מערכת COL
|
יום ט"ז חשוון ה׳תשע״א
24.10.2010
רוני שנא לשוב הביתה. והייתה לו סיבה טובה ● טור אישי
כשהתלונות של יונית על כך שרוני לא נמצא הרבה בבית הפכו להיות הנושא המרכזי ואולי גם היחיד בשיחות האחרונות שלנו, "חבשתי" את כובע המנחה שלי וביקשתי מיונית שבמשך שבוע תבדוק מה קורה ברגע שרוני נכנס הביתה. ביקשתי ממנה לנהל רישום מדוייק, ולהתקשר אליי רק בעוד שבוע. התוצאות, לא היו מפתיעות ● מאמר מומלץ לכל הורה ● שוש גרינברג, אתר 'בית-חב"ד' למאמר המלא
(צילום אילוסטרציה: יוסי פרסיה, COL)
שוש גרינברג
יונית (שם בדוי) חברתי היקרה מזה כמה שנים, מתלוננת שבנה, רוני בן ה10 לא נמצא הרבה בבית.
מבית הספר הוא מעדיף ללכת ישירות לחברים. או שהוא מגיע הביתה, חוטף משהו לאכול ויוצא מהבית לחוג או לרכב על אופניים בפארק כשהוא חוזר מאוחר בערב. מקלחת ארוחת ערב ולמיטה.
שיעורי בית? או אצל החברים או מוקדם בבוקר לפני שהוא יוצא לבית הספר.
רוני (שם בדוי) הוא ילד שמוקף בחברים שאוהבים אותו, המורים אוהבים אותו, בעצם כל מי שפוגש אותו מיד מתאהב בו. גם אני אוהבת את הילד המקסים הזה.
כשהתלונות של יונית על כך שרוני לא נמצא הרבה בבית הפכו להיות הנושא המרכזי ואולי גם היחיד בשיחות האחרונות שלנו, "חבשתי" את כובע המנחה שלי וביקשתי מיונית שבמשך שבוע תבדוק מה קורה ברגע שרוני נכנס הביתה. ביקשתי ממנה לנהל רישום מדוייק, ולהתקשר אליי רק בעוד שבוע.
חלף שבוע ויונית התקשרה.
לא הופתעתי מהמימצאים. לא הופתעתי משום שאני מכירה אותה מצויין. מעולם לא התערבתי וגם היה חשוב שיונית תעשה את הרשימה הזו – שאני קוראת לה "התבוננות" –כדי שהיא תכיר במה שלא הייתה מקבלת, לו אמרתי לה את זה כמשקיפה מהצד.
יונית סיפרה לי שפתאום היא קלטה שכל פעם שרוני מגיע הביתה היא מיד מבקרת אותו על משהו: מדוע הבגד שלך שוב התלכלך, איך אתה אוכל, שב להכין שיעורים, תסדר את החדר המבולגן, נמאס לי לרדוף אחריך כל הזמן... או שהיא מזכירה לו שאתמול הוא שוב שכח לזרוק את הגרביים לכביסה, ובכלל טוב שנזכרת לבוא הביתה סוף סוף.
את כל האמירות האלה יונית הקריאה לי מתוך דף.
יאמר לזכותה של יונית שהיא עשתה את התרגיל באופן רציני ביותר. היא תלתה דף על המקרר וכל יום, כשרוני חזר הביתה – בין אם הוא שב ישירות מבית הספר או לאחר ביקור אצל חברים – היא רשמה את מה שהיא אמרה לו.
מדוע שילד ישמח לחזור הביתה אם קבלת הפנים לא נעימה? מדוע שילד ירצה לבלות את זמנו במקום שהוא לא נעים לו? במקום שמתמקדים רק על חולשותיו? שמתייחסים רק לקשייו ולמעשים הלא רצויים שלו?
גם אותי לא תמצאו במקום בו אני לא מרגישה נעים. ואתכם?
רוני, הילד המקסים והחכם, הבין שעדיף לו לבלות אצל חברים שהוריהם אוהבים אותו, בחוגים בהם הוא מצליח ומוערך, בפארק על האופניים שם אף אחד לא צועק עליו על כל תזוזה.
