולברר מה זה המוסד המיסיונרי הזה. האם יש למורים השכלה מתאימה? וכו' וכו'. הכל היה מפחיד, ועדת הכנסת והממשלה.

ר' מ' פוטרפס היה אחראי על כתיבת דוחו"ת לרבי. הרבי לא התרגש. היינו, "בברה"מ הייתם במצב הרבה יותר קשה, ובע"ה הכל יהיה בסדר". הגיע היום שבו הועדה הגיעה לישיבה. חברי כנסת, פקידי משרדי הממשלה, עלית הנוער, יו"ר ועדת החינוך, חברי ועדת הכנסת לעניני חברה, כספים, קליטה, מחברי ספרי לימוד שונים, פרופסורים מאוניברסיטאות תל אביב ובר אילן, כתבים.

בחדרו של גרשון בער התאספו ר' שמחה גורודצקי, ר' מ' פוטרפס, ר' שלמה מיידנצ'יק, בערקע וולף, יוסף בלוי. תחילת ביקשו את כולם להציג את עצמם. האורחים הציגו את עצמם, ואחרי כל שם הייתה שורה של תארים. עכשיו היה תורם של חברי הנהלת הישיבה. גרשון בער – ראש הישיבה, ר' מענדל – חבר ההנהלה, ר' שמחה גורודצקי – חבר ההנהלה, וזהו! השתררה דממה של פליאה: אנשים כאלה מנהלים ישיבה, את הילדים שלנו?!...

הפר את השתיקה בערקע וולף: – ברשותכם אני רוצה להציג את ההנהלה שלנו. ר' שמחה גורודצקי. שליח מיוחד של הרבי מליובאוויטש לבוכרה בשנות השלושים. בוגר ישיבת ליובאוויטש. תוך תקופה קצרה הקים רשת שלמה של חדרים באסיה המרכזית. אירגן קבוצות של בחורים שנסעו ללמוד בישיבות הטובות ביותר בחלקה האירופי של רוסיה. למרות הרדיפות מילא את שליחותו בצורה מבריקה. נשפט מספר פעמים ונשלח למחנות בסיביר. הוא היה סמכות עליונה לקהילה הבוכרית. מדבר בבוכרית. ר' מענדל פוטרפס. לפני מלחמת העולם השניה הקים בברה"מ רשת ישיבות במחתרת. בזמן מלחמת העולם השניה הקים מחדש את ישיבת ליובאוויטש בבוכרה (סמרקנד). עמד בראש היציאה הבלתי לגלית של יהודים מתוך ברה"מ. נשפט, שמונה שנים ישב במחנות בסיביר. בשנת 1965, לאחר התערבותה של ממשלת אנגליה, התאחד לאחר עשרים שנה עם בני משפחתו באנגליה. לאחר שביקר אצל הרבי מליובאוויטש נתמנה לתפקיד של המחנך הראשי בישיבה הגדולה בכפר חב"ד ומיד ניגש לעבודה. גרשון בער עמד בראש ישיבה מחתרתית בסמרקנד שבה למדו במחתרת מאות בחורים מכל רחבי ברה"מ.

השכלה שכזו

סלח לי, – אזר עוז אחד מפקידי משרד החינוך. – אבל למי יש כאן השכלה פדגוגית מיוחדת? אולי אתה, ר' מענדל, או אתה, ר' שמחה. – לא, אדוני היקר, אני ור' שמחה ישבנו במחנות בזמן שאתה למדת, – צחק ר' מענדל. – אבל במשך שמונה השנים שלי במחנות קיבלתי השכלה כזאת שאתה יכול רק לחלום עליה. שמעתי הרצאות מהטובים שבפרופסורים, שחקנים, פילוסופים, מוסיקאים, חברי אקדמיה, חברי ממשלות של פולין, לטביה, אסטוניה, בוגרי אוניברסיטאות ברלין, סורבון, קמבריג'... ואני הרציתי בנושאי קבלה וחסידות. אתה מבין, בזמני במחנות ישבו המוחות הטובים ביותר. שמעת אולי על ינוש קורצ'ק, עוזרו ישב יחד אותי, תלמידי זיגמונד פרויד, אנשי אקדמיה, פרופסורים, מצביאים. שמונה שנים שמעתי הרצאות בכל המקצועות. כל ערב אנחנו אחרי יום של עבודה קשה שכבנו על משכבינו בצריף ושמענו הרצאות.

