מערכת COL
|
יום ז' כסלו ה׳תשע״ו
19.11.2015
עד מתי לנגע הפושה והמדבק הזה? ● בנימין ליפקין
"אני מדבר על הלשון המתגלגלת שרגילה כל כך להשתלח, לעלוב, לפגוע, ללכת רכיל, לפסול באבחת מילה אחת אדם או מעשה, לקטול ולקבוע, בשרירות פה, מי זכאי ומי חייב בדין, מי דובר אמת ומי שרלטן, מי אמיתי ומי צבוע" ● טורו של בנימין ליפקין ב-COL - חובה לקריאה, וליישום כמובן לטור המלא
בנימין ליפקין
התופעה הזו הפכה זה מכבר לרווחת, ממכרת ומדבקת. אין בנמצא מי שלא חשוף ונחשף אליה. קשה למצוא, בנרות, מי שלא שותף פעיל לה. ההתפתחות הטכנולוגית והעובדה שבחסותה כל אדם באשר הוא הפך לפרשן, מנתח, ידען ובר סמכא, שדרגה את הרעה החולה הזו עשרת מונים. אין בית אשר אין שם מת. אבל זו רק מטאפורה כי המצב לאשורו הרבה יותר חמור ומקיף. אין אדם שאין לו היגד, אין צעיר שאין לו הגיג, אין עובר אורח שאין לו דיאגנוזה.
לא על תרבות שיתוף המידע באתי לדבר היום. גם לא על הצרה הצרורה של האצבע הקלה על מצלמת הסלולרי שהיום הזה, בטבח הנורא בתל אביב, באה לידי ביטוי מחליא במיוחד: עומד עֵד ראיה ללא פחות מאשר גסיסתם של שני יהודים שנרצחו על ידי מחבל צמא דם, ומה שמעסיק אותו זה התיעוד המלא של הזירה על כל זוויותיה.
אבל כבר הקדמתי ואמרתי: לא על כך אני מבקש להקדיש את השורות הבאות אלא לתופעה שכיחה יותר שהיא מנת חלקם של רבים כל כך, כולל אלו שאינם נמנים עם מכורי הצילום והתיעוד און-ליין.
אני מדבר על הלשון המתגלגלת שרגילה כל כך להשתלח, לעלוב, לפגוע, ללכת רכיל, לפסול באבחת מילה אחת אדם או מעשה, לקטול ולקבוע, בשרירות פה, מי זכאי ומי חייב בדין, מי דובר אמת ומי שרלטן, מי אמיתי ומי צבוע.
הפסקנו לשים לב לכך אבל כל כך הרבה פעמים ביום אנחנו עוסקים בשיפוט מהיר של אנשים, לשבט או לחסד (בדרך כלל, האופציה הראשונה מועדפת). ספק אם יש עוד בית דין שדה בעולם כולו שדן במהירות כזו אנשים כמו שאנו עצמנו, בינינו לבין עצמנו, בכל שיג ושיח, בין בדיבור ובין בכל אמצעי אחר, ממהרים לשפוט ולחרוץ דין.
לדינמיקה של הדברים הללו יש קצב משלה והוא מהיר יותר מדהירה באוטוסטרדה של הכביש המהיר ביותר. שמועה חולפת: פלוני עשה מעשה אלמוני. או שמא: אירע לפלוני דבר-מה אלמוני. הבריות עוד לא מעכלות, עוד לא מבררות אם אמת היה הדבר, אולי הדבר מוגזם, מה באמת קרה, אולי זה לא מדויק – ומיד בזינוק חד לפרשנות הקוטלת שאינה מותירה בדל של כף זכות.
ניסיתי השבוע לעשות אתנחתא עם עצמי ולשאול: מאיפה זה בא? איך יתכן שיש כל כך הרבה רוע בעולם. לא רוע של דאע"ש או של מחבלים שפלים שמתנפלים על קרבנותיהם בחוצות הערים ובדרכים. רוע בתוכנו. מקרבנו. איך יתכן שידיעה על סיטואציה עצובה, לא נעימה, איומה, לאדם כלשהו מתקבלת אצל אנשים רבים כל כך בבת צחוק ואולי אף מעבר לכך. איך יתכן שמידע על משהו לא טוב שפוקד את הזולת, ואין זה משנה מיהו ומהו, מתקבל כרכילות עסיסית, פיקנטית ומלאת בשר במקום שמישהו יעצור ויחשוב: רגע, יש פה אדם, יש לו אישה, יש לו ילדים. על מי בדיוק אנחנו מדברים? לאידו של מי אנחנו צוהלים?
אם כנים הדברים לכל אדם, לנו, חסידי חב"ד, על אחת כמה וכמה. לאן נעלמו כל הסיסמאות שמשחר ינקותנו שיננו עם כל ילד שבו נתקלנו, הרבה לפני שאנו עצמנו היינו הורים. כבחורים צעירים, בשעות בין הערביים של כל שבתות השנה, בקיץ ובחורף, חרשנו שכונות ורחובות של הערים בישיבות שבהן למדנו. בגרונות ניחרים צעקנו עם ילדים גלויי ראש: "באהבת ישראל", והם, במצוותנו, השיבו לנו: "נביא את הגואל". "ואהבת", הוספנו לשאוג באוזניהם, והם החרו החזיקו אחרינו: "ואהבת", "לרעך", "כמוך".