אז מה לעשות?! תמהה יונית. לוותר על סידור החדר? לא להעיר לו על אכילתו? לא לגעור בו ששוב שכח לזרוק את הבגדים המלוכלכים לסל הכביסה?
לא. אמרתי לה. לא צריך לוותר על הכול. אבל מה שחשוב זה העיתוי.
קבלו את הילד עם חיוך גדול ובשמחה אמיתית כאילו לא ראיתם אותו יותר מיום.
אני באופן אישי מקבלת את ילדי כל יום בזרועות פתוחות עם חיוך ענק כי מבחינתי האנשים הכי חשובים בעולם הגיעו הביתה. איזו שמחה. כל פעם שאנו, ההורים, חוזרים הביתה לאחר שהות מחוץ לבית, הילדים מקבלים אותנו בזרועות פתוחות כאילו לא התראינו שלום.
תוסיפו אמירות כמו : ש ל ו ם ארוך ומתמשך, תשאלו אותם מה שלומם תוך כדי חיבוק, את הגדולים יותר עם טפיחה על השכם או עם מבט אוהב.
תציעו להם לשבת לאכול ותשתדלו לשבת איתם ולשוחח קצת על היום שעבר עליהם ועליכם. אם אתם רוצים להעיר להם על צורת האכילה שלהם, תחכו. תדברו איתם בהזדמנות אחרת. אל תוציאו להם את התיאבון. משום מה הורים מתנהגים כך רק עם ילדים קטנים, בגן ואולי עוד בכתה א'. כאילו שאם מישהו כבר גדול אז הוא לא צריך חיוך.
אפשר להעיר על כל דבר, אבל כל דבר בזמנו ובעיתו.
תזכרו, הקב"ה ברא גם את אחר כך. לא צריך לקבל את הילד או הבעל או את האישה כשהם מגיעים הביתה בשלל תלונות וביקורת.
כשאני מגיעה הביתה אני רוצה שיקבלו אותי בחיוך, שישאלו לשלומי ושיתנו לי כמה דקות לנוח.
אחר כך שישאלו, יתלוננו, יקטרו.
יונית הבינה שהיא צריכה לגרום לרוני לרצות לבוא הביתה, לקבל אותו באופן אחר כשהוא נכנס הביתה כדי שיהיה לו שווה לבוא הביתה.
מאז תרגיל ההתבוננות של יונית שוחחנו כמה וכמה פעמים. היא מנהלת רישום מדויק של השעות בהם רוני מגיע הביתה. ומאז שיונית שינתה את גישתה לרוני, אפשר לראות שרוני נמצא קצת יותר בבית.
לא פשוט ליונית להעלים עין; לא פשוט לה לא להעיר לו על איך שהוא אוכל. לא פשוט לה לחכות לאחר כך, אבל היא משתדלת ומתאמצת ומשקיעה כוחות בזה, מכיוון שחשוב לה שילדיה ירגישו טוב בבית.
רוני, אני מניחה, לאט לאט ירגיש יותר נעים לבוא הביתה ואין לי ספק שאט-אט הוא יתחיל לשוב הביתה ישירות מבית הספר.
בפעם האחרונה ששוחחנו השבוע, היא אמרה לי שהיא בעצמה מרגישה שהאווירה בבית השתנתה לטובה. גם הילדים האחרים מרגישים את זה ואפילו בעלה מרוצה מניצני השינוי שחל בה.
אז תזכרו שה' ברא לנו את אחר כך. וכל מה שיכול לחכות לאחר כך, יחכה. לכל דבר יש את הזמן שלו. שלמה המלך, בספר קוהלת (ג, א) אמר: "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לַכֹּל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם".
האבן עזרא הסביר זאת כך:
לא לעשות כל דבר שרוצים "עכשיו ומיד". יש לחשוב אם זה אכן הזמן המתאים, "כי חייב אדם לעשות כל דבר בעתו".
