'שעה טובה': תופעה חדשה - אברכים מכל החצרות - באים לחב"ד
בנימין שטרן
אני עובר בשכונה ירושלמית חרדית מובהקת, מתקרב לאחד מהיכלי בתי הכנסת המפורסמות בירושלים. קול המולת הלימוד מתגבר באוזניי ככל שפסיעותיי מתקרבות. אני פותח את הדלת ולנגד עיניי מתגלה מחזה מרהיב עין שמקובל בעולם התורה - אברכים יושבים בקבוצות ולומדים ומתפלפלים בלימוד בשיא ההתלהבות וה'ברען'.
נראה לבטח כי דובר בחבורה שמתפלפלת בקושיה עצומה של רעק"א או ב'מהלך' של רבי שמעון שקופ, אך כשאני מתקרב יותר אני שם לב שכולם יושבים עם חוברות רצופות באותיות קטנות ובמבט יותר מעמיק אני מגלה שכולם יושבים כעת בקבוצות ולומדים 'מאמרים' של הרבי מליובאוויטש.
'זברה' וחב"דניק בשרוולים קצרים בחברותא של 'חסידות'
משהו כאן חריג, מסתמנת סתירה בין נושא הלימוד לבין מראה האנשים. הקבוצה שלומדת בשיא הלהט את מאמרי הרבי מליובאוויטש אינה מתאפיינת בתלבושת אחידה של חובשי מגבעות חב"דיים, הם אינם לובשי סירטוקים למיניהם, וגם פאותיהם מסתלסלות שלא כבסגנון החב"די המוכר. אלה אברכים עוטי לבוש חסידי אותנטי, חלקם עם לבוש ירושלמי ואחדים מהם אף מתהדרים בלבוש הירושלמי עתיק היומין, קאפט'ן - זברה, כתונת הפסים הירושלמית המפורסמת שהיום נשארה ב'תולדותים', וכמובן יארמולקע.
את מבטי צדה 'חבורה' של ארבעה אברכים כשהם יושבים שלשה מול אחד. האחד חובש כובע חב"די, הוא עטור בזקנקן וכלל אינו לובש חליפה, כאשר שרווליו הקצרים בולטים היטב על רקע הסביבה הקרובה, כאשר מולו יושבים שלשה אברכים שניים בלבוש חסידי אותנטי והשלישי זה שיושב באמצע, לובש קאפט'ן ירושלמי חבוש במגבעת ירושלמית רחבת טיטורה כשמתחתו מבצבצת היארמולקע הצחורה. הם יושבים ומתעמקים במאמרי חב"ד, כשלאחר סיום הלימוד הם נשארים עדיין יושבים על מקומותיהם ודנים בכמה ניגוני חב"ד על מקורם ונוסחיהם השונות.
בכולל בירושלים יושבים אברכים מכל סוגי החסידויות ולומדים בהתלהבות תניא ומאמרים של אדמו"רי חב"ד. אחד האברכים הוותיקים בכולל אומר לנו כי מדובר בתופעה שכבר קיימת זמן רב. הוא עצמו לומד בכולל זה למעלה מ- 5 שנים, ודרך הלימוד המוסכמת היא שבכל יום מוקדשת למעלה משעה ללימודי ספרי ומאמרי חב"ד. הוא עצמו, כך הוא מדווח, ממשיך להיות שייך לחסידות מסוימת שלא ננקוב בשמה, וממשיך להקפיד על הלבוש של אותה חסידות ועל שאר המאפיינים שלה, כולל תפילה בבית הכנסת של החסידות ותפילה בראש השנה ובמועדים אחרים עם האדמו"ר של החסידות. אבל יחד עם זאת הוא שייך רעיונית – וגם התנהגותית - לחסידות חב"ד, והוא אינו היחיד. כמוהו ישנם רבים השייכים לחסידויות שונות הרועים בתוך חסידות חב"ד ואף שייכים אליה רעיונית ונפשית.
מה מביא אברך שבא מסביבה ומחסידות שונה להתחבר לחסידות חב"ד שנחשבת חסידות רחוקה ובעצם יקום בפני עצמו? אנחנו שואלים את אותו אברך, בנסיון לרדת לחקר התופעה, ואם נרצה להגדיר זאת ה'טרנד', שמביאה אברכים רבים כמוהו לעשות מהפך רעיוני בחייהם.
