יומן חב״ד י"ד ניסן ה׳תש״ף
דברי ימי חב״ד
+
+
+
אירועי היום
+
+
+
+
+
+
ליל הסדר - י"ד ניסן
ליל הסדר
מצווה למהר להתחיל את הסדר, בשביל התינוקות שלא יישנו.
* מי ששכח להכין חרוסת, יחתוך את הפירות לחתיכות גדולות, ויערב עם היין בשינוי.
* מי ששכח להכין מי-מלח, יכין כעת כמות קטנה ביותר כדרוש לטיבול בלבד, וגם עם מעט מאוד מלח. [למעט כשחל בשבת, שאז אין להכין במהלך השבת]
כשמגיעים הביתה, אומרים: 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' – בלחש.
אין לובשים קיטל ל'סדר', וכן אין מקפידים לאיזו מארבע רוחות השמים יהיה מקום מושבו.
סידור הקערה:
הרבי היה מסדר את הקערה מעומד. בשעת סידור הקערה, לפני הנחת כל דבר בקערה, היה הרבי אומר את הכתוב בסידור בעניין זה, ואחר סידור הקערה אומר את כל סימני הסדר יחד, כפי שהם כתובים בהגדה. וכשמגיע זמנו של כל 'סימן', חוזר ואומר 'סימן' זה לפרטיו. כל האמירות האלה היו בלחש.
במשך כל זמן הסדר עמדה כוסו של הרבי כוס גדולה של כסף, לימין הקערה.
* צריך להניח קערה ממש תחת המצות, ונהגו להפסיק ביניהן במפה.
* בסידור רבנו הזקן איתא שמסדרים [קודם] הישראל, ועליו הלוי, ועליו הכהן.
* המינים מונחים על המצות המכוסות, ולא בתוך קעריות נפרדות. מייבשים את המרור במפיות, למניעת חשש 'שרויה'.
* כל המ לחץ להמשך...
מצווה למהר להתחיל את הסדר, בשביל התינוקות שלא יישנו.
* מי ששכח להכין חרוסת, יחתוך את הפירות לחתיכות גדולות, ויערב עם היין בשינוי.
* מי ששכח להכין מי-מלח, יכין כעת כמות קטנה ביותר כדרוש לטיבול בלבד, וגם עם מעט מאוד מלח. [למעט כשחל בשבת, שאז אין להכין במהלך השבת]
כשמגיעים הביתה, אומרים: 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' – בלחש.
אין לובשים קיטל ל'סדר', וכן אין מקפידים לאיזו מארבע רוחות השמים יהיה מקום מושבו.
סידור הקערה:
הרבי היה מסדר את הקערה מעומד. בשעת סידור הקערה, לפני הנחת כל דבר בקערה, היה הרבי אומר את הכתוב בסידור בעניין זה, ואחר סידור הקערה אומר את כל סימני הסדר יחד, כפי שהם כתובים בהגדה. וכשמגיע זמנו של כל 'סימן', חוזר ואומר 'סימן' זה לפרטיו. כל האמירות האלה היו בלחש.
במשך כל זמן הסדר עמדה כוסו של הרבי כוס גדולה של כסף, לימין הקערה.
* צריך להניח קערה ממש תחת המצות, ונהגו להפסיק ביניהן במפה.
* בסידור רבנו הזקן איתא שמסדרים [קודם] הישראל, ועליו הלוי, ועליו הכהן.
* המינים מונחים על המצות המכוסות, ולא בתוך קעריות נפרדות. מייבשים את המרור במפיות, למניעת חשש 'שרויה'.
* כל המ לחץ להמשך...
ליל הסדר
מצווה למהר להתחיל את הסדר, בשביל התינוקות שלא יישנו.
* מי ששכח להכין חרוסת, יחתוך את הפירות לחתיכות גדולות, ויערב עם היין בשינוי.
* מי ששכח להכין מי-מלח, יכין כעת כמות קטנה ביותר כדרוש לטיבול בלבד, וגם עם מעט מאוד מלח. [למעט כשחל בשבת, שאז אין להכין במהלך השבת]
כשמגיעים הביתה, אומרים: 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' – בלחש.
אין לובשים קיטל ל'סדר', וכן אין מקפידים לאיזו מארבע רוחות השמים יהיה מקום מושבו.
סידור הקערה:
הרבי היה מסדר את הקערה מעומד. בשעת סידור הקערה, לפני הנחת כל דבר בקערה, היה הרבי אומר את הכתוב בסידור בעניין זה, ואחר סידור הקערה אומר את כל סימני הסדר יחד, כפי שהם כתובים בהגדה. וכשמגיע זמנו של כל 'סימן', חוזר ואומר 'סימן' זה לפרטיו. כל האמירות האלה היו בלחש.
במשך כל זמן הסדר עמדה כוסו של הרבי כוס גדולה של כסף, לימין הקערה.
* צריך להניח קערה ממש תחת המצות, ונהגו להפסיק ביניהן במפה.
* בסידור רבנו הזקן איתא שמסדרים [קודם] הישראל, ועליו הלוי, ועליו הכהן.
* המינים מונחים על המצות המכוסות, ולא בתוך קעריות נפרדות. מייבשים את המרור במפיות, למניעת חשש 'שרויה'.
* כל המינים הנאכלים בליל הסדר נלקחים מעל הקערה עצמה, ולא כנוהגים להשאירם על הקערה ולאכול מהמונח על השולחן. רק ה'זרוע' נותר לבסוף על הקערה.
* הרבי דקדק שלא לשבור את קליפת הביצה, אף שקשה להעמידה על מקומה כמות שהיא.
* הרבי היה מודד ארבע כפות גדולות מלאות 'חריין' טחון, סוחט אותן היטב בידו, ומכין ממנו עיגול קרוב לגודל ביצה. אחר-כך עוטף זאת מכל צד בעלי חסה (שניים גדולים או שלושה קטנים), ובנוסף לכך הניח בפנים חתיכת 'חריין' שאינה מפוררת.
* ל'כרפס' שעל הקערה נוטלים חתיכה גדולה של בצל (ולפעמים לקח הרבי בצל שלם) עם קליפתו, ואוכלים רק מקצתו (הרבי נטל בסכין מחלקו הפנימי).
* מקפידים שתהא 'קערה' לכל בן-מצוות.
* אדמו"ר מהר"ש היה מחלק כרפס ומרור משלו לנשים, גם לקרובות משפחה שהיו סועדות עמם, אך לא כזית מצה.
* בנים ובנות קטנים חייבים במצוות הסדר לפי הבנתם (שזהו גדר 'הגיעו לחינוך') בכל אחת מהכוסות בנפרד, ולכן יש להכין עבור כל אחד מהם כוסות המכילים רביעית. אין רגילים לחנך קטנים לפני גיל מצוות בהסיבה.
* יש להכין כלי שבור, כדי לטפטף לתוכו. ודי בשבירה כלשהי (וי"א שניתן להשתמש בכלי חד-פעמי, או בסוג כלי שאינו בשימוש בפסח).
'קדש'
* אומרים 'מזמור לדוד', 'דא היא סעודתא' – בלחש, ובקול – 'אתקינו' דיום-טוב, וקידוש. מתחילים מ"יום השישי".
* מנהגנו בקידוש ובכל כוס של ברכה, למזוג עד שיישפך מעט החוצה (כבהבדלה), וגם בליל הסדר יש לנהוג כך.
* הרבי כתב בהגדה "אין מדקדקין שימזוג אחר", ובפועל אף לא הניח לאחרים למזוג לו.
* נוהגים לקדש מעומד, הן בפסח הן בשבת ויום-טוב. וגם השומעים עומדים.
* נוטל הכוס בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו, דרך הורדה מלמעלה למטה, על כף ידו הימנית כשהיא כפופה קצת כעין בית קיבול, ארבע אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב על הצד. כשמניח הכוס בימינו אינה מוגבהת טפח, אחר-כך מגביה ידו עם הכוס מעט, אך לא ראו שהרבי הגביה את הכוס שלושה טפחים. בכל פעם שנוטל הכוס במשך הסדר, עושה כסדר הנזכר.
* כשמתחיל, ייתן עיניו בנרות (עדיף – הנרות שבירכו עליהם), ובשעת ברכת הגפן והקידוש – בכוס.
* אשה ובת שבירכו 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, גם אם מקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה.
* כל אחת ואחת מארבע הכוסות ששותים בפסח – שותים את כולה ובבת-אחת.
* אצל רבותינו לא ניגנו 'ניגונים' בשעת הסדר, לא בשעת האמירה (כמו 'והיא שעמדה') ולא בשעת הסעודה. ובכל זאת, כשהיו צריכים להמתין זמן מה [וכן לדידן 'כדי שלא יישנו התינוקות'] שרים משירי ההגדה, כגון 'ממצרים גאלתנו', 'על אחת כמה וכמה' וכדומה.
'ורחץ'
הרבי קרא לפני נטילה זו גם את האמור בסידור על 'כרפס' (כדי שלא להפסיק אחרי הנטילה). לפרטי מנהגנו בנטילה, ראה להלן בסימן 'רחצה'. כל3 בני הבית נוטלים את ידיהם, ובלי ברכה.
'כרפס'
שיעורו: פחות מ-17 גרם. מטבילים ואחר-כך מברכים, כדי לתכוף הברכה לאכילה ככל האפשר. ומכוונים להוציא גם את המרור ואת הכורך. נוהגים לאוכלו שלא בהסיבה. לאחר מכן אין מחזירים את הנותר ממנו לקערה (ואף אם נשאר, מסירים אותו).
הרבי הטבילו ג' פעמים במי מלח.