נ.ב
נשים יקרות, גם כשהבעל שלכן חוזר הביתה, תקבלו אותו בשמחה ועם חיוך. את כל התלונות תשאירו לזמן מתאים יותר. אני לא יודעת מה הזמן המתאים לכל זוג, אבל מה שבטוח שכשהבעלים שלכן נכנסים הביתה זה הזמן הכי לא מתאים לויכוחים, קיטורים ובקורת.
(הנ.ב נכתב לנשים אבל הוא מכוון גם לנשים ולבעלים כאחד).
יונית (שם בדוי) חברתי היקרה מזה כמה שנים, מתלוננת שבנה, רוני בן ה10 לא נמצא הרבה בבית.
מבית הספר הוא מעדיף ללכת ישירות לחברים. או שהוא מגיע הביתה, חוטף משהו לאכול ויוצא מהבית לחוג או לרכב על אופניים בפארק כשהוא חוזר מאוחר בערב. מקלחת ארוחת ערב ולמיטה.
שיעורי בית? או אצל החברים או מוקדם בבוקר לפני שהוא יוצא לבית הספר.
רוני (שם בדוי) הוא ילד שמוקף בחברים שאוהבים אותו, המורים אוהבים אותו, בעצם כל מי שפוגש אותו מיד מתאהב בו. גם אני אוהבת את הילד המקסים הזה.
כשהתלונות של יונית על כך שרוני לא נמצא הרבה בבית הפכו להיות הנושא המרכזי ואולי גם היחיד בשיחות האחרונות שלנו, "חבשתי" את כובע המנחה שלי וביקשתי מיונית שבמשך שבוע תבדוק מה קורה ברגע שרוני נכנס הביתה. ביקשתי ממנה לנהל רישום מדוייק, ולהתקשר אליי רק בעוד שבוע.
חלף שבוע ויונית התקשרה.
לא הופתעתי מהמימצאים. לא הופתעתי משום שאני מכירה אותה מצויין. מעולם לא התערבתי וגם היה חשוב שיונית תעשה את הרשימה הזו – שאני קוראת לה "התבוננות" –כדי שהיא תכיר במה שלא הייתה מקבלת, לו אמרתי לה את זה כמשקיפה מהצד.
יונית סיפרה לי שפתאום היא קלטה שכל פעם שרוני מגיע הביתה היא מיד מבקרת אותו על משהו: מדוע הבגד שלך שוב התלכלך, איך אתה אוכל, שב להכין שיעורים, תסדר את החדר המבולגן, נמאס לי לרדוף אחריך כל הזמן... או שהיא מזכירה לו שאתמול הוא שוב שכח לזרוק את הגרביים לכביסה, ובכלל טוב שנזכרת לבוא הביתה סוף סוף.
את כל האמירות האלה יונית הקריאה לי מתוך דף.
יאמר לזכותה של יונית שהיא עשתה את התרגיל באופן רציני ביותר. היא תלתה דף על המקרר וכל יום, כשרוני חזר הביתה – בין אם הוא שב ישירות מבית הספר או לאחר ביקור אצל חברים – היא רשמה את מה שהיא אמרה לו.
מדוע שילד ישמח לחזור הביתה אם קבלת הפנים לא נעימה? מדוע שילד ירצה לבלות את זמנו במקום שהוא לא נעים לו? במקום שמתמקדים רק על חולשותיו? שמתייחסים רק לקשייו ולמעשים הלא רצויים שלו?
גם אותי לא תמצאו במקום בו אני לא מרגישה נעים. ואתכם?
רוני, הילד המקסים והחכם, הבין שעדיף לו לבלות אצל חברים שהוריהם אוהבים אותו, בחוגים בהם הוא מצליח ומוערך, בפארק על האופניים שם אף אחד לא צועק עליו על כל תזוזה.
אז מה לעשות?! תמהה יונית. לוותר על סידור החדר? לא להעיר לו על אכילתו? לא לגעור בו ששוב שכח לזרוק את הבגדים המלוכלכים לסל הכביסה?
לא. אמרתי לה. לא צריך לוותר על הכול. אבל מה שחשוב זה העיתוי.
קבלו את הילד עם חיוך גדול ובשמחה אמיתית כאילו לא ראיתם אותו יותר מיום.