"הכל מתחיל בפבריינגען"
לדבריו, בדרך כלל הדבר נעשה בדרך אקראי, או כפי שהוא מגדיר זאת "בהשגחה פרטית". כשאברך 'נופל' לפבריינגען חסידי וכדומה הוא נחשף לדברים ולמושגים חדשים שעד היום היו אצלו בגדר דברים מופשטים ובלתי מובנים והנה לפתע הדברים מתבארים לנגד עיניו. הוא טוען – וכמובן שבחסידויות ראו ורואים זאת אחרת לגמרי - שאם עד היום דיברו על אמונה, על רבונו של עולם, או על הבריאה - בריאת יש מאין, הרי הם היו נושאים שממעטים לעסוק בהם בהיותם מופשטים, כאשר החינוך הוא ל"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" ואל תעסוק בנסתרות. השאלה כמובן מה זה נסתרות, מהיכן נושא של העמקה בחסידות הוא העמקה ומהיכן הוא הופך ל'נסתרות'. האברכים כאן כמובן נוטים לפרשנות המרחיבה של העיסוק בחסידות.
האם כל ראשי החסידויות רואים זאת עין בעין איתם? כמובן שלאו דווקא. יש מקומות בהם רואים בכך איום על המסגרת החסידית.
8 בתי כנסת חב"ד-חסידי כללי
אבל שלא תהיה טעות, מדובר בתופעה נרחבת, שכבר אינה אישית או אפילו לא מקומית, אלא מתפשטת כאש בשדה (וסליחה על הדימוי בשבוע כזה). אחת התוצאות המהפכניות: יש היום כבר שמונה בתי כנסת שבהם מתפללים אברכים שנראים כחסידיים כלליים לכל דבר, ומאוד לא חב"דניקים. דהיינו חובשי שטריימל'ך, קפטני משי וכמובן מגדלים פיאות לא בדרך החב"דית, אבל מתפללים במניינים חב"דיים. אם כי חב"דיים משלהם.
מנין אחד כזה מתקיים בבני ברק, מתחת לבית הכנסת חב"ד ברחוב רש"י, ומלבד המקום אין בו קשר אורגני עם המניין החב"די האמיתי שמתקיים למעלה. המראה של האברכים שחלקם אפילו עוטים עטרות כסף על טליתותיהם אינו מסגיר את החב"דיות החדשה. אבל זה מה שקורה, והדבר לא מתקבל תמיד בברכה ובחמימות יוצאת דופן במשפחות או בחסידויות.
מסתבר כי זה רק קצה של קרחון. כשאנו מנסים לברר האם ישנם כאלה שהופכים 'חב"דניקים' לכל דבר ועניין, אנחנו נענים ששמונים אחוז מהאברכים שמצטרפים ללימודי חב"ד, מקושרים לחב"ד רק בדברים יסודיים, כגון תפילות בנוסח האר"י ובדברי הלכה הנוגעים לפסקי בעל התניא, אך בדברים חיצוניים ובהנהגות אחרות אין הדברים ניכרים, או כפי שאחד האברכים שכבר עשה חצי מעבר לחב"ד אומר: "פנקס החבר נשאר בחוג הקודם". אבל יש כעשרים אחוז שנהפכים ממש לחבדניקים על כל משמעויותיו של המושג.
כאן אנו מתוודעים לדבריו, שהסחף הזה הקיים לחסידות חב"ד אינו עניין של השנים האחרונות אלא דבר שהיה קיים לאורך כל השנים. במשך השנים הדברים היו אינדיווידואליים. כשכל 'מתקרב' כזה עשה זאת באופן פרטי, ולכן גם לא היה ניכר כל כך כשינוי בנוף. אם כי היו אברכים מחסידויות שונות, בירושלים ומחוצה לה, שהצטרפו "בהתגנבות יחידים", וחלקם היום דמויות מרכזיות בחב"ד.