'יחץ'
חוצים את המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה. שוברים אותה לשני חלקים: האחד גדול והשני קטן ממנו. את החלק הגדול מניחים לאפיקומן, ואת הקטן מניחים במקומו, בין שתי המצות.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ומהוריי"צ נ"ע היו שוברים את האפיקומן לחמש חתיכות. פעם נזדמן שנשבר לשש חתיכות, והניח האדמו"ר אחת הצידה.
מצפינים את האפיקומן בין שני כרים, ולא תחתיהם. "אין נוהגים בחטיפת ['גניבת'] האפיקומן בבית הרב".
'מגיד'
"בבית הרב אין מגביהים הקערה, ורק מגלים מקצת המצות".
הרבי היה נוהג לגלות מקצתן של כל ג' המצות, גם הפרוסה, ויש אומרים שהיה מסבבה, שיהיה הצד השלם מגולה כלפי חוץ.
"איתא בכתבי האריז"ל שצריך לומר את ההגדה בקול רם ובשמחה. ויש לומר שלכן היה כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג לומר את ההגדה בקול רם, ובזמנים שלא יכול היה לומר בעצמו בקול רם, זאת אומרת שנראה לאחר בחושיו הגשמיים שאינו אומר בקול רם, היה באותם זמנים דורש מאחרים שיאמרו הם בקול רם".
"הניגון של אמירת ההגדה מקובל [=במסורת], וכך היו מנגנים גם אצל אדמו"ר הזקן".
אדמו"ר מהר"ש היה חפץ שכל אחד מהמסובים יאמר את ההגדה בקול.
הניקוד: "הֵא לחמא עניא" (אף-על-פי שהכוונה היא כאילו אומרים בקמץ, היינו 'זה', ולא 'הנה').
אומרים זאת פעם אחת, ובישיבה.
"לשנה הבאה בארעא דישראל" – מטעימים ב'מלעיל' (לשון עבר), ואילו "לשנה הבאה בני חורין" - מטעימים ב'מלרע' (לשון עתיד).
* אחרי 'הא לחמא' מסלקים הקערה עם המצות לצד אחר (הרבי רק הסיטה קמעה), כשהן מכוסות.
* אין צריך לשטוף ולהדיח את הכוס לפני המזיגה, שהרי שטפוה והדיחוה קודם הקידוש.
'מה נשתנה'
אם אין לו בן, הבת שואלת, ואם אין ילדים בבית, אשתו שואלת, ואם אין לו אשה, הוא שואל את עצמו.
שואלים בשפה המדוברת (בבית רבינו – אידיש), וגם המדברים בלשון-הקודש מפרטים ומפרשים את השאלות על-פי המפורט בביאורי הרבי להגדה.
לאחר אמירת 'מה נשתנה' על-ידי השואל, חוזרים ואומרים זאת בלחש.
גם מי שאין לו אב, מקדים: 'אבא, אשאל אותך ארבע קושיות'.
לפני "והיא שעמדה" מכסים את המצות ורק אחר-כך מגביהים את הכוס.
'והיא שעמדה' – בישיבה.
הרבי לא היה מניח את הכוס מידיו, עד שמקריא ההגדה סיים את הפיסקה בקול רם.
שפיכת יין מהכוס:
נוהגים לשפוך יין מהכוס: שלוש פעמים באמירת "דם, ואש, ותימרות-עשן"; עשר פעמים בכל אחת מן המכות; ושלוש פעמים נוספות באמירת הסימנים "דצ"ך, עד"ש, באח"ב".
אין מטיפים יין על-ידי אצבע, אלא שופכים באמצעות הכוס עצמה.
בבית הרב נזהרים שלא לשפוך את היין לכלי התחתון כשהוא על השולחן, אלא כשהוא על הרצפה. וכן אין מעבירים מעל השולחן את הכלי עם היין השפוך.
מילוי הכוס מחדש: הרבי ממלאה עד שנשפכת על גדותיה (כמו לקידוש), וממלאה שוב ושוב – ג' פעמים.
'דיינו'
אין מפסיקים באמירת הארבעה עשר 'דיינו'. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לא היה אומר ביאורים באמצע ה'דיינו', אלא לפני תחילתם או לאחרי סיומם.
"רבן גמליאל..."
* במילים "מצה ומרור" הביט הרבי באלו שבקערה.
* באמירת 'פסח שהיו' לא הביט אדמו"ר מהוריי"צ על הזרוע.
* 'מצה זו' – מנהג בית הרב לאחוז המצות, השנייה והשלישית על-ידי המפה שעליהן, עד "על שום" השני.
* 'מרור זה' – מנהג בית הרב להניח (שתי) הידיים על המרור והכורך – עד "על שום" השני.
* לפני 'לפיכך' מכסים את המצות ואחר-כך מגביהים את הכוס. אוחזים את הכוס עד "ונאמר לפניו הללוי-ה", ומעמידים אותה על השולחן, לאמירת שני פרקי ה'הלל' הראשונים, וחוזרים ומגביהים אותה לברכת "אשר גאלנו".
* אין מברכים על ה'הלל' שבסדר. וקוראים אותו מיושב, דרך חירות.
* לפני 'רחצה' אמר הרבי בפיו בלחש את כל הדינים שבסידור, מ'רחצה' עד 'כורך'.
* נטילת ידיים. מנהגנו: בודקים תחילה ומוודאים את נקיות הידיים. לוקחים את הכלי ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. "נטילת ידיים לסעודה ג' פעמים רצופות... ומניח משפיכה הג' מעט מים בכף יד השמאלית, ובזה משפשף שתי ידיו". בסיום הברכה ולפני הניגוב משפשפים יפה את הידיים זו בזו. אחרי תחילת השפשוף מתחילים את הברכה, וממשיכים בעת השפשוף, ואחר-כך מנגבים אותן היטב.
'מוציא' 'מצה'
* כל בני הבית חייבים במצוות אלו. ידי חובת 'לחם משנה' יוצאים על-ידי ראש המשפחה, אך כל אחד ואחד מברך לעצמו.
* "ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך 'המוציא'".
"ולא יבצע מהן, אלא יניח המצה השלישית להישמט מידו. ויברך על הפרוסה עם העליונה טרם ישברם, ברכה זו. ויכוון לפטור גם-כן אכילת הכריכה שממצה השלישית, וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו – 'על אכילת מצה'".
* הרבי היה מברך את כל הברכות הללו מיושב. נוטל בשתי ידיו את שלוש המצות, כשאצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך המוציא. אחר-כך מניח למצה התחתונה להישמט מידיו, ומברך על אכילת מצה ושובר מהן – בהיותן מכוסות – לפרוסות קטנות כדי צורכו. מסדרן זו על גבי זו ואוכלן יחד בשתי ידיו. אינו מכניסן לפיו בבת-אחת. ניכר שאינו בולע ה'זיתים' בשלמותם.
* שיעור כזית: המקובל הוא, ששיעור 'כזית' במצה הוא 29 גרם, כולל 2 גרם להנותר בין השיניים – כשליש מצת-יד. יש מקום לומר, שהואיל ושיעור ה'כזית' הוא מידת נפח, הרי 29 סמ"ק במצת-יד (ללא דחיסה, לפי מדידה מדוייקת) אינם יותר מ-9 גרם (כעשירית מצת-יד). במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובוודאי ב'זיתים' שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון.
* חלוקת המצה לבני הבית מיד אחר הברכה אינה מהווה 'הפסק'. ועדיף להכין בשקיות ולחלק קודם הנטילה שני 'כזיתים' לכל אחד ואחת מבני הבית, ולאחר ברכות בעל-הבית ייקחו מעצמם קצת מהמצה העליונה, בתור השתתפות ב'לחם משנה', ויברכו ויאכלו כל אחד לעצמו.
* מסיימים אכילת כל 'כזית' (גם במרור ובכורך) לכתחילה עד 4 דקות, כפי משך השיעור הקצר של 'כדי אכילת פרס'.
'מרור'
* מרככים מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שתחת לכוס. טובלים מקצת המרור בחרוסת. מנערים את החרוסת, שלא יתבטל טעם המרירות. ואז מברכים "על אכילת מרור", ומכוונים לפטור בזה גם את המרור שב'כורך', ואוכלים שלא בהסיבה. לועסים היטב כדי להרגיש את טעם המרירות.
* החסה וה'חריין' מצטרפים יחד ל'כזית' מרור.
* הרבי נהג לאכול גם חלק מראש התמכא, לא-טחון. אכל שיעור גדול במיוחד. אך הזהיר בשם אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שאין יוצאים ידי חובה במרור שאין יכולים לסובלו מרוב חריפותו.
* לפי ס' 'שיעורי תורה' – שיעור כזית מרור 19 גרם. אולם אם אוכלים קלח (שהוא כבד יותר), דרוש להוסיף עוד 2 גרם, וכן עבור מה שנשאר דבוק בין השיניים.
הרבי לקח כשיעור ביצה של ימינו. את קלחי החסה לא אכל.
'כורך'
לוקחים כזית מהמצה התחתונה וכזית מרור משני הסוגים. מניחים מעט חרוסת יבשה על המרור, ומנערים אותה מיד אחר-כך (הרבי מרח חרוסת – אולי כשנפלה החרוסת שטבל בה מהתמכא – על התמכא ולא על העלים. בסוף ה'כורך' היה טובל את חתיכת התמכא השלמה בחרוסת, ואוכלה עטופה בעלי החסה – ולא ניער). כורכים אותם יחד, אומרים "כן עשה הילל..." ואוכלים ביחד ובהסיבה.
'שולחן-עורך'
* אוכלים שלא בהסיבה.
* מתחילים באכילת הביצה שעל הקערה. הרבי לא בדק ולא פתח כלל את הביצה לפני אכילתה. טבל אותה תחילה ג' פעמים במי-מלח. במשך הסעודה טובל את המצה ג' פעמים במלח ואוכלה.