גדלנו והיינו להורים בעצמנו. צמד המילים הספונטני ביותר העולה על קצה הלשון שלנו בהישמע קול מריבה הכי מינימלי מחדר הילדים הוא, כמובן, איך לא, "אהבת ישראל". הילדים שלנו חשופים להטפה מתמדת שלנו עם אותה מנטרה.
אז כל זה אינו אלא מהשפה ולחוץ? אין כאן שמץ של כנות ואנחנו לא באמת מאמינים בפסוק בזכריה שהיה שגור כל כך בפיו של המשפיע ר' מענדל פוטרפאס: "איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם?".
מדהים מכל שהמכנה המשותף לרכילות נטולת החמלה הזו על כל זוויותיה ותצורותיה שהיא נישאת בפי ההמון שאין לו כל קשר, לא ישיר ולא עקיף, עם מושאי הרכילות שלו. זה לא שאנשים נושאים בלבם משקעים מן העבר, אינם יכולים לשכוח את אשר עולל להם או ליקיריהם פלוני או אלמוני. סתם. סוג של פסילה גורפת, קטגוריה אוטומטית כלפי כל מי שמעד או שמעידה נקשרה בשמו. מבלי שמישהו טרח לבדוק את הדברים לאשורם ומבלי שיהיה לו קשר לכך. גרוע מכך: בלי לחשוב על השלכות הרוחב, המיידיות כמו לטווח הארוך, שיצוצו לבטח בעקבות מקרים כאלו ואחרים שהוא, באטימותו ובהתגברותה המובהקת של הנפש הבהמית שלו, שש ושמח עליהם כמוצא שלל רב.
כולנו גדלנו וחונכנו על הדברים הקדושים המופיעים בחסידות שאכילת מאכלות אסורות גורמת לטמטום הלב והמוח. דומה כי ניתן בהחלט להחיל זאת לא רק על מה שנכנס לפה אלא גם על מה שיוצא מהפה. כל מי שיתבונן יודה בכך שריבוי דיבורים אסורים (זה נשמע אמנם מאוד מטיף אבל איסור לשון הרע, על כל הלאווים הכרוכים בו, הוא איסור לכל דבר) גורם גם הוא לטמטום הלב והמוח. עובדה. הלב נעשה גס ברעה החולה הזו ואיש אינו מרגיש בנזק הנורא שמחוללת התפוצה שלה. נזק שאין לו תקנה.
אולי הגיע הזמן לשים לכך קץ?
התופעה הזו הפכה זה מכבר לרווחת, ממכרת ומדבקת. אין בנמצא מי שלא חשוף ונחשף אליה. קשה למצוא, בנרות, מי שלא שותף פעיל לה. ההתפתחות הטכנולוגית והעובדה שבחסותה כל אדם באשר הוא הפך לפרשן, מנתח, ידען ובר סמכא, שדרגה את הרעה החולה הזו עשרת מונים. אין בית אשר אין שם מת. אבל זו רק מטאפורה כי המצב לאשורו הרבה יותר חמור ומקיף. אין אדם שאין לו היגד, אין צעיר שאין לו הגיג, אין עובר אורח שאין לו דיאגנוזה.
לא על תרבות שיתוף המידע באתי לדבר היום. גם לא על הצרה הצרורה של האצבע הקלה על מצלמת הסלולרי שהיום הזה, בטבח הנורא בתל אביב, באה לידי ביטוי מחליא במיוחד: עומד עֵד ראיה ללא פחות מאשר גסיסתם של שני יהודים שנרצחו על ידי מחבל צמא דם, ומה שמעסיק אותו זה התיעוד המלא של הזירה על כל זוויותיה.
אבל כבר הקדמתי ואמרתי: לא על כך אני מבקש להקדיש את השורות הבאות אלא לתופעה שכיחה יותר שהיא מנת חלקם של רבים כל כך, כולל אלו שאינם נמנים עם מכורי הצילום והתיעוד און-ליין.
אני מדבר על הלשון המתגלגלת שרגילה כל כך להשתלח, לעלוב, לפגוע, ללכת רכיל, לפסול באבחת מילה אחת אדם או מעשה, לקטול ולקבוע, בשרירות פה, מי זכאי ומי חייב בדין, מי דובר אמת ומי שרלטן, מי אמיתי ומי צבוע.
הפסקנו לשים לב לכך אבל כל כך הרבה פעמים ביום אנחנו עוסקים בשיפוט מהיר של אנשים, לשבט או לחסד (בדרך כלל, האופציה הראשונה מועדפת). ספק אם יש עוד בית דין שדה בעולם כולו שדן במהירות כזו אנשים כמו שאנו עצמנו, בינינו לבין עצמנו, בכל שיג ושיח, בין בדיבור ובין בכל אמצעי אחר, ממהרים לשפוט ולחרוץ דין.