המשך הנהירה אחרי ה'משפיעים'
מה שהשתנה כיום שהתפתח מצב שקיים גיבוש של קבוצות שלמות שפועלות באופן מסודר ולומדות בקביעות בספרי חב"ד ומאמרי החסידות, וזאת במסגרות קבועות של שיעורי חסידות שמתקיימים מידי יום כמעט בכל הערים החרדיות, כשמשתתפים בהם אברכים שמגדירים עצמם "מבקשי ד'" מכל החסידויות והקהילות.
כל זה מצטרף לתופעה שגם היא לא התקבלה בהתלהבות בחסידויות של 'משפיעים' בלתי תלויים, שהנהיה אליהם נחשבה בשעתו כמי שמסכנת את המסגרות החסידיות המוכרות, שיש בהם גם את המימד הקהילתי והם מבוססות על סוג של ערבות הדדית, וחיבור שיש בו גם מן הנאמנות.
בהקשר זה הוזכרה לא אחת הנהירה בשעתו ל'משפיע' רבי צבי מאיר זילברברג, שסחף רבים וגם טובים בשמוע'סים המיוחדים שלו שמועברים בשידורים ישירים למקומות שונים בארץ ובעולם, כאשר הכוח המניע הוא הדגשה של התוכן. השאלה שהתעוררה בחסידויות ובקהילות, באיזה מקום העיסוק הוא בחסידות וב'עבודה', מה שיכול לתרום להשבחת האיכות הרוחנית של האברכים שממשיכים לשמור על הקשר שבלתי ניתן לניתוק לחסידויות, ובאיזה מקום זה עשוי להפוך לתופעה ממוסדת.
יש האומרים כי זה גם המצב בנהירה המתרחבת לחב"ד וכמובן גם לברסלב, ויש הסבורים כי במקרה של חב"ד מדובר בתופעה הרבה יותר משמעותית, כי חב"ד עצמה אינה רק המשפיעים שלה, אלא יש בה דרך חיים שלימה והיא גם גוף עם ישות וחיים משלה.
גם ליטאים
בנושא אחד דומה מאד הנהירה למשפיעים השונים ולחב"ד וגם לברסלב; באופי ובסוג של האברכים שנתפסים לעניין, שהם בדרך כלל אברכים עם תוכן. ובנושא נוסף; בשני המקומות המתקרבים אינם רק חסידים, גם ליטאים מתקרבים, וזה כולל לא רק את הנהירה למשפיעים שהפכו למעמד בפני עצמו, אלא גם ההליכה לחב"ד, וזאת על אף הריחוק העצום שנוצר במערכה של תשמ"ט בין חב"ד לציבור הליטאי.
האם זה אומר שבתקופתנו אנחנו עוברים סוג של היפתחות מחודשת, שעשויה להציב "בסוף היום" מפה אחרת? מוקדם עדיין לקבוע מסמרות, אבל אין ספק שזה נושא בהתהוות ובהחלט נושא מעניין.
אחת התופעות המופלאות, שהדבר מתרחש דווקא 16 שנה ויותר אחרי הסתלקות הרבי מליובאוויטש. כאשר על פניו, בשל היותו דמות שממלאה את כל הישות של חב"ד ושל חסידי חב"ד היה מקום להניח כי היעדרותו תיצור חלל ריק שעשוי בתנאים מסוימים להביא – כמעט באורח טבעי - לסוג של התפוררות. אך מסתבר כי המגמה הפוכה.
איך זה קורה? ובכן, גם זה דבר שצריך לתת את הדעת עליו. לא מן הנמנע כי גילויי המשיכה ל'חסידות' במובן העיוני שלה, עשויים דווקא להשפיע על הקהילות החסידויות להשקיע יותר בלימוד חסידות בדרכם שלהם, ולמען האמת הדבר מתרחש כבר עתה. בחסידויות השונות מתרבים השיעורים ללימוד 'אור החיים' וגם חסידות, ויש נסיון להציב תשובה פנימית ל'משפיעים' ושאר תופעות של ביקושי רוחניות.