* אין נוהגים לומר 'לחיים', שלא ייראה כמוסיף על הכוסות.
* הרבי שתה מכוסו במשך הסעודה, ולפני מזיגת כוס שלישי מסרה לשוטפה.
'צפון'
לפני אכילת האפיקומן יש לשתות באופן שלא יבוא לידי צימאון אחר כך.
בסוף הסעודה מוציאים את האפיקומן, מחלקים לכל אחד ואחת כזית. טוב לאכול שני 'כזיתים', אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו. יש לאכול את כולו במקום אחד. אוכלים בהסיבה, ויש לסיימו קודם חצות.
'ברך'
* למים אמצעיים ואחרונים – בכל שבעת ימי הפסח – אין להעביר האצבעות על השפתיים.
הרבי מזג כוס של אליהו תמיד קודם ברכת המזון, ואחריו מזג לו כוס שלישי.
הרבי השתמש בכוס זכוכית לכוסו של אליהו, ובדקה תחילה בשפתה אם היא חלקה בלא פגם.
מקריא ההגדה הוא המזמן.
* כל אחד מהמסובים אוחז בידו את הכוס עד אחרי 'בונה ירושלים'.
שפוך חמתך: אחר שתיית כוס שלישי מוזגים כוס רביעי, והולכים (השנה, כמובן, בלי נרות) לפתוח את כל הדלתות שבין מקום עריכת הסדר לבין רשות הרבים. אומרים "שפוך חמתך" בישיבה ואין צריך לעמוד. כל המסובים אומרים זאת במקומם, ורק השלוחים אומרים אותו אצל הדלת.
שעת פתיחת הדלת היא עת רצון רבתי, ויש לבקש בה (במחשבה) בעיקר על עניינים רוחניים.
'הלל'. 'נרצה'
כשהשלוחים חוזרים, מתחילים "לא לנו".
גם אורחים שאינם מסובים לסדר, עונים 'הודו' כסדר הנהוג בבית-הכנסת בעת אמירת הלל.
"הודו. . כי לעולם חסדו": מכוונים באותיות שם הוי"ה כנדפס בסידור.
לשנה הבאה: שלא כב'הא לחמא עניא' (ראה שם), כאן אין מדקדקים בהטעמה מלעיל-מלרע. כי העיקר שיתחיל העניין מיד, וממילא יהיה 'לשנה הבאה בירושלים'.
* מנהג בית הרב: אחר אמירת "לשנה הבאה בירושלים", האדמו"ר מחזיר ושופך היין מכוסו של אליהו לבקבוק, וכל המסובים מנגנים בשעה זו הניגון "א-לי אתה ואודך" – מעשרת הניגונים של רבנו הזקן.
* בבית הרב אין נוהגים לומר פזמונים (המובאים בשאר סידורים והגדות-של-פסח).
* אין אומרים "חסל סידור פסח".
* משנת תשי"א עד תש"ל ועד בכלל הרבי היה נוהג להתוועד לאחר הסדר (כמובן – בלי 'לחיים') בבית-הכנסת.
סדר כללי – לעולים ולציבור הרחב
* ממכתב הרבי: "נהניתי ממה שכתב אודות עריכת הסדרים בבית-הכנסת, ושלכל קערה היתה מצה שמורה".
קריאת שמע שעל המיטה: נוהגים לקרות לפני השינה רק את פרשת 'שמע' וברכת 'המפיל'.
(קובץ התקשרות, הרב יוסף שמחה גינזבורג)
מצווה למהר להתחיל את הסדר, בשביל התינוקות שלא יישנו.
* מי ששכח להכין חרוסת, יחתוך את הפירות לחתיכות גדולות, ויערב עם היין בשינוי.
* מי ששכח להכין מי-מלח, יכין כעת כמות קטנה ביותר כדרוש לטיבול בלבד, וגם עם מעט מאוד מלח. [למעט כשחל בשבת, שאז אין להכין במהלך השבת]
כשמגיעים הביתה, אומרים: 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' – בלחש.
אין לובשים קיטל ל'סדר', וכן אין מקפידים לאיזו מארבע רוחות השמים יהיה מקום מושבו.
סידור הקערה:
הרבי היה מסדר את הקערה מעומד. בשעת סידור הקערה, לפני הנחת כל דבר בקערה, היה הרבי אומר את הכתוב בסידור בעניין זה, ואחר סידור הקערה אומר את כל סימני הסדר יחד, כפי שהם כתובים בהגדה. וכשמגיע זמנו של כל 'סימן', חוזר ואומר 'סימן' זה לפרטיו. כל האמירות האלה היו בלחש.
במשך כל זמן הסדר עמדה כוסו של הרבי כוס גדולה של כסף, לימין הקערה.
* צריך להניח קערה ממש תחת המצות, ונהגו להפסיק ביניהן במפה.
* בסידור רבנו הזקן איתא שמסדרים [קודם] הישראל, ועליו הלוי, ועליו הכהן.
* המינים מונחים על המצות המכוסות, ולא בתוך קעריות נפרדות. מייבשים את המרור במפיות, למניעת חשש 'שרויה'.
* כל המינים הנאכלים בליל הסדר נלקחים מעל הקערה עצמה, ולא כנוהגים להשאירם על הקערה ולאכול מהמונח על השולחן. רק ה'זרוע' נותר לבסוף על הקערה.
* הרבי דקדק שלא לשבור את קליפת הביצה, אף שקשה להעמידה על מקומה כמות שהיא.
* הרבי היה מודד ארבע כפות גדולות מלאות 'חריין' טחון, סוחט אותן היטב בידו, ומכין ממנו עיגול קרוב לגודל ביצה. אחר-כך עוטף זאת מכל צד בעלי חסה (שניים גדולים או שלושה קטנים), ובנוסף לכך הניח בפנים חתיכת 'חריין' שאינה מפוררת.
* ל'כרפס' שעל הקערה נוטלים חתיכה גדולה של בצל (ולפעמים לקח הרבי בצל שלם) עם קליפתו, ואוכלים רק מקצתו (הרבי נטל בסכין מחלקו הפנימי).
* מקפידים שתהא 'קערה' לכל בן-מצוות.
* אדמו"ר מהר"ש היה מחלק כרפס ומרור משלו לנשים, גם לקרובות משפחה שהיו סועדות עמם, אך לא כזית מצה.
* בנים ובנות קטנים חייבים במצוות הסדר לפי הבנתם (שזהו גדר 'הגיעו לחינוך') בכל אחת מהכוסות בנפרד, ולכן יש להכין עבור כל אחד מהם כוסות המכילים רביעית. אין רגילים לחנך קטנים לפני גיל מצוות בהסיבה.
* יש להכין כלי שבור, כדי לטפטף לתוכו. ודי בשבירה כלשהי (וי"א שניתן להשתמש בכלי חד-פעמי, או בסוג כלי שאינו בשימוש בפסח).
'קדש'
* אומרים 'מזמור לדוד', 'דא היא סעודתא' – בלחש, ובקול – 'אתקינו' דיום-טוב, וקידוש. מתחילים מ"יום השישי".
* מנהגנו בקידוש ובכל כוס של ברכה, למזוג עד שיישפך מעט החוצה (כבהבדלה), וגם בליל הסדר יש לנהוג כך.
* הרבי כתב בהגדה "אין מדקדקין שימזוג אחר", ובפועל אף לא הניח לאחרים למזוג לו.
* נוהגים לקדש מעומד, הן בפסח הן בשבת ויום-טוב. וגם השומעים עומדים.
* נוטל הכוס בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו, דרך הורדה מלמעלה למטה, על כף ידו הימנית כשהיא כפופה קצת כעין בית קיבול, ארבע אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב על הצד. כשמניח הכוס בימינו אינה מוגבהת טפח, אחר-כך מגביה ידו עם הכוס מעט, אך לא ראו שהרבי הגביה את הכוס שלושה טפחים. בכל פעם שנוטל הכוס במשך הסדר, עושה כסדר הנזכר.
* כשמתחיל, ייתן עיניו בנרות (עדיף – הנרות שבירכו עליהם), ובשעת ברכת הגפן והקידוש – בכוס.
* אשה ובת שבירכו 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, גם אם מקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה.
* כל אחת ואחת מארבע הכוסות ששותים בפסח – שותים את כולה ובבת-אחת.
* אצל רבותינו לא ניגנו 'ניגונים' בשעת הסדר, לא בשעת האמירה (כמו 'והיא שעמדה') ולא בשעת הסעודה. ובכל זאת, כשהיו צריכים להמתין זמן מה [וכן לדידן 'כדי שלא יישנו התינוקות'] שרים משירי ההגדה, כגון 'ממצרים גאלתנו', 'על אחת כמה וכמה' וכדומה.
'ורחץ'
הרבי קרא לפני נטילה זו גם את האמור בסידור על 'כרפס' (כדי שלא להפסיק אחרי הנטילה). לפרטי מנהגנו בנטילה, ראה להלן בסימן 'רחצה'. כל3 בני הבית נוטלים את ידיהם, ובלי ברכה.
'כרפס'
שיעורו: פחות מ-17 גרם. מטבילים ואחר-כך מברכים, כדי לתכוף הברכה לאכילה ככל האפשר. ומכוונים להוציא גם את המרור ואת הכורך. נוהגים לאוכלו שלא בהסיבה. לאחר מכן אין מחזירים את הנותר ממנו לקערה (ואף אם נשאר, מסירים אותו).
הרבי הטבילו ג' פעמים במי מלח.