לדינמיקה של הדברים הללו יש קצב משלה והוא מהיר יותר מדהירה באוטוסטרדה של הכביש המהיר ביותר. שמועה חולפת: פלוני עשה מעשה אלמוני. או שמא: אירע לפלוני דבר-מה אלמוני. הבריות עוד לא מעכלות, עוד לא מבררות אם אמת היה הדבר, אולי הדבר מוגזם, מה באמת קרה, אולי זה לא מדויק – ומיד בזינוק חד לפרשנות הקוטלת שאינה מותירה בדל של כף זכות.
ניסיתי השבוע לעשות אתנחתא עם עצמי ולשאול: מאיפה זה בא? איך יתכן שיש כל כך הרבה רוע בעולם. לא רוע של דאע"ש או של מחבלים שפלים שמתנפלים על קרבנותיהם בחוצות הערים ובדרכים. רוע בתוכנו. מקרבנו. איך יתכן שידיעה על סיטואציה עצובה, לא נעימה, איומה, לאדם כלשהו מתקבלת אצל אנשים רבים כל כך בבת צחוק ואולי אף מעבר לכך. איך יתכן שמידע על משהו לא טוב שפוקד את הזולת, ואין זה משנה מיהו ומהו, מתקבל כרכילות עסיסית, פיקנטית ומלאת בשר במקום שמישהו יעצור ויחשוב: רגע, יש פה אדם, יש לו אישה, יש לו ילדים. על מי בדיוק אנחנו מדברים? לאידו של מי אנחנו צוהלים?
אם כנים הדברים לכל אדם, לנו, חסידי חב"ד, על אחת כמה וכמה. לאן נעלמו כל הסיסמאות שמשחר ינקותנו שיננו עם כל ילד שבו נתקלנו, הרבה לפני שאנו עצמנו היינו הורים. כבחורים צעירים, בשעות בין הערביים של כל שבתות השנה, בקיץ ובחורף, חרשנו שכונות ורחובות של הערים בישיבות שבהן למדנו. בגרונות ניחרים צעקנו עם ילדים גלויי ראש: "באהבת ישראל", והם, במצוותנו, השיבו לנו: "נביא את הגואל". "ואהבת", הוספנו לשאוג באוזניהם, והם החרו החזיקו אחרינו: "ואהבת", "לרעך", "כמוך".
גדלנו והיינו להורים בעצמנו. צמד המילים הספונטני ביותר העולה על קצה הלשון שלנו בהישמע קול מריבה הכי מינימלי מחדר הילדים הוא, כמובן, איך לא, "אהבת ישראל". הילדים שלנו חשופים להטפה מתמדת שלנו עם אותה מנטרה.
אז כל זה אינו אלא מהשפה ולחוץ? אין כאן שמץ של כנות ואנחנו לא באמת מאמינים בפסוק בזכריה שהיה שגור כל כך בפיו של המשפיע ר' מענדל פוטרפאס: "איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם?".
מדהים מכל שהמכנה המשותף לרכילות נטולת החמלה הזו על כל זוויותיה ותצורותיה שהיא נישאת בפי ההמון שאין לו כל קשר, לא ישיר ולא עקיף, עם מושאי הרכילות שלו. זה לא שאנשים נושאים בלבם משקעים מן העבר, אינם יכולים לשכוח את אשר עולל להם או ליקיריהם פלוני או אלמוני. סתם. סוג של פסילה גורפת, קטגוריה אוטומטית כלפי כל מי שמעד או שמעידה נקשרה בשמו. מבלי שמישהו טרח לבדוק את הדברים לאשורם ומבלי שיהיה לו קשר לכך. גרוע מכך: בלי לחשוב על השלכות הרוחב, המיידיות כמו לטווח הארוך, שיצוצו לבטח בעקבות מקרים כאלו ואחרים שהוא, באטימותו ובהתגברותה המובהקת של הנפש הבהמית שלו, שש ושמח עליהם כמוצא שלל רב.
כולנו גדלנו וחונכנו על הדברים הקדושים המופיעים בחסידות שאכילת מאכלות אסורות גורמת לטמטום הלב והמוח. דומה כי ניתן בהחלט להחיל זאת לא רק על מה שנכנס לפה אלא גם על מה שיוצא מהפה. כל מי שיתבונן יודה בכך שריבוי דיבורים אסורים (זה נשמע אמנם מאוד מטיף אבל איסור לשון הרע, על כל הלאווים הכרוכים בו, הוא איסור לכל דבר) גורם גם הוא לטמטום הלב והמוח. עובדה. הלב נעשה גס ברעה החולה הזו ואיש אינו מרגיש בנזק הנורא שמחוללת התפוצה שלה. נזק שאין לו תקנה.
אולי הגיע הזמן לשים לכך קץ?
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