אני באופן אישי מקבלת את ילדי כל יום בזרועות פתוחות עם חיוך ענק כי מבחינתי האנשים הכי חשובים בעולם הגיעו הביתה. איזו שמחה. כל פעם שאנו, ההורים, חוזרים הביתה לאחר שהות מחוץ לבית, הילדים מקבלים אותנו בזרועות פתוחות כאילו לא התראינו שלום.
תוסיפו אמירות כמו : ש ל ו ם ארוך ומתמשך, תשאלו אותם מה שלומם תוך כדי חיבוק, את הגדולים יותר עם טפיחה על השכם או עם מבט אוהב.
תציעו להם לשבת לאכול ותשתדלו לשבת איתם ולשוחח קצת על היום שעבר עליהם ועליכם. אם אתם רוצים להעיר להם על צורת האכילה שלהם, תחכו. תדברו איתם בהזדמנות אחרת. אל תוציאו להם את התיאבון. משום מה הורים מתנהגים כך רק עם ילדים קטנים, בגן ואולי עוד בכתה א'. כאילו שאם מישהו כבר גדול אז הוא לא צריך חיוך.
אפשר להעיר על כל דבר, אבל כל דבר בזמנו ובעיתו.
תזכרו, הקב"ה ברא גם את אחר כך. לא צריך לקבל את הילד או הבעל או את האישה כשהם מגיעים הביתה בשלל תלונות וביקורת.
כשאני מגיעה הביתה אני רוצה שיקבלו אותי בחיוך, שישאלו לשלומי ושיתנו לי כמה דקות לנוח.
אחר כך שישאלו, יתלוננו, יקטרו.
יונית הבינה שהיא צריכה לגרום לרוני לרצות לבוא הביתה, לקבל אותו באופן אחר כשהוא נכנס הביתה כדי שיהיה לו שווה לבוא הביתה.
מאז תרגיל ההתבוננות של יונית שוחחנו כמה וכמה פעמים. היא מנהלת רישום מדויק של השעות בהם רוני מגיע הביתה. ומאז שיונית שינתה את גישתה לרוני, אפשר לראות שרוני נמצא קצת יותר בבית.
לא פשוט ליונית להעלים עין; לא פשוט לה לא להעיר לו על איך שהוא אוכל. לא פשוט לה לחכות לאחר כך, אבל היא משתדלת ומתאמצת ומשקיעה כוחות בזה, מכיוון שחשוב לה שילדיה ירגישו טוב בבית.
רוני, אני מניחה, לאט לאט ירגיש יותר נעים לבוא הביתה ואין לי ספק שאט-אט הוא יתחיל לשוב הביתה ישירות מבית הספר.
בפעם האחרונה ששוחחנו השבוע, היא אמרה לי שהיא בעצמה מרגישה שהאווירה בבית השתנתה לטובה. גם הילדים האחרים מרגישים את זה ואפילו בעלה מרוצה מניצני השינוי שחל בה.
אז תזכרו שה' ברא לנו את אחר כך. וכל מה שיכול לחכות לאחר כך, יחכה. לכל דבר יש את הזמן שלו. שלמה המלך, בספר קוהלת (ג, א) אמר: "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לַכֹּל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם".
האבן עזרא הסביר זאת כך:
לא לעשות כל דבר שרוצים "עכשיו ומיד". יש לחשוב אם זה אכן הזמן המתאים, "כי חייב אדם לעשות כל דבר בעתו".
נ.ב
נשים יקרות, גם כשהבעל שלכן חוזר הביתה, תקבלו אותו בשמחה ועם חיוך. את כל התלונות תשאירו לזמן מתאים יותר. אני לא יודעת מה הזמן המתאים לכל זוג, אבל מה שבטוח שכשהבעלים שלכן נכנסים הביתה זה הזמן הכי לא מתאים לויכוחים, קיטורים ובקורת.
(הנ.ב נכתב לנשים אבל הוא מכוון גם לנשים ולבעלים כאחד).
למקרה שפספסתם
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
מאפשרים לכם לקבל