כולם שתקו. ומה כבר היה להם לומר? ואז אותו פקיד אזר עוז ושאול את ר' מענדל: – ומה הם אמרו לך על היהדות שלהם? זה נכון שרבים מהם היו יהודים? – דבר אחד אני יכול לומר לך, – ענה ר' מענדל. – כולם אמרו פה אחד שהשנים הטובות, שאותן הם זוכרים בחום, אלה שנים שהם בילו בחדר ובישיבה. לפי דברי היהודים התועים האלה, שם (בחדרים ובישיבות) לימדו כיצד ללמוד. כשתלמיד לומד תורה מדכה אותו חוסר נקודה סופית, שאם הגעת אליה אתה יכול להגיד: "זהו, הגעתי עד כאן, וזה מספיק". בתנאים כאלה אנשים לעתים קרובות מציגים לעצמם באופן מלאכותי ציוני דרך. יש בישראל הרבה מוסדות לימוד שבהם לומדים להיות דיינים בבתי דין דתיים. עם זאת התלמידים ברובם מבינים שזה לא יתן להם מקום עבודה ולא יביא פרנסה. אז למה הם לומדים? עומד אחרי זה צורך פנימי, דומה לזה שאדם חש כאשר הוא רוצה להרגיש שהוא הולך למקום מסוים ולא סתם נודד ממקום למקום. תאר לעצמך שאדם לומד חמש, עשר, חמש עשרה שנים. לשם מה? אבל ללמוד בלי מטרה ברורה ומוגדרת זה קשה מאוד, זה ממש בעיה.

פה קם נציג של "הג'וינט" ואמר: – רבותי, לפה צריך להגיע כדי ללמוד ולא ללמד. בואו נשתחווה לפני אנשי חוכמה אלה שממלאים בנאמנות את חובתם כלפי עמם. ר' שמחה הרים את ידו ופנה לראש העיר של אופקים: – לפני חודש היית אצלנו, ואתה בוודאי זוכר את הבחורים. בוא נקרא להם. נכנסו הבחורים. ר' שמחה ביקש מהם להציג את עצמם. פנחס, יהודה, רפאל, דוד. ומי אתם רוצים להיות? רופא, חזן, מהנדס, צייר, מלטש יהלומים, זבן. – נו, אתה זוכר מה הם אמרו לפני חודש. התשובה שלהם אומרת הכל.

על חצץ ויהלומים 

נציג משרד החינוך שאל: – החל מאיזה גיל אתם מקבלים את הילדים לישיבה? בשאלה הזאת היה רמז: העניין הוא שהמשרד מתקצב את הילדים רק מגיל שתים עשרה. ר' שמחה ענה: – מכל הגילים ומכל רמות הידע. – איך זה? – התפלא הפקיד. – מכל רמת ידע?! ר' שמחה ענה: – אחד מחברי ההנהלה שלנו איש העסקים אבנר לוייב סיפר שלפני כעשר שנים בערים הגדולות של העולם עברה בסערה אופנה מוזרה: בחלונות הראווה היו מוצגים תכשיטים מזהב צהוב ולבן שבהם משובצים יהלומים לא מלוטשים.

"אינני יודע אם יצא לכם לראות יהלום. הוא דומה כמו שתי טיפות מים לאבן קטנה שכמוה יש אלפים מתחת לרגלינו. ברור שרודפות אופנה עשירות לא היו משלמות הון תועפות עבור חצץ. לאנשים עשירים אין צורך להשוויץ עם בעושרם, ממילא כולם יודעים שהם עשירים. כל השעונים, הצמידים, הטבעות, השרשראות הם עונדים בישביל עצמם ובישביל אנשי חוגם. הן משלמות רק עבור דברים שיצאו מתחת ידו של מלטש יהלומים אומן.

"הביטו על עצמכם, הביטו על עצמכם במראה. נראה לכם שאתם רואים חצץ? האומן רואה מאחורי פני השטח את העומק ואת הבהירות של "קוחינור". זוהי עבודת האומן שהופך חצץ ליהלומים. בדיוק בזה עוסק הצוות שלנו, ותאמינו כל תלמיד שלנו אחרי הישיבה יבריק כמו יהלום."