מערכת COL
|
יום ה' אב ה׳תשע״ה
21.07.2015
תודעת האבל מניעה את החתירה לגאולה ● מנחם ברוד
תודעת האבל היא המניעה את החתירה לגאולה. מי שחש את כאב הגלות ויודע שהמצב הקיים אינו המצב התקין, יש בו שאיפה וכמיהה לגאולה; והציפייה הזאת תתממש בסופו של דבר ● מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד חתירה לגאולה
תשעה בכאב בכותל המערבי. מתאבלים על חורבן הבית (צילום: מנדי הכטמן, COL)
מנחם ברוד
אם תשאלו את הישראלי המצוי לדעתו על סגירת בתי עינוגים בצום תשעה באב, יתחלקו הדעות בין הסבורים שזו 'כפייה דתית' ובין החושבים שבהחלט ראוי להתחשב ברגשותיהם של הדתיים, הצמים ומתאבלים ביום זה.
שתי העמדות גם יחד משקפות את הניכור הגדול שחל בקרב רבים מבני העם היהודי כלפי שורשיו ומורשתו. שוו בנפשכם שהייתם שואלים אם ראוי לסגור בתי עינוגים ביום השואה, והיו משיבים לכם שראוי לעשות זאת מתוך 'התחשבות' ברגשותיהם של ניצולי השואה. תשובה זו עצמה מכאיבה וצורבת בלב, בשל הניכור שהיא מבטאת כלפי השואה, כאילו זה עניינם של הניצולים בלבד.
מארג שלם
לוח השנה היהודי לוקח אותנו למסע אל עולם של ערכים, תחושות, חוויות ותכנים. ראש השנה ויום הכיפורים מעניקים לנו ערכים של חשבון נפש, סליחה ופתיחת דף חדש. סוכות ושמחת תורה נושאים בתוכם את השמחה ואת חוויית האחדות. חנוכה מדגיש את מקומו של האור. פסח את רעיון החירות ואת ערך הענווה. שבועות מעמיד במרכז את מקומה של התורה ואת מעמדם של עשרת הדיברות.
בתוך כל המארג הזה יש חשיבות עצומה גם לימי בין המצרים ולתשעה באב. אמנם נחמד הרבה יותר לשמוח ולחגוג מלצום ולהתאבל, אבל גם החיבור אל הסבל היהודי ואל הפרקים הקשים בהיסטוריה שלנו הוא מרכיב מהותי בהוויה היהודית. זיכרון החורבן וצער הגלות הם שהזינו במשך דורות את האמונה בגאולה ואת הציפייה לחידוש ימינו כקדם.
ידוע הסיפור על נפוליון שראה יהודים יושבים על הרצפה בבית הכנסת ומקוננים על החורבן. כששאל מתי אירע החורבן השיבו לו שזה קרה לפני יותר מאלף ושבע-מאות שנה. נפוליון התרשם מכך עמוקות והגיב: "עם שזוכר במשך שנים רבות כל-כך את חורבן מקדשו, יזכה יום אחד לבניינו המחודש".
חז"ל כבר הביעו את הרעיון הזה במאמרם: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". תודעת האבל היא המניעה את החתירה לגאולה. מי שחש את כאב הגלות ויודע שהמצב הקיים אינו המצב התקין, יש בו שאיפה וכמיהה לגאולה; והציפייה הזאת תתממש בסופו של דבר.
אבל וחזון
השבת הזאת, הסמוכה לצום תשעה באב, נקראת גם 'שבת חזון'. הטעם הפשוט לכך הוא שקוראים בה את ההפטרה הנפתחת במילים "חזון ישעיהו", אולם יש כאן גם משמעות של חזון ומחזה. בתוך האבל והכאב טמון המחזה המופלא של הטוב הנשגב המצפה לנו.
שתי התחושות הללו כרוכות יחדיו ואי-אפשר לזו בלא זו. אבל וכאב בלי תקווה ואמונה, סופם עצב וייאוש. תקווה ואמונה שאינן מלוּוֹת תחושת אבל וצער על החורבן והגלות – אינן אמיתיות. דווקא השילוב של אבל ותקווה, צער ואמונה – הוא היוצר את השלמות של התחושה היהודית האמיתית.