'יחץ'
חוצים את המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה. שוברים אותה לשני חלקים: האחד גדול והשני קטן ממנו. את החלק הגדול מניחים לאפיקומן, ואת הקטן מניחים במקומו, בין שתי המצות.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ומהוריי"צ נ"ע היו שוברים את האפיקומן לחמש חתיכות. פעם נזדמן שנשבר לשש חתיכות, והניח האדמו"ר אחת הצידה.
מצפינים את האפיקומן בין שני כרים, ולא תחתיהם. "אין נוהגים בחטיפת ['גניבת'] האפיקומן בבית הרב".
'מגיד'
"בבית הרב אין מגביהים הקערה, ורק מגלים מקצת המצות".
הרבי היה נוהג לגלות מקצתן של כל ג' המצות, גם הפרוסה, ויש אומרים שהיה מסבבה, שיהיה הצד השלם מגולה כלפי חוץ.
"איתא בכתבי האריז"ל שצריך לומר את ההגדה בקול רם ובשמחה. ויש לומר שלכן היה כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג לומר את ההגדה בקול רם, ובזמנים שלא יכול היה לומר בעצמו בקול רם, זאת אומרת שנראה לאחר בחושיו הגשמיים שאינו אומר בקול רם, היה באותם זמנים דורש מאחרים שיאמרו הם בקול רם".
"הניגון של אמירת ההגדה מקובל [=במסורת], וכך היו מנגנים גם אצל אדמו"ר הזקן".
אדמו"ר מהר"ש היה חפץ שכל אחד מהמסובים יאמר את ההגדה בקול.
הניקוד: "הֵא לחמא עניא" (אף-על-פי שהכוונה היא כאילו אומרים בקמץ, היינו 'זה', ולא 'הנה').
אומרים זאת פעם אחת, ובישיבה.
"לשנה הבאה בארעא דישראל" – מטעימים ב'מלעיל' (לשון עבר), ואילו "לשנה הבאה בני חורין" - מטעימים ב'מלרע' (לשון עתיד).
* אחרי 'הא לחמא' מסלקים הקערה עם המצות לצד אחר (הרבי רק הסיטה קמעה), כשהן מכוסות.
* אין צריך לשטוף ולהדיח את הכוס לפני המזיגה, שהרי שטפוה והדיחוה קודם הקידוש.
'מה נשתנה'
אם אין לו בן, הבת שואלת, ואם אין ילדים בבית, אשתו שואלת, ואם אין לו אשה, הוא שואל את עצמו.
שואלים בשפה המדוברת (בבית רבינו – אידיש), וגם המדברים בלשון-הקודש מפרטים ומפרשים את השאלות על-פי המפורט בביאורי הרבי להגדה.
לאחר אמירת 'מה נשתנה' על-ידי השואל, חוזרים ואומרים זאת בלחש.
גם מי שאין לו אב, מקדים: 'אבא, אשאל אותך ארבע קושיות'.
לפני "והיא שעמדה" מכסים את המצות ורק אחר-כך מגביהים את הכוס.
'והיא שעמדה' – בישיבה.
הרבי לא היה מניח את הכוס מידיו, עד שמקריא ההגדה סיים את הפיסקה בקול רם.
שפיכת יין מהכוס:
נוהגים לשפוך יין מהכוס: שלוש פעמים באמירת "דם, ואש, ותימרות-עשן"; עשר פעמים בכל אחת מן המכות; ושלוש פעמים נוספות באמירת הסימנים "דצ"ך, עד"ש, באח"ב".
אין מטיפים יין על-ידי אצבע, אלא שופכים באמצעות הכוס עצמה.
בבית הרב נזהרים שלא לשפוך את היין לכלי התחתון כשהוא על השולחן, אלא כשהוא על הרצפה. וכן אין מעבירים מעל השולחן את הכלי עם היין השפוך.
מילוי הכוס מחדש: הרבי ממלאה עד שנשפכת על גדותיה (כמו לקידוש), וממלאה שוב ושוב – ג' פעמים.
'דיינו'
אין מפסיקים באמירת הארבעה עשר 'דיינו'. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לא היה אומר ביאורים באמצע ה'דיינו', אלא לפני תחילתם או לאחרי סיומם.
"רבן גמליאל..."
* במילים "מצה ומרור" הביט הרבי באלו שבקערה.
* באמירת 'פסח שהיו' לא הביט אדמו"ר מהוריי"צ על הזרוע.
* 'מצה זו' – מנהג בית הרב לאחוז המצות, השנייה והשלישית על-ידי המפה שעליהן, עד "על שום" השני.
* 'מרור זה' – מנהג בית הרב להניח (שתי) הידיים על המרור והכורך – עד "על שום" השני.
* לפני 'לפיכך' מכסים את המצות ואחר-כך מגביהים את הכוס. אוחזים את הכוס עד "ונאמר לפניו הללוי-ה", ומעמידים אותה על השולחן, לאמירת שני פרקי ה'הלל' הראשונים, וחוזרים ומגביהים אותה לברכת "אשר גאלנו".
* אין מברכים על ה'הלל' שבסדר. וקוראים אותו מיושב, דרך חירות.
* לפני 'רחצה' אמר הרבי בפיו בלחש את כל הדינים שבסידור, מ'רחצה' עד 'כורך'.
* נטילת ידיים. מנהגנו: בודקים תחילה ומוודאים את נקיות הידיים. לוקחים את הכלי ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. "נטילת ידיים לסעודה ג' פעמים רצופות... ומניח משפיכה הג' מעט מים בכף יד השמאלית, ובזה משפשף שתי ידיו". בסיום הברכה ולפני הניגוב משפשפים יפה את הידיים זו בזו. אחרי תחילת השפשוף מתחילים את הברכה, וממשיכים בעת השפשוף, ואחר-כך מנגבים אותן היטב.
'מוציא' 'מצה'
* כל בני הבית חייבים במצוות אלו. ידי חובת 'לחם משנה' יוצאים על-ידי ראש המשפחה, אך כל אחד ואחד מברך לעצמו.
* "ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך 'המוציא'".
"ולא יבצע מהן, אלא יניח המצה השלישית להישמט מידו. ויברך על הפרוסה עם העליונה טרם ישברם, ברכה זו. ויכוון לפטור גם-כן אכילת הכריכה שממצה השלישית, וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו – 'על אכילת מצה'".
* הרבי היה מברך את כל הברכות הללו מיושב. נוטל בשתי ידיו את שלוש המצות, כשאצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך המוציא. אחר-כך מניח למצה התחתונה להישמט מידיו, ומברך על אכילת מצה ושובר מהן – בהיותן מכוסות – לפרוסות קטנות כדי צורכו. מסדרן זו על גבי זו ואוכלן יחד בשתי ידיו. אינו מכניסן לפיו בבת-אחת. ניכר שאינו בולע ה'זיתים' בשלמותם.
* שיעור כזית: המקובל הוא, ששיעור 'כזית' במצה הוא 29 גרם, כולל 2 גרם להנותר בין השיניים – כשליש מצת-יד. יש מקום לומר, שהואיל ושיעור ה'כזית' הוא מידת נפח, הרי 29 סמ"ק במצת-יד (ללא דחיסה, לפי מדידה מדוייקת) אינם יותר מ-9 גרם (כעשירית מצת-יד). במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובוודאי ב'זיתים' שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון.
* חלוקת המצה לבני הבית מיד אחר הברכה אינה מהווה 'הפסק'. ועדיף להכין בשקיות ולחלק קודם הנטילה שני 'כזיתים' לכל אחד ואחת מבני הבית, ולאחר ברכות בעל-הבית ייקחו מעצמם קצת מהמצה העליונה, בתור השתתפות ב'לחם משנה', ויברכו ויאכלו כל אחד לעצמו.
* מסיימים אכילת כל 'כזית' (גם במרור ובכורך) לכתחילה עד 4 דקות, כפי משך השיעור הקצר של 'כדי אכילת פרס'.
'מרור'
* מרככים מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שתחת לכוס. טובלים מקצת המרור בחרוסת. מנערים את החרוסת, שלא יתבטל טעם המרירות. ואז מברכים "על אכילת מרור", ומכוונים לפטור בזה גם את המרור שב'כורך', ואוכלים שלא בהסיבה. לועסים היטב כדי להרגיש את טעם המרירות.
* החסה וה'חריין' מצטרפים יחד ל'כזית' מרור.
* הרבי נהג לאכול גם חלק מראש התמכא, לא-טחון. אכל שיעור גדול במיוחד. אך הזהיר בשם אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שאין יוצאים ידי חובה במרור שאין יכולים לסובלו מרוב חריפותו.
* לפי ס' 'שיעורי תורה' – שיעור כזית מרור 19 גרם. אולם אם אוכלים קלח (שהוא כבד יותר), דרוש להוסיף עוד 2 גרם, וכן עבור מה שנשאר דבוק בין השיניים.
הרבי לקח כשיעור ביצה של ימינו. את קלחי החסה לא אכל.
'כורך'
לוקחים כזית מהמצה התחתונה וכזית מרור משני הסוגים. מניחים מעט חרוסת יבשה על המרור, ומנערים אותה מיד אחר-כך (הרבי מרח חרוסת – אולי כשנפלה החרוסת שטבל בה מהתמכא – על התמכא ולא על העלים. בסוף ה'כורך' היה טובל את חתיכת התמכא השלמה בחרוסת, ואוכלה עטופה בעלי החסה – ולא ניער). כורכים אותם יחד, אומרים "כן עשה הילל..." ואוכלים ביחד ובהסיבה.
'שולחן-עורך'
* אוכלים שלא בהסיבה.
* מתחילים באכילת הביצה שעל הקערה. הרבי לא בדק ולא פתח כלל את הביצה לפני אכילתה. טבל אותה תחילה ג' פעמים במי-מלח. במשך הסעודה טובל את המצה ג' פעמים במלח ואוכלה.