חסידות עם חרד"ל
ומכאן, מעבר חד. מהכולל הירושלמי אנחנו עוברים לישיבת ההסדר ברמת עמידר שברמת גן, שזה קודקוד אחר שמייצג את הסחף החב"די (שבמקביל לו מתקיים סחף ברסלבי, אם כי לאו דווקא לברסלב הממסדית אלא בעיקר לברסלב של המשפיעים השונים), ומחזק את התחושה של סדנא דארעא חד הוא. בישיבה לומדים קרוב ל- 300 תלמידים הבאים מהציבור הדתי לאומי, או מדויק יותר, החרד"לי.
אנחנו נכנסים להיכל הישיבה ההומה וגועש מקול התורה הבוקע מתוכו. אני חייב לומר שגם אם אני רחוק מסוג זה של ישיבות, אני מזהה אווירה מחשמלת; עשרות בחורים שראשם עטור ב'סרוגות' ענק ולחלקם אף פאות ארוכות המתקפלות אל מתחת לאוזניהם במורד הלחיים, והם יושבים ומתנענעים ולומדים בשיא הלהט (כאן אי אפשר לדבר על 'ברען' כמו בכולל בירושלים..) בליווי נפנופי ידיים אופייניות. גם כאן כשאנו מתקרבים לתלמידים אנו מגלים לתדהמתנו חברותות היושבים ולומדים לימודי חסידות כשרובם עסוקים בלימודי 'תניא' ושאר ספרי ליובאוויטש והכל בשיא הלהט והעיון.
כשאנו רואים את הסחף משני הקצוות, מצד אחד אברכים ואף בחורים מבתים חסידיים ומצד שני בחורים ואברכים מהמגזר הפחות חרדי – הדתי לאומי - אנו מבינים שיש כאן תופעה נרחבת ומעניינת מאוד שאי אפשר להתעלם ממנה, כשעשרות בחורים ואברכים מבקשי ד' מכל קצוות היהדות נסחפים לכיוון חסידות חב"ד ומוצאים בה עניין רב ומקום לנתינת השראה רוחנית וכיוון רעיוני.
בנו של הרב יוסי שריד
אנו נכנסים לשיחה עם הרב שריד, אחד מרמ"י ישיבת ההסדר ברמת גן, ובנו של הרב יוסי שריד (לא הפוליטיקאי ממרצ. יש אדם אחר שעונה לשם יוסי שריד, ואליו מוצמד התואר "הרב", והוא גר במבשרת ציון), ומנסים באמצעותו לעמוד על פשר התופעה הנראית חריגה של לימודי תניא ומאמרי חב"ד שנלמדים בישיבה בגלוי.
הרב רן שריד אומר כי ראש הישיבה הרב יהושע שפירא, שנחשב אחד מהוגי הדעות ומעצבי הדרך הבולטים בציבור הד"לי מחובר מאד ללימודי ספרי חב"ד ואוהב מושבע של מאמרים חב"דיים, ולא מזמן אף התבטא כי: "מאמרי חב"ד הם הדברים שהכי מדליקים אותי". זאת על אף שהשקפתית הרב שפירא קשור לעולם הדתי לאומי. אבל הוא נמנה על הזרם – שלא לומר הטרנד - המשלב הגות חרד"לית עם עיונים בספרי חב"ד. עד כדי כך שבי"ט כסלו האחרון הוא הוזמן באחד מהכינוסים של חב"ד לשאת מדברותיו בנושאי חסידות, ואם תרצו חסידות עם חרד"ל..
כשאנו שואלים את הרב שריד האם ישנה בישיבה באופן כללי אווירה חב"דית והאם הלימוד בספרי ומאמרי חסידות חב"ד ניכר בהנהגות והתנהגות התלמידים, הוא מדגיש כי התלמידים כולם מגיעים מבית חרדי לאומי (חרד"ל) אידיאולוגי וחזק, ומכיוון שכך כשהם מגיעים לישיבה הם נחשפים בהכוונת מנהיגי הישיבה ללימודי החסידות למיניהם כשיש דגש חזק על לימודי חסידות חב"ד.
אך – מוסיף הרב שריד - הבחורים ברובם נשארים במגזר הדתי לאומי ובסביבתו אבל עם הרבה מאד להט ועומק חסידיים, ולכן כשהם נישאים הם אינם מקימים בתים ד"לים סטנדרטיים אלא לפחות מנסים להקים בתים, שאי אפשר להגדירם כחסידיים, אבל עם אווירה חסידית. כך שלדבריו הלימוד בהחלט משפיע על אורח חייהם הפרטי למשך כל ימי חייהם, גם אם אינו ניכר בהשתייכותם המגזרית.