חשוב להתחבר אל הזיכרון ההיסטורי המשתקף בימים האלה. לכאוב את הטרגדיות שפקדו את עמנו. ומתוך הכאב לחזק את האמונה והביטחון כי נזכה בקרוב לגאולה השלמה.
(מתפרסם ב'שיחת השבוע')
אם תשאלו את הישראלי המצוי לדעתו על סגירת בתי עינוגים בצום תשעה באב, יתחלקו הדעות בין הסבורים שזו 'כפייה דתית' ובין החושבים שבהחלט ראוי להתחשב ברגשותיהם של הדתיים, הצמים ומתאבלים ביום זה.
שתי העמדות גם יחד משקפות את הניכור הגדול שחל בקרב רבים מבני העם היהודי כלפי שורשיו ומורשתו. שוו בנפשכם שהייתם שואלים אם ראוי לסגור בתי עינוגים ביום השואה, והיו משיבים לכם שראוי לעשות זאת מתוך 'התחשבות' ברגשותיהם של ניצולי השואה. תשובה זו עצמה מכאיבה וצורבת בלב, בשל הניכור שהיא מבטאת כלפי השואה, כאילו זה עניינם של הניצולים בלבד.
מארג שלם
לוח השנה היהודי לוקח אותנו למסע אל עולם של ערכים, תחושות, חוויות ותכנים. ראש השנה ויום הכיפורים מעניקים לנו ערכים של חשבון נפש, סליחה ופתיחת דף חדש. סוכות ושמחת תורה נושאים בתוכם את השמחה ואת חוויית האחדות. חנוכה מדגיש את מקומו של האור. פסח את רעיון החירות ואת ערך הענווה. שבועות מעמיד במרכז את מקומה של התורה ואת מעמדם של עשרת הדיברות.
בתוך כל המארג הזה יש חשיבות עצומה גם לימי בין המצרים ולתשעה באב. אמנם נחמד הרבה יותר לשמוח ולחגוג מלצום ולהתאבל, אבל גם החיבור אל הסבל היהודי ואל הפרקים הקשים בהיסטוריה שלנו הוא מרכיב מהותי בהוויה היהודית. זיכרון החורבן וצער הגלות הם שהזינו במשך דורות את האמונה בגאולה ואת הציפייה לחידוש ימינו כקדם.
ידוע הסיפור על נפוליון שראה יהודים יושבים על הרצפה בבית הכנסת ומקוננים על החורבן. כששאל מתי אירע החורבן השיבו לו שזה קרה לפני יותר מאלף ושבע-מאות שנה. נפוליון התרשם מכך עמוקות והגיב: "עם שזוכר במשך שנים רבות כל-כך את חורבן מקדשו, יזכה יום אחד לבניינו המחודש".
חז"ל כבר הביעו את הרעיון הזה במאמרם: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". תודעת האבל היא המניעה את החתירה לגאולה. מי שחש את כאב הגלות ויודע שהמצב הקיים אינו המצב התקין, יש בו שאיפה וכמיהה לגאולה; והציפייה הזאת תתממש בסופו של דבר.
אבל וחזון
השבת הזאת, הסמוכה לצום תשעה באב, נקראת גם 'שבת חזון'. הטעם הפשוט לכך הוא שקוראים בה את ההפטרה הנפתחת במילים "חזון ישעיהו", אולם יש כאן גם משמעות של חזון ומחזה. בתוך האבל והכאב טמון המחזה המופלא של הטוב הנשגב המצפה לנו.
שתי התחושות הללו כרוכות יחדיו ואי-אפשר לזו בלא זו. אבל וכאב בלי תקווה ואמונה, סופם עצב וייאוש. תקווה ואמונה שאינן מלוּוֹת תחושת אבל וצער על החורבן והגלות – אינן אמיתיות. דווקא השילוב של אבל ותקווה, צער ואמונה – הוא היוצר את השלמות של התחושה היהודית האמיתית.
חשוב להתחבר אל הזיכרון ההיסטורי המשתקף בימים האלה. לכאוב את הטרגדיות שפקדו את עמנו. ומתוך הכאב לחזק את האמונה והביטחון כי נזכה בקרוב לגאולה השלמה.
(מתפרסם ב'שיחת השבוע')
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