* אין נוהגים לומר 'לחיים', שלא ייראה כמוסיף על הכוסות.
* הרבי שתה מכוסו במשך הסעודה, ולפני מזיגת כוס שלישי מסרה לשוטפה.
'צפון'
לפני אכילת האפיקומן יש לשתות באופן שלא יבוא לידי צימאון אחר כך.
בסוף הסעודה מוציאים את האפיקומן, מחלקים לכל אחד ואחת כזית. טוב לאכול שני 'כזיתים', אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו. יש לאכול את כולו במקום אחד. אוכלים בהסיבה, ויש לסיימו קודם חצות.
'ברך'
* למים אמצעיים ואחרונים – בכל שבעת ימי הפסח – אין להעביר האצבעות על השפתיים.
הרבי מזג כוס של אליהו תמיד קודם ברכת המזון, ואחריו מזג לו כוס שלישי.
הרבי השתמש בכוס זכוכית לכוסו של אליהו, ובדקה תחילה בשפתה אם היא חלקה בלא פגם.
מקריא ההגדה הוא המזמן.
* כל אחד מהמסובים אוחז בידו את הכוס עד אחרי 'בונה ירושלים'.
שפוך חמתך: אחר שתיית כוס שלישי מוזגים כוס רביעי, והולכים (השנה, כמובן, בלי נרות) לפתוח את כל הדלתות שבין מקום עריכת הסדר לבין רשות הרבים. אומרים "שפוך חמתך" בישיבה ואין צריך לעמוד. כל המסובים אומרים זאת במקומם, ורק השלוחים אומרים אותו אצל הדלת.
שעת פתיחת הדלת היא עת רצון רבתי, ויש לבקש בה (במחשבה) בעיקר על עניינים רוחניים.
'הלל'. 'נרצה'
כשהשלוחים חוזרים, מתחילים "לא לנו".
גם אורחים שאינם מסובים לסדר, עונים 'הודו' כסדר הנהוג בבית-הכנסת בעת אמירת הלל.
"הודו. . כי לעולם חסדו": מכוונים באותיות שם הוי"ה כנדפס בסידור.
לשנה הבאה: שלא כב'הא לחמא עניא' (ראה שם), כאן אין מדקדקים בהטעמה מלעיל-מלרע. כי העיקר שיתחיל העניין מיד, וממילא יהיה 'לשנה הבאה בירושלים'.
* מנהג בית הרב: אחר אמירת "לשנה הבאה בירושלים", האדמו"ר מחזיר ושופך היין מכוסו של אליהו לבקבוק, וכל המסובים מנגנים בשעה זו הניגון "א-לי אתה ואודך" – מעשרת הניגונים של רבנו הזקן.
* בבית הרב אין נוהגים לומר פזמונים (המובאים בשאר סידורים והגדות-של-פסח).
* אין אומרים "חסל סידור פסח".
* משנת תשי"א עד תש"ל ועד בכלל הרבי היה נוהג להתוועד לאחר הסדר (כמובן – בלי 'לחיים') בבית-הכנסת.
סדר כללי – לעולים ולציבור הרחב
* ממכתב הרבי: "נהניתי ממה שכתב אודות עריכת הסדרים בבית-הכנסת, ושלכל קערה היתה מצה שמורה".
קריאת שמע שעל המיטה: נוהגים לקרות לפני השינה רק את פרשת 'שמע' וברכת 'המפיל'.
(קובץ התקשרות, הרב יוסף שמחה גינזבורג)
סגור
ערב פסח וליל הסדר - י"ד ניסן
שחרית: אסור מן הדין לאכול מצה. ומנהגנו שלא לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר כורך.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה משכים קום בערב פסח. עורך סיום מסכת [אף שלא היה בכור] לאחר הנחת תפילין (לפני התפילה). מתפלל שחרית. ועד לאחר ביעור החמץ, היה עסוק במתן הוראות לסילוק מאכלי החמץ והטמנת כלי החמץ. בחצות היום היתה ההכנה לאפיית 'מצת מצווה'. היה מתפלל מנחה בשעה מוקדמת. במשך שעה או שעה וחצי היה לומד את סדר קרבן-פסח, ואומרו כשהוא חבוש בכובע ובגדי החג, וחוגר עצמו באבנט. עומד ופניו לדרום, ואומרו בפנים צהובות.
תפילה: משכימים להתפלל. מהיום ועד סוף חג-הפסח אין אומרים 'מזמור לתודה'.
תענית בכורות: הבכורים, בין מאב ובין מאם, מתענים, ואפילו כוהנים ולויים. ונתפשט המנהג, שבמקום להתענות משתתפים הבכורים בערב פסח בסיום מסכת (סעודת מצווה), וממילא פוקעת התענית. יכולים לסיים מסכת גם מתלמוד ירושלמי.
הוראת הרבי, לומר אחר הסיום קדיש דרבנן ולא ה'קדיש הגדול' כנדפס בש"ס (ואגב, גם את נוסח 'הערב נא' וכו' הנדפס שם צריך לומר כפי הנוסח שלנו).
* במרכז הארץ מותר לאכול חמץ עד סוף זמן אכילת חמץ. יש לשורפו (וכן למכור לגו לחץ להמשך...
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה משכים קום בערב פסח. עורך סיום מסכת [אף שלא היה בכור] לאחר הנחת תפילין (לפני התפילה). מתפלל שחרית. ועד לאחר ביעור החמץ, היה עסוק במתן הוראות לסילוק מאכלי החמץ והטמנת כלי החמץ. בחצות היום היתה ההכנה לאפיית 'מצת מצווה'. היה מתפלל מנחה בשעה מוקדמת. במשך שעה או שעה וחצי היה לומד את סדר קרבן-פסח, ואומרו כשהוא חבוש בכובע ובגדי החג, וחוגר עצמו באבנט. עומד ופניו לדרום, ואומרו בפנים צהובות.
תפילה: משכימים להתפלל. מהיום ועד סוף חג-הפסח אין אומרים 'מזמור לתודה'.
תענית בכורות: הבכורים, בין מאב ובין מאם, מתענים, ואפילו כוהנים ולויים. ונתפשט המנהג, שבמקום להתענות משתתפים הבכורים בערב פסח בסיום מסכת (סעודת מצווה), וממילא פוקעת התענית. יכולים לסיים מסכת גם מתלמוד ירושלמי.
הוראת הרבי, לומר אחר הסיום קדיש דרבנן ולא ה'קדיש הגדול' כנדפס בש"ס (ואגב, גם את נוסח 'הערב נא' וכו' הנדפס שם צריך לומר כפי הנוסח שלנו).
* במרכז הארץ מותר לאכול חמץ עד סוף זמן אכילת חמץ. יש לשורפו (וכן למכור לגו לחץ להמשך...
שחרית: אסור מן הדין לאכול מצה. ומנהגנו שלא לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר כורך.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה משכים קום בערב פסח. עורך סיום מסכת [אף שלא היה בכור] לאחר הנחת תפילין (לפני התפילה). מתפלל שחרית. ועד לאחר ביעור החמץ, היה עסוק במתן הוראות לסילוק מאכלי החמץ והטמנת כלי החמץ. בחצות היום היתה ההכנה לאפיית 'מצת מצווה'. היה מתפלל מנחה בשעה מוקדמת. במשך שעה או שעה וחצי היה לומד את סדר קרבן-פסח, ואומרו כשהוא חבוש בכובע ובגדי החג, וחוגר עצמו באבנט. עומד ופניו לדרום, ואומרו בפנים צהובות.
תפילה: משכימים להתפלל. מהיום ועד סוף חג-הפסח אין אומרים 'מזמור לתודה'.
תענית בכורות: הבכורים, בין מאב ובין מאם, מתענים, ואפילו כוהנים ולויים. ונתפשט המנהג, שבמקום להתענות משתתפים הבכורים בערב פסח בסיום מסכת (סעודת מצווה), וממילא פוקעת התענית. יכולים לסיים מסכת גם מתלמוד ירושלמי.
הוראת הרבי, לומר אחר הסיום קדיש דרבנן ולא ה'קדיש הגדול' כנדפס בש"ס (ואגב, גם את נוסח 'הערב נא' וכו' הנדפס שם צריך לומר כפי הנוסח שלנו).
* במרכז הארץ מותר לאכול חמץ עד סוף זמן אכילת חמץ. יש לשורפו (וכן למכור לגוי את החמץ שמשאירים) לפני חצות (שעה זו היא בנוגע לרב המוכר, אך הציבור צריך להקדים ולהגיע אל הרב מבעוד מועד, לבל יאחר את המכירה!).
שריפת החמץ – בשעה חמישית. אין שורפים אותו בתנור שמבשלים או אופים בו משהו, אלא עושים עבורו מדורה נפרדת. ונכון לשרוף כזית, לקיים בו מצוות ביעור.
עם הביעור אין לשכוח לנער את החמץ העלול להימצא בכיסי הבגדים, ובפרט באלו של הילדים. כן לגבי החמץ העלול להימצא בתוך המכונית (אם לא ניקו ובדקו שם לפני-כן).
לאחר השריפה אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו.
הכנות לחג: יש ליטול ציפורניים ולהסתפר לפני חצות היום (מי ששכח, מותר לו ליטול ציפורניו אחר-כך, אבל להסתפר מותר רק על-ידי גוי).
מצות מצווה – באפיית השמורה ערב פסח אחר חצות היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נוכח ואומר גם-כן הלל, והיה מפסיק – גם באמצע פרק – להורות בהנוגע להלישה, אפייה וכדומה. הרבי לא נכח באפיית המצות-מצווה שלו בערב פסח.