מדוע התלמידים מוצאים עניין דווקא בספרי חב"ד, הרי כפי שצוין הבחורים נחשפים לכל סוגי ספרי החסידות אם-כן מדוע רוב רובם של התלמידים מוצאים עניין דווקא – כפי שאנו רואים - בספרי חב"ד?
חב"ד בלי חב"דיות
הרב שריד: "ספרי חב"ד, בניגוד לספרי חסידות אחרים, כוללים הרבה מאד פילוסופיה של החסידות, ויש בהם הרבה רעיוניות חסידית. בספרי חב"ד יש המון חכמה, היא לוקחת כל דיון חסידי לקצה הכי פרקטי והכי קיצוני של הדיון". הדברים האלה נאמרים כמובן על אחריותו של הרב שריד, ובהחלט יתכן שהם נובעים גם מחוסר היכרות מספק עם ספרי חסידות אחרים, כמו למשל ה'שפת אמת' (שגם הוא אכן מאד פופולארי בחוגים החרד"ליים) ועוד. אבל זה מה שקורה שם, ומסתבר כי הבנה זו של ראשי הישיבה מביאה את כיוון החשיבה וסדרי הלימוד של הישיבה עד לפעילות ערה סביב לימודי חב"ד, כולל חברותות קבועות בלימודי עיוני ספרי חב"ד, וכמו כן שיעורים קבועים בלימודי חסידות חב"ד, בין היתר שיעור מפי הרב גד מבת עין שלדברי הרב שריד הרבי מליובאוויטש העיד עליו, כי "כך צריך להיראות יהודי". כמו-כן חלק גדול משיעוריו של ראש הישיבה הרב שפירא מושתתות על שיחותיו ומאמריו של הרבי מליובאוויטש.
כשאנו שואלים אם לימוד החסידות מביא בחורים בשלב מסוים לקשר עם הרבי, עונה לנו הרב שריד, שברור שיש כאן הערצה גדולה ועמוקה לרבי מליובאוויטש ויש נטיה לקרוא מקסימום חומרים על חייו של הרבי, בצד שאר אדמו"רי חב"ד לדורותיהם. אבל, מדגיש הרב שריד שוב ושוב: "חב"דניקיות אין כאן, אבל יש כאן לימודי חב"ד הפנמת הערכים, עולם הרוח והסיפורים עד לאופן הפרקטי, אך לא השתייכות לחסידות במובן של 'חסיד'".
לדבריו, תופעה זו של לימוד חסידות מבחוץ, כלימוד אבל לא כדרך חיים מלאה, תורם לחיים הרוחניים של הבחורים: "בדרך כלל אנחנו יודעים שכשאדם לומד וקורא הרבה על דרך מסוימת הוא נהפך להיות ממש אותו הדבר לגמרי, ולמרות זאת כאן בישיבה, על אף הלימוד הרב בספרי ולימודי חב"ד ועל אף ההשפעה האדירה על נפש התלמידים ואורחות חייהם, מכל מקום העניין אינו נהפך ממש לסגנון חייהם אלא הם עדיין מכילים סגנונות ולימודים אחרים". לדבריו, "על תשתית זו יושב הלימוד החסידי ובפרט החב"די בישיבה", מה שמביא הרבה מהציבור החרד"לי להתמצא בכל דרכי ולימודי ספרי חב"ד.
גם התופעה שמתרחשת בישיבה החרד"לית של רמת גן היא קצה של קרחון, וצריך לומר הקצה המיושב שלה. שכן הרב שפירא נחשב מתון, מאד מחושב בתמהיל החב"די, ובוודאי לא "משיחיסט", ודווקא משום כך הבאנו את הדוגמה שלו. כאשר לא סוד הוא שלפחות חלק גדול של ההימשכות לחב"ד מתנהל סביב הרב גינזבורג, שמוביל את אנשיו לחופים הרבה יותר רחוקים, מעבר ללימוד חסידות, טבילה במקווה והתאזרות בגרטל.
מאפשרים לכם לקבל
