מערכת COL
|
יום כ"א שבט ה׳תשע״ב
14.02.2012
רואים אותך גם בלי מצלמות ● עמדה שבועית
שוב אנחנו מזדעזעים מתאונת פגע-וברח אתה שואל את עצמך: איך זה קורה? מה מביא בני-אדם לנהוג באטימות-לב כזאת? ● הנהגם בחרו להימלט מן המקום בהנחה שאיש אינו רואה אותם. לוּ ידעו שרואים גם רואים, שיש "עין רואה ואוזן שומעת", ושגם אם האדם יצליח לחמוק מעונש של בשר-ודם, לא יחמוק מהעמידה לדין לפני בורא-העולם – לא היו ממהרים לברוח ● מאמר דעה מאת הרב מנחם ברוד המתפרסם ב"שיחת השבוע" למאמר המלא
הרב מנחם ברוד
שוב אנחנו מזדעזעים מתאונת פגע-וברח, שבה נהרגת חיילת ליד יקנעם מפגיעת כמה כלי-רכב, ואיש מהנהגים האלה אינו טורח לעצור ולהגיש עזרה. אתה שואל את עצמך: איך זה קורה? מה מביא בני-אדם לנהוג באטימות-לב כזאת?
הנהגים בחרו להימלט מן המקום בהנחה שאיש אינו רואה אותם. לוּ ידעו שרואים גם רואים, שיש "עין רואה ואוזן שומעת", ושגם אם האדם יצליח לחמוק מעונש של בשר-ודם, לא יחמוק מהעמידה לדין לפני בורא-העולם – לא היו ממהרים לברוח.
מי הריבון
קשה להתמודד עם האלימות הגואה כל עוד מסרבים להכיר בסיבה המרכזית שיצרה אותה. זו תוצאה ישירה של ההתנתקות מאמונה בבורא עולם. האמונה היא המחסום האמיתי והיציב בפני האלימות, ובלעדיה האדם מתקשה להשתלט על יצריו האפלים. ברגע שהפסיקו לחנך את הילדים והנוער על ערכי מוסר מוחלטים, שהם צו אלוקים – נפתחה הדלת אל הפשיעה.
פרשת השבוע, משפטים, עוסקת בערכי מוסר בסיסיים ובציוויים להתנהגות תקינה בין אדם לחברו. היה אפשר לחשוב שאחרי תיאור מעמד הר-סיני, בפרשה הקודמת, תבוא פרשה העוסקת בציוויים בין אדם למקום, אבל התורה בחרה לפתוח דווקא במצוות שבין אדם לחברו. הדבר מלמדנו שגם ערכים אנושיים בסיסיים חייבים להיות מושתתים על אמונה בבורא-עולם.
אם האדם פורק מעליו עול מלכות שמים ושם את עצמו מעל הכול, שוב אין מחסום אמיתי בפני יצריו. קליפת התרבות שלנו דקה למדיי, ובשעת מבחן אי-אפשר לסמוך עליה. אפילו יהודי ירא-שמים מתפלל "אל תביאני לידי ניסיון", קל-וחומר כשאדם יוצא למאבקי החיים בלי כוחה המרסן והמגן של האמונה.
וכל מאמינים
האמונה באלוקים משמעותה שיש בעל-בית לעולם ושמושגי המותר והאסור אינם נתונים לקביעתו של האדם. עצם ההכרה הזאת מרסנת את האדם וקובעת גבולות למאווייו. האמונה מפנימה בו את ההכרה שלא כל מה שנראֶה לו נכון וצודק הוא אכן כזה על-פי אמות-המידה של הבורא. כך האדם לומד להתאפק ולהיזהר מפני פגיעה בזולת.
החיים מזמנים לנו פיתויים ואתגרים לא-פשוטים. ערכים אנושיים, המבוססים על שכל והיגיון, אינם יציבים דיים לעמוד בשעת מבחן. שכלנו גמיש מאוד, ויכול למצוא צידוקים לכל דבר. כאן נדרש משהו חזק יותר מהאדם עצמו, שלא יאפשר לאדם לכופף אותו.
זו האמונה בבורא-העולם וב"עין רואה ואוזן שומעת".
חבל כל-כך שנמנעים מלהשתמש בכוחה הגדול של האמונה, אף-על-פי שרק בעת האחרונה התפרסם סקר המעיד כי יותר משמונים אחוזים מהציבור מאמינים באלוקים. בנקודה הזאת אין ויכוח בין דתיים לשאינם דתיים. גם מי שמגדירים את עצמם 'חילוניים' מצהירים כי הם מאמינים באלוקים. למה אפוא לא לתת ביטוי נאות לאמונה הזאת ולא לבסס עליה את מערכת הערכים שלנו?