הרבי נהג (עד שנת תשל"ז ועד בכלל) לחלק מצה שמורה בערב חג הפסח אחרי מנחה, כשהוא לבוש בבגד משי של שבת ויום-טוב ובחגירת אבנט (לאחר אותה שנה חילק על-ידי אברכי הכולל).
ההכנות לסדר
* יערוך שולחנו מבעוד יום (היינו סידור השולחן והכלים וכדומה, בלי ה'קערה', שאותה יש לסדר רק בלילה, קודם הקידוש).
מצות:
לא לשכוח לוודא שהפרישו 'חלה' מן המצות, ואם לאו – להפריש. לא ניתן להפריש בשבת או בחג.
יש לברור אותן מחשש נפוחות וכפולות (לא הספיק, רשאי לבדוק ולהניח הצידה את הכשרות לפני ה'סדר'). גם בשבת אפשר לברור ולהוציא את המצות השבורות ולהניחן בנפרד.
בעבור הסדר נוהגים לקחת מצות כפופות – בית קיבול, שזהו עניין 'כלי' האמיתי. ונוהגים להפריד במפה בין מצה למצה.
זרוע:
נוהגים לצלות את הזרוע ויש לעשות זאת מבעוד יום. לא צלאה – יניח במקומה בשר מבושל.
נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף. כמו-כן מדקדקים שלא לאכול את הזרוע (כלל) אחר-כך – כל זה הרחקה שלא יהיה כל דמיון לקרבן הפסח. ומטעם זה הנה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היה מסיר כמעט את כל הבשר מעל עצמות הזרוע, וכן נהג גם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע.
ביצה:
מבושלת עד שתתקשה.
הרבי היה מדקדק שלא תישבר קליפת הביצה, אף שטורח היה לו להעמידה במקומה על-גבי המצות כשהיא בשלמותה.
מרור:
נוהגים לקחת חסה [כך שמה גם בארמית, ובלשון המשנה 'חזרת'] ותמכא [כך שמה בלשון המשנה, לפי הזיהוי במסורת אשכנז, ובימינו נקראת בארה"ק בטעות בשם 'חזרת', בהעדר 'שם עברי', וביידיש 'חרֵיין'] שניהם יחד – הן למרור והן לכורך. את טחינת או גירור ה'חרֵיין' יש לעשות מבעוד יום בלבד (ולסגור היטב בכלי).
יש לבדוק, לשטוף ולייבש את ה'חסה' מבעוד-יום. עדיף להשתמש בחסה מגידול נקי מחרקים, הטעונה רק השריה קלה במי סבון ושטיפה. חסה רגילה – גם הקלחים – טעונה בדיקה היטב מן החרקים, וכבר ציינו שעדיף שלא להשתמש בחומץ או מלח [מלבד הזהירות מ'כבוש', הבעיה שבריכוז גדול מדי שלהם, החרקים המוצצים מתים ונשארים בתוך העלה] אלא בנוזל לשטיפת כלים, בריכוז הרגיל, ולשטוף כל פינה היטב בעזרת 'ליפה' עדינה (הרבי לא אכל קלחים). אם לא בדק מבעוד יום, יוכל לבדוק היטב כל עלה מול האור לפני ה'סדר', יוריד לעצמו את החלקים הנקיים לאכילה, ישטפם במים רגילים וייבשם בעדינות.
חרוסת:
רסק פירות עבה, זכר לטיט. נעשה מפירות שנמשלה בהן 'כנסת ישראל', וצריך לתת בתוכו תבלין הדומה לתבן כגון קינמון וזנגביל, אך "מכמה שנים מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון מחשש תערובת חמץ, רק תפוחים אגסים ואגוזים". צריך שתהיה בו חמיצות כלשהי, זכר שהיו משעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קהות; ומרככים אותה ביין אדום, זכר למכת-דם. החרוסת שבקערת הרבי יבשה, וריכוכה ביין נעשה רק לפני אכילת "מרור", על-ידי שמניח מקצתה לתוך התחתית של כוס היין, מה שאין כן בכורך, שלא טובלים בחרוסת את המרור אלא מניח קצת מהחרוסת היבשה שבקערה על המרור ומנערה ממנו.
כאשר חג-הפסח חל בשבת כבשנה זו, כתב רבינו הזקן שצריך להיזהר לרכך את החרוסת במשקה מערב שבת, ואם שכח לרככה מערב שבת – ירככנה בשבת על-ידי שינוי, דהיינו שמתחילה ייתן המשקה לתוך הכלי ואחר כך ייתן לתוכו החרוסת.
כרפס:
ראשי-תיבות: ס'-פרך, כלומר שישים ריבוא עבדו עבודת-פרך. ואנו נוהגים לקחת בצל (או תפוח-אדמה).
היין:
בליל הסדר חובה על כל אחד ואחת לשתות ארבע כוסות יין.
מי שאפשר לו, ישתה יין (אדום) בלבד. אם קשה לו, יערב בו מיץ ענבים טבעי, ואם גם זה קשה, ישתה מיץ ענבים טבעי לבדו.
הכוס:
חייבת להיות שלמה ולהכיל 'רביעית'. שיעור רביעית על-פי ספר שיעורי תורה – 86 סמ"ק.
נוהגים להשתמש בגביע כסף. רבים מאנ"ש מקפידים שלא להשתמש בגביע עם רגל.
מי מלח:
כשחל בערב שבת יש להכין את מי-המלח מבעוד יום.
(קובץ התקשרות, הרב יוסף שמחה גינזבורג)
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה משכים קום בערב פסח. עורך סיום מסכת [אף שלא היה בכור] לאחר הנחת תפילין (לפני התפילה). מתפלל שחרית. ועד לאחר ביעור החמץ, היה עסוק במתן הוראות לסילוק מאכלי החמץ והטמנת כלי החמץ. בחצות היום היתה ההכנה לאפיית 'מצת מצווה'. היה מתפלל מנחה בשעה מוקדמת. במשך שעה או שעה וחצי היה לומד את סדר קרבן-פסח, ואומרו כשהוא חבוש בכובע ובגדי החג, וחוגר עצמו באבנט. עומד ופניו לדרום, ואומרו בפנים צהובות.
תפילה: משכימים להתפלל. מהיום ועד סוף חג-הפסח אין אומרים 'מזמור לתודה'.
תענית בכורות: הבכורים, בין מאב ובין מאם, מתענים, ואפילו כוהנים ולויים. ונתפשט המנהג, שבמקום להתענות משתתפים הבכורים בערב פסח בסיום מסכת (סעודת מצווה), וממילא פוקעת התענית. יכולים לסיים מסכת גם מתלמוד ירושלמי.
הוראת הרבי, לומר אחר הסיום קדיש דרבנן ולא ה'קדיש הגדול' כנדפס בש"ס (ואגב, גם את נוסח 'הערב נא' וכו' הנדפס שם צריך לומר כפי הנוסח שלנו).
* במרכז הארץ מותר לאכול חמץ עד סוף זמן אכילת חמץ. יש לשורפו (וכן למכור לגוי את החמץ שמשאירים) לפני חצות (שעה זו היא בנוגע לרב המוכר, אך הציבור צריך להקדים ולהגיע אל הרב מבעוד מועד, לבל יאחר את המכירה!).
שריפת החמץ – בשעה חמישית. אין שורפים אותו בתנור שמבשלים או אופים בו משהו, אלא עושים עבורו מדורה נפרדת. ונכון לשרוף כזית, לקיים בו מצוות ביעור.
עם הביעור אין לשכוח לנער את החמץ העלול להימצא בכיסי הבגדים, ובפרט באלו של הילדים. כן לגבי החמץ העלול להימצא בתוך המכונית (אם לא ניקו ובדקו שם לפני-כן).
לאחר השריפה אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו.
הכנות לחג: יש ליטול ציפורניים ולהסתפר לפני חצות היום (מי ששכח, מותר לו ליטול ציפורניו אחר-כך, אבל להסתפר מותר רק על-ידי גוי).
מצות מצווה – באפיית השמורה ערב פסח אחר חצות היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נוכח ואומר גם-כן הלל, והיה מפסיק – גם באמצע פרק – להורות בהנוגע להלישה, אפייה וכדומה. הרבי לא נכח באפיית המצות-מצווה שלו בערב פסח.
הרבי נהג (עד שנת תשל"ז ועד בכלל) לחלק מצה שמורה בערב חג הפסח אחרי מנחה, כשהוא לבוש בבגד משי של שבת ויום-טוב ובחגירת אבנט (לאחר אותה שנה חילק על-ידי אברכי הכולל).
ההכנות לסדר
* יערוך שולחנו מבעוד יום (היינו סידור השולחן והכלים וכדומה, בלי ה'קערה', שאותה יש לסדר רק בלילה, קודם הקידוש).
מצות:
לא לשכוח לוודא שהפרישו 'חלה' מן המצות, ואם לאו – להפריש. לא ניתן להפריש בשבת או בחג.
יש לברור אותן מחשש נפוחות וכפולות (לא הספיק, רשאי לבדוק ולהניח הצידה את הכשרות לפני ה'סדר'). גם בשבת אפשר לברור ולהוציא את המצות השבורות ולהניחן בנפרד.
בעבור הסדר נוהגים לקחת מצות כפופות – בית קיבול, שזהו עניין 'כלי' האמיתי. ונוהגים להפריד במפה בין מצה למצה.
זרוע:
נוהגים לצלות את הזרוע ויש לעשות זאת מבעוד יום. לא צלאה – יניח במקומה בשר מבושל.
נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף. כמו-כן מדקדקים שלא לאכול את הזרוע (כלל) אחר-כך – כל זה הרחקה שלא יהיה כל דמיון לקרבן הפסח. ומטעם זה הנה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היה מסיר כמעט את כל הבשר מעל עצמות הזרוע, וכן נהג גם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע.
ביצה:
מבושלת עד שתתקשה.
הרבי היה מדקדק שלא תישבר קליפת הביצה, אף שטורח היה לו להעמידה במקומה על-גבי המצות כשהיא בשלמותה.
מרור:
נוהגים לקחת חסה [כך שמה גם בארמית, ובלשון המשנה 'חזרת'] ותמכא [כך שמה בלשון המשנה, לפי הזיהוי במסורת אשכנז, ובימינו נקראת בארה"ק בטעות בשם 'חזרת', בהעדר 'שם עברי', וביידיש 'חרֵיין'] שניהם יחד – הן למרור והן לכורך. את טחינת או גירור ה'חרֵיין' יש לעשות מבעוד יום בלבד (ולסגור היטב בכלי).
יש לבדוק, לשטוף ולייבש את ה'חסה' מבעוד-יום. עדיף להשתמש בחסה מגידול נקי מחרקים, הטעונה רק השריה קלה במי סבון ושטיפה. חסה רגילה – גם הקלחים – טעונה בדיקה היטב מן החרקים, וכבר ציינו שעדיף שלא להשתמש בחומץ או מלח [מלבד הזהירות מ'כבוש', הבעיה שבריכוז גדול מדי שלהם, החרקים המוצצים מתים ונשארים בתוך העלה] אלא בנוזל לשטיפת כלים, בריכוז הרגיל, ולשטוף כל פינה היטב בעזרת 'ליפה' עדינה (הרבי לא אכל קלחים). אם לא בדק מבעוד יום, יוכל לבדוק היטב כל עלה מול האור לפני ה'סדר', יוריד לעצמו את החלקים הנקיים לאכילה, ישטפם במים רגילים וייבשם בעדינות.
חרוסת:
רסק פירות עבה, זכר לטיט. נעשה מפירות שנמשלה בהן 'כנסת ישראל', וצריך לתת בתוכו תבלין הדומה לתבן כגון קינמון וזנגביל, אך "מכמה שנים מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון מחשש תערובת חמץ, רק תפוחים אגסים ואגוזים". צריך שתהיה בו חמיצות כלשהי, זכר שהיו משעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קהות; ומרככים אותה ביין אדום, זכר למכת-דם. החרוסת שבקערת הרבי יבשה, וריכוכה ביין נעשה רק לפני אכילת "מרור", על-ידי שמניח מקצתה לתוך התחתית של כוס היין, מה שאין כן בכורך, שלא טובלים בחרוסת את המרור אלא מניח קצת מהחרוסת היבשה שבקערה על המרור ומנערה ממנו.
כאשר חג-הפסח חל בשבת כבשנה זו, כתב רבינו הזקן שצריך להיזהר לרכך את החרוסת במשקה מערב שבת, ואם שכח לרככה מערב שבת – ירככנה בשבת על-ידי שינוי, דהיינו שמתחילה ייתן המשקה לתוך הכלי ואחר כך ייתן לתוכו החרוסת.
כרפס:
ראשי-תיבות: ס'-פרך, כלומר שישים ריבוא עבדו עבודת-פרך. ואנו נוהגים לקחת בצל (או תפוח-אדמה).
היין:
בליל הסדר חובה על כל אחד ואחת לשתות ארבע כוסות יין.
מי שאפשר לו, ישתה יין (אדום) בלבד. אם קשה לו, יערב בו מיץ ענבים טבעי, ואם גם זה קשה, ישתה מיץ ענבים טבעי לבדו.
הכוס:
חייבת להיות שלמה ולהכיל 'רביעית'. שיעור רביעית על-פי ספר שיעורי תורה – 86 סמ"ק.
נוהגים להשתמש בגביע כסף. רבים מאנ"ש מקפידים שלא להשתמש בגביע עם רגל.
מי מלח:
כשחל בערב שבת יש להכין את מי-המלח מבעוד יום.
(קובץ התקשרות, הרב יוסף שמחה גינזבורג)
סגור
הרה"ח
מרדכי אברמוביץ
ע״ה
תשע"ד,
x
הרה"ח מרדכי אברמוביץ
ע״ה
תשע"ד,
מחשובי אנ"ש בקריית אתא, שנפטר לאחר שנות ייסורים ממחלה קשה הותיר את רעייתו הגב חנה, מנהלת בית ספר 'אור אבנר חב"ד בקרית-ים, וילדיו: ר' צביקה אברמוביץ' מכפר חב"ד, ר' יוסי אברמוביץ' מבני-ברק, הגב מירי רבינוביץ' מקריית אתא, הגב חיה קפלן מקריית אתא והתמים לוי. שימש כרב מפעל 'פרוטרום' בחיפה, היה ממייסדי קהילת חב"ד-ליובאוויטש בעירו ופעל רבות לטובת בחירתו של הרב חיים-שלמה דיסקין לרב העיר
מרת
מנוחה לאנא אלטהויז
ע״ה
תשס"ב, אוסטרליה
x
מרת מנוחה לאנא אלטהויז
ע״ה
תשס"ב, אוסטרליה
בת הרב שמעון אלטהויז אשת הרב התמים ר' שמואל בצלאל זצ"ל בחכמה בנתה ביתה וכפה פרשה לעני עזרה לבעלה בכל עניני צדקה ובפרט למוסדות חב"ד
נפטרה בשנת תשס"ב מנ"כ באוסטרליא
מרת
עליזה שאונם
ע״ה
תשנ"ט, מונטיפיורי, ניו יורק
x
מרת עליזה שאונם
ע״ה
תשנ"ט, מונטיפיורי, ניו יורק
בת הרב נפתלי שאונם מקושרת לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו עסקה במרץ במבצעים הקדושים השפיעה דרכי החסידות להרבה תלמידות בעלת חסד דגולה
נפטרה בשנת התשנ"ט מונטיפיורי, ניו יורק
הרה"ח
אליהו גולומב
ע״ה
,
x
הרה"ח אליהו גולומב
ע״ה
,
מרת
פרידא מעניא סאסאנקא
ע״ה
תשנ"ח, מונטיפיורי, ניו יורק
x
מרת פרידא מעניא סאסאנקא
ע״ה
תשנ"ח, מונטיפיורי, ניו יורק
בת הרב אפרים שמואל סאסאנקא עסקה בעניני גאולה ומשיח ובשאר המבצעים של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
ונפטרה בשנת התשנ"ח מונטיפיורי, ניו יורק
הרה"ח
ישעיהו זיבר
ע״ה
תשל"ו, הר הזיתים
x
הרה"ח ישעיהו זיבר
ע״ה
תשל"ו, הר הזיתים
בן הרב יוסף יהודה זיבר.
נפטר בשנת התשל"ו הר הזיתים
הרה"ח
יששכר דב בער גורביץ
ע״ה
תשס"ח, הר הזיתים
x
הרה"ח יששכר דב בער גורביץ
ע״ה
תשס"ח, הר הזיתים
היה מזקני החסידים וניהל את 'בית-רבקה ייערס, במשך שנים רבות. הותיר אחריו שישה בנים : הרב שמואל, הרב שלום, - ליאון. הרב מ"מ, פסח - ברינוא. המשפיע יצחק (איצ'קע) מגדל העמק. הרב זלמן - פרנקפורט. בנותיו: ליברמן, שפרינגר - כפ"ח. רסקין - צפת. בידרמן - וינה. פינסון, אייברהמס - ברינוא.
הרה"ח התמים המשפיע ר'
אברהם ברוך פעווזנער
ע״ה
ת"ש, קזיל-ארדא, רוסיה
x
הרה"ח התמים המשפיע ר' אברהם ברוך פעווזנער
ע״ה
ת"ש, קזיל-ארדא, רוסיה
בן הרב הלל פעווזנער עמד על משמרתו כרב ומשפיע במינסק ואח"כ בחרקוב עד מאסרו בטז אדר התרצ"ט
נולד בשנת התר"ן בעיר פוצעפ.ונפטר בארץ גזירה בשנת הת"ש ומ"כ בעיר קזיל ארדא רוסיא
הרה"ח
יהודה לייב גרונר
ע״ה
תש"פ, מונטיפיורי, ניו יורק
x
הרה"ח יהודה לייב גרונר
ע״ה
תש"פ, מונטיפיורי, ניו יורק
הרב גרונר נולד ב- ח' באייר תרצ"ב (1932) למשפחה מצאצאי אדמו"ר הזקן. הוריו היו ר' מרדכי אברהם ישעיה ומנוחה רחל גרונר ז"ל.
הקשר עם הרבי החל בגיל צעיר מאוד, כאשר הרבי, שהיה ידוע אז בשם הרמ"ש, נכח בבר המצווה שלו ודיבר במשך שעה ועשרים דקות. בסיום שאל הרבי: "לייבל, הבנת מה נאמר?" כשהוא לא השיב, הרבי הוסיף: "אל תתביישו, רבים מהאנשים בסביבה לא הבינו".
באותה תקופה, למד הרב גרונר בישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית ב-770 ורכש ידע עצום בכל מכמני התורה.
במשך שנים רבות שימש כמורה בבי"ס 'בית רבקה' בקראון הייטס והיה עורך ב'אוצר החסידים'.
הרב גרונר החל לעבוד בספרית קה"ת בשנת תשכ"א (1951).
במשך עשרות בשנים, בעודו בחור כבר ובפרט לאחר חתונתו, שימש כמשב"ק של הרבי.