חינוך לערכים מוחלטים, המבוססים על אמונה בבורא-עולם, תואם את הכרתו של רוב
עצום בציבור (80%!). מדוע אפוא לא ליישם אותו בבתי-הספר הממלכתיים? חינוך כזה הוא התשובה האמיתית לאלימות, כי האדם יזכור תמיד ש'רואים', גם כשאין מצלמות.
שוב אנחנו מזדעזעים מתאונת פגע-וברח, שבה נהרגת חיילת ליד יקנעם מפגיעת כמה כלי-רכב, ואיש מהנהגים האלה אינו טורח לעצור ולהגיש עזרה. אתה שואל את עצמך: איך זה קורה? מה מביא בני-אדם לנהוג באטימות-לב כזאת?
הנהגים בחרו להימלט מן המקום בהנחה שאיש אינו רואה אותם. לוּ ידעו שרואים גם רואים, שיש "עין רואה ואוזן שומעת", ושגם אם האדם יצליח לחמוק מעונש של בשר-ודם, לא יחמוק מהעמידה לדין לפני בורא-העולם – לא היו ממהרים לברוח.
מי הריבון
קשה להתמודד עם האלימות הגואה כל עוד מסרבים להכיר בסיבה המרכזית שיצרה אותה. זו תוצאה ישירה של ההתנתקות מאמונה בבורא עולם. האמונה היא המחסום האמיתי והיציב בפני האלימות, ובלעדיה האדם מתקשה להשתלט על יצריו האפלים. ברגע שהפסיקו לחנך את הילדים והנוער על ערכי מוסר מוחלטים, שהם צו אלוקים – נפתחה הדלת אל הפשיעה.
פרשת השבוע, משפטים, עוסקת בערכי מוסר בסיסיים ובציוויים להתנהגות תקינה בין אדם לחברו. היה אפשר לחשוב שאחרי תיאור מעמד הר-סיני, בפרשה הקודמת, תבוא פרשה העוסקת בציוויים בין אדם למקום, אבל התורה בחרה לפתוח דווקא במצוות שבין אדם לחברו. הדבר מלמדנו שגם ערכים אנושיים בסיסיים חייבים להיות מושתתים על אמונה בבורא-עולם.
אם האדם פורק מעליו עול מלכות שמים ושם את עצמו מעל הכול, שוב אין מחסום אמיתי בפני יצריו. קליפת התרבות שלנו דקה למדיי, ובשעת מבחן אי-אפשר לסמוך עליה. אפילו יהודי ירא-שמים מתפלל "אל תביאני לידי ניסיון", קל-וחומר כשאדם יוצא למאבקי החיים בלי כוחה המרסן והמגן של האמונה.
וכל מאמינים
האמונה באלוקים משמעותה שיש בעל-בית לעולם ושמושגי המותר והאסור אינם נתונים לקביעתו של האדם. עצם ההכרה הזאת מרסנת את האדם וקובעת גבולות למאווייו. האמונה מפנימה בו את ההכרה שלא כל מה שנראֶה לו נכון וצודק הוא אכן כזה על-פי אמות-המידה של הבורא. כך האדם לומד להתאפק ולהיזהר מפני פגיעה בזולת.
החיים מזמנים לנו פיתויים ואתגרים לא-פשוטים. ערכים אנושיים, המבוססים על שכל והיגיון, אינם יציבים דיים לעמוד בשעת מבחן. שכלנו גמיש מאוד, ויכול למצוא צידוקים לכל דבר. כאן נדרש משהו חזק יותר מהאדם עצמו, שלא יאפשר לאדם לכופף אותו.
זו האמונה בבורא-העולם וב"עין רואה ואוזן שומעת".
חבל כל-כך שנמנעים מלהשתמש בכוחה הגדול של האמונה, אף-על-פי שרק בעת האחרונה התפרסם סקר המעיד כי יותר משמונים אחוזים מהציבור מאמינים באלוקים. בנקודה הזאת אין ויכוח בין דתיים לשאינם דתיים. גם מי שמגדירים את עצמם 'חילוניים' מצהירים כי הם מאמינים באלוקים. למה אפוא לא לתת ביטוי נאות לאמונה הזאת ולא לבסס עליה את מערכת הערכים שלנו?
חינוך לערכים מוחלטים, המבוססים על אמונה בבורא-עולם, תואם את הכרתו של רוב
עצום בציבור (80%!). מדוע אפוא לא ליישם אותו בבתי-הספר הממלכתיים? חינוך כזה הוא התשובה האמיתית לאלימות, כי האדם יזכור תמיד ש'רואים', גם כשאין מצלמות.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