לאחר ג' תמוז, הרב גרונר לא מילא תפקיד רשמי במטה ליובאוויטש. הוא נסע ברחבי העולם והשתתף בהתוועדויות ואירועים קהילתיים. הוא דיבר על חוויותיו עם הרבי, תובנות מתורתו של הרבי וכיצד אנשים יכולים לחיות חיים טובים יותר דרך תורה וחסידות.
הותיר אחריו את אשתו הגב' יהודית גרונר תבדל"א, וילדיהם:
הרב יוסי גרונר - שארלוט, צפון קרוליינה
הרב מנחם מנדל גרונר - קרית גת, ישראל
הגברת גיטי לוין - פורט. לאודרדייל, פלורידה
הגב' שרה טננבוים - קראון הייטס
הגברת חיה סנדהאוס - קראון הייטס
הגב שיינא וילהלם - קראון הייטס
הרב אהרון גרונר - פומונה, ניו יורק
נכדים ונינים.
מרת
חנה קניג
ע״ה
תש"פ, ירושלים
x
מרת חנה קניג
ע״ה
תש"פ, ירושלים
האשה החשובה מרת חנה קעניג ע"ה (לבית גרינוולד), רעייתו של יבדלח"ט הרה"ח ר' זושא קעניג שיחי' מירושלים.
המנוחה היא אחותו של הרב זאב גרינוולד ע"ה, שנפטר בשבוע שעבר גם הוא מסיבוכי מחלת ה'קורונה'.
הותירה דור ישרים יבורך ומשפחה עניפה ומפוארת.
בניה ובנותיה:
הגה"ח ר' יצחק אייזיק שי' ראש ישיבת תות"ל בלוד.
הרה"ח ר' אלעזר מרדכי שי' משפיע בנצרת עילית.
הרה"ח ר' אפריים שי' מלמד בתורת אמת ירושלים.
והרה"ח ר' יעקב שי' מחשובי אנ"ש בכפר חב'"ד.
בנותיה:
לבית גולדברג ירושלים,
לבית סגל עפולה,
לבית פרידמן ביתר עילית ולבית רבינוביץ ביתר עילית.
הרה"ח
שלמה (שלוי) פרוינדליך
ע״ה
תש"פ, מונטיפיורי, ניו יורק
x
הרה"ח שלמה (שלוי) פרוינדליך
ע״ה
תש"פ, מונטיפיורי, ניו יורק
בליל ראשון של פסח נפטר בדמי ימיו ר' שלמה (שלוי) פרוינדליך ע"ה, בן 46.
היה פעיל בבית הכנסת 'אהבת ישראל' ובקרב צעירים בשכונה.
היה שותף בארגון שיעורים בבית הכנסת וארגון התוועדויות 'יומי דפגרא', ודמות אהובה.
ר' שלוימי היה פעיל בארגון אירועים לרווקים בשכונה ופעל למענם. הוא היה אדם חביב ונותן, שכל הזמן חיפש והציע עזרה לנזקקים.
הוא היה ידוע בהכנת ארוחות שבת גדולות, בהן אירח אנשים מכל הסוגים.
הותיר אחריו את אמו, אסתר פרוינדליך - לונדון, אנגליה, ואחיו, חיים פרוינדליך - לונדון, דניאל פרוינדליך - קראון הייטס, רות ברושה - לונדון ובנימין מרדכי פרוינדליך - קראון הייטס.
אביו ר' משה ע"ה נפטר לפני שנים אחדות.
מרת
הינדל קלויזנר
ע״ה
תשפ"א, אנטוורפן
x
מרת הינדל קלויזנר
ע״ה
תשפ"א, אנטוורפן
ברוך דיין האמת: בשבת קודש פרשת צו נפטרה מרת הינדל קלויזנר ע
הרה"ח
יצחק קוסובסקי
ע״ה
תש"פ, שיקגו
x
הרה"ח יצחק קוסובסקי
ע״ה
תש"פ, שיקגו
מר קוסובסקי נולד בשנת תרצ"א בשיקגו, אילינוי, להורים מהגרים יהודים. הם שלחו אותו לתלמוד תורה של חב"ד שפעל בימי ראשון ושני בשבוע.
כשביקר הרבי הריי"צ בשיקגו בשנת תש"ב, קוסובסקי ובני כיתתו זכו לפגוש את הרבי במלון גריימיר. הרבי אמר אז שיחה לתלמידי התלמוד תורה ביום ד', ערב י"א בשבט, השיחה נדפסה מהביקור שיקגו. אף על פי שעדיין לא היה בר מצווה, ישיבה זו הותירה רושם לאורך חייו. בערך באותה תקופה הוא הצטרף לשיעור גמרא שלימד הרב שלום פוזנר, זמן קצר לפני שהרב פוזנר עבר לפיטסבורג.
מר קוסובסקי למד בישיבת ליובאוויטש שהייתה קיימת שנתיים בשיקגו בשנות הארבעים בהנחייתו של הרב יוסף וויינברג. לאחר מכן המשיך את לימודיו בישיבות בית מדרש לתורה במשך שנים רבות.
הוא התפרנס כרואה חשבון וכבקר בחברה שזיקקה מתכות יקרות. הוא ואשתו רייז'ה הקדישו את חייהם לאידיאלים של הרבי וגידלו משפחה חסידית. בתקופה בה אנשים רבים התרחקו מ"יידישקייט", הם השתמשו רק בחלב ישראל, ושלחו את ילדיהם לישיבה.
בשנות ה -60 וה -70, בניהולו של הרב צבי הירש מייסלס, דאג מר קוסובסקי להביא את חלב ישראל לשיקגו. זה כלל שליחת משגיח לחווה ולמחלבה בוויסקונסין ולהובלת החלב לשיקגו. באותה תקופה, רק קומץ משפחות הקפידו לשתות רק את חלב ישראל. היו הרבה אתגרים, אך הוא קיבל עידוד מהרבי ולא ויתר. בסופו של דבר זה הצליח והמשיך שנים רבות, עד שאחרים נכנסו לתפקיד.
כאשר החלו שידורי הרבי, הוא מייד ארגן את השידור בשיקגו בביתו. שיקגו הייתה אחת הערים הראשונות שנרשמו ל- WLCC. שידור שיחת טלפון לא היה פשוט באותה תקופה. הוא עשה ניסויים בדרכים שונות לחבר חוטים מתיבת הטלפון המיושנת לטייפ -סליל שהושאל ממר יענקל כץ. מרבית התפילות של הרבי שודרו בביתו, אליו השתתפו חסידים רבים.
מר קוסופסקי קיים קשר הדוק עם שלוחים לשיקגו, הרב שלמה זלמן הכט והרב הרשל שוסטרמן. כשהגיע הרב דניאל מוסקוביץ ' לשליחות, הוא נתן לו תמיכה ועידוד רבים. כאשר הגיעו השלוחים האחרים, הם התייעצו עימו לעתים קרובות בנושאים הקשורים לשליחות שלהם. הוא ואשתו עבדו גם יחד עם הרב יצחק וולף, הרב אהרון וולף, הרב ברוך הרץ, הרב שמואל נוטיק, הרב נפתלי הרשקוביץ, הגברת צירל טורן, והגב 'ביילה גרינקר. שלוחים רבים הגיעו אליו לקבלת עזרה בחישוב המסים שלהם. הוא ארגן את סעודה הודאה השנתית לראש חודש כסלו במשך שנים רבות.
במהלך יחידותו הראשונה בתמוז תשכ"ה עודד אותו הרבי ללמוד תניא. הוא התחיל ללמוד אצל הרב דוד משה ליברמן, שגר באותה תקופה בשיקגו.
ככל שגדלה קהילת אנ"ש בשיקגו עם משפחות צעירות של בעלי תשובה, רבים מהם פנו אל מר קוסובסקי ואשתו לקבלת הדרכה וייעוץ. הם קיבלו את הכבוד של הקהילה בשל היושרה, היחס הלבבי וחוש ההומור שלהם.
בשנת תשע"ד הוא ואשתו עברו לגור עם בתם וחתנם, לסנט. מוניקה קליפורניה. הוא המשיך להשתתף במניין פעמיים ביום ולמד בשיעור קבוע.
מר וגברת קוסובסקי זכו לגדל משפחה גדולה של ילדים, נכדים ונינים הולכים בדרך התורה והחסידות, שרבים מהם נמצאים בשליחות בערים ברחבי העולם.
הותיר אחריו יבדלח"ט:
את רעייתו הגב' רייזה קוסובסקי, וילדיו: הגב' נחמה פרוס (ניוטון, מ.א.); הגב' מינה גורדון (מלבורן); הרב נח קוסופסקי (Longmeadow, MA); הרב חיים קוסופסקי (Longmeadow, MA); הגברת צ'ני מוקין (רוצ'סטר, ניו יורק); הגברת ביילה צ'יין (בואנוס איירס, ARG); הרב ליפמן קוסובסקי (קראון הייטס, ניו יורק); הגב' שרה לויטנסקי (ס. מוניקה, קליפורניה)
הותיר אחריו שתי אחיות: פרנסין בריף (מורטון גרוב, אילינוי); ורושל באום ובעלה אד (שיקגו, אילינוי); גיס וגיסת ארווין ואירן קושנר (היילנד פארק, אילינוי); וגיסתה חיה פייר (ירושלים).
הרה"ח המשפיע ר'
משה יהודה הכהן רייכמאן
ע״ה
תשל"א, הר הזיתים
x
הרה"ח המשפיע ר' משה יהודה הכהן רייכמאן
ע״ה
תשל"א, הר הזיתים
בן הרב אליעזר צבי הכהן רייכמאן יותר משלושים שנה שימש בקודש משפיע ומנהל רוחני בישיבת תורת אמת הרביץ תורה ברבים והעמיד תלמידים הרבה
נפטר בשנת התשל"א הר הזיתים
מאפשרים לכם לקבל
