מערכת COL
|
יום י"ט שבט ה׳תשע״ב
12.02.2012
סיפורו של הבמאי המוערך שמצא את הדרך לחב"ד
כך התגלגל ר' מיקי בהגן, חסיד חב"ד מראשון לציון, במאי סרטים מוערך בתעשיית הבידור הישראלית, שבמשך 40 שנה שמו היה חתום על עשרות סרטים ופרויקטים דוקומנטריים, לעולם התשובה ● ואיך כל זה קשור למכתב המטלטל שקיבל מבנו והציב בפניו אולטימטום ● כתבה שהתפרסמה בקו עיתונות דתית לסיפור המלא
חנני בלייך
העמידה מאחורי המצלמה, הייתה מאז ומעולם התנוחה הטבעית של מיקי בהגן. ניתן היה לראות אותו ליד עשרות ומאות 'לוקיישנים' (אתרי צילום), כשהוא יושב על כסא הבמאי ועליו כובע קסקט, והוא יורה שלל הוראות לעשרות השחקנים איתם עבד ב-40 השנים האחרונות.
את העמידה הזו, מאחורי המצלמה, הוא לא החליף. מה שכן השתנה ב-5 השנים האחרונות, הוא מה שלפני המצלמה. לא עוד צילומי וידאו שמחר יככבו במקומות הבילוי או על המרקעים בארץ, אלא שיעורי תורה המצולמים על-ידיו ומועברים לאלפי נקודות שידור, להרבות תורה ולהאדירה. לא ביום אחד זה קרה, אך כן אירע אירוע אחד ששינה את חייו, יותר נכון - מכתב, בעקבותיו חזר מיקי בהגן בתשובה ושינה את אורחותיו. בהדרגה, חזר בשנים האחרונות לעשייה אמנותית, והפעם כשרה למהדרין.
"נולדתי בתל אביב", מספר לנו מיקי בהגן השבוע. "הוריי ז"ל לא היו מקיימים מצוות בדרגה שאנו מתכוונים אליה היום, למרות ששניהם באו ממשפחות רבנים, אך הם קיימו מצוות רבות. אבי היה ניצול שואה, אך לא במובן המוכר של שריד מחנות. הוא בילה תחת שלטון נאצי בדיוק שבוע, ואז החליט שהוא שם לזה סוף".
פעם, בשבת אחת אחר הצהריים, התיישב אביו מולו במפתיע, וללא כל הכנה סיפר לו במשך 3 שעות תמימות את סיפור בריחתו מפולניה ב-1939, בהיותו נער בן 16.
במשך שעות גולל לפניו את הרפתקאותיו בליטא, ברוסיה ובארץ ישראל, ואת התגייסותו לצבא הבריטי על מנת לחזור לאירופה הבוערת לחפש את בני משפחתו. "זו הייתה הפעם היחידה בחיי שנינו, שאבי נפתח מולי בצורה כזו", אומר בהגן. אביו נפטר כמה חודשים לאחר מכן מהתקף לב בהיותו בן 58, ומיקי נותר עם ההחמצה הגדולה - השאלות שמעולם לא שאל ושנשארו כעת ללא מענה.
לאביו היו עוד ארבעה אחים ואחיות. כולם, יחד עם אביו, נרצחו מאוחר יותר, בהדרגה. סבתו, לעומת זאת, בצורה מפתיעה שרדה את אושוויץ.
ב-1941 הגיע אביו לארץ, ולאחר כמה חודשים התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי.
עם תום המלחמה, הוא ניסה לאתר את שרידי המשפחה. בהדרגה הסתבר לו שאיש מהמשפחה הענפה, לא נותר בחיים. ואז הגיעה הבשורה מהארץ, שב'מדור חיפוש קרובים' יש אחת בשם מרים בהגן, שמחפשת אחר קרובי משפחה. עד מהרה הוא הגיע אליה. היא התגוררה בחדר קטן בלודז', לאחר שניסתה לחזור לבניין המשפחתי הענק שהיה בבעלות אביה, אך הפולנים שהשתלטו עליו מיד עם עזיבת היהודים השליכו אותה משם באיום שאם תחזור - הם יסיימו איתה את מה שהיטלר התחיל.
למרים, אמו, הוא בא מלווה בנציגי הועד היהודי ובעוד עשרות יהודים, שהשמועה על האיחוד הצפוי בן האם לבנה עשתה כנפיים ביניהם. הוא נכנס אליה לחדר, כאשר הוא עתה הוא בן 22 והיא ראתה אותו בפעם האחרונה כשהיה בן 16. בתחילה לא זיהתה אותו, והוא, כדי לא לגרום לה להתרגשות יתירה, לא גילה לה. רק סיפר לה שהוא חייל המגיע מארץ ישראל.
"היה לי בן, שלמק", אמרה לו. "הוא ברח עם תחילת המלחמה, ואני חוששת שלא שרד. איני יודעת מה עלה בגורלו. ייתכן שהגיע לפלשתינה". היא אמרה. -"זה אני, שלמק!", הוא השיב לה בקול חנוק, כשהיא אינה מאמינה.
12 שנים קודם לכן, באחד מהערבים הקרים בקטוביץ', התמוטטה עליו ערימת גחלים לוחשות והותירה צלקת על צווארו. רק כשראתה וזיהתה את הצלקת, היא הבינה שלא כל ילדיה נספו בשואה, ושאחד מהם, שלמק, עומד מולה. מאוחר יותר עלתה לישראל, ובנה הגיע חודש אחריה.
זהו סיפורה של משפחתו של בהגן. "גדלנו בבית על ערכי היהדות", הוא אומר. "שמירה על כשרות, קידוש בערב שבת וכו'. אלו מספר רגעים שנשארו 'תקועים' במוחי מאז. כל מוצאי שבת היינו נוסעים לסבתא, וזכור לי היטב סדר ההבדלה שעה שסבא היה חוזר מבית כנסת. זכור לי גם עד היום הניגון של 'לא תבושי' מתוך 'לכה דודי' בבית הכנסת 'רמה' ברחוב בן יהודה בתל אביב. הפעם היחידה ששמעתי אותו שוב, הייתה לפני מספר שנים בבית כנסת בראשון לציון, ואז עברה בי צמרמורת נעימה ונזרקתי אחורנית חמישים שנה".
דבר שאפיין בצורה חזקה את החינוך שלו, היה ההוראה - שלא נאמרה בקול - לכבד את מורשת ישראל. "לא פעם אף הייתי נתון לבדיחות מצד החבר'ה בתיכון, שעה שהיינו יוצאים לאכול משהו והם בצורה קולנית והפגנתית היו מזמינים 'בשר לבן', ואני דרשתי בשר בקר. רק היום ברור לי האבסורד של לשבת במסעדה לא כשרה ולחשוב שאתה עושה את הדבר הנכון בזה שאתה מזמין בקר, אך כמובן שבעיניים של ילד הדברים נראו אחרת והאמנתי אז שאני אכן עושה את הדבר הנכון".
המכתב המטלטל
ילדותו, הייתה ספוגה במוזיקה ובסרטי-וידאו, מה שהביא לעתידו בבמאות, כבר בגיל צעיר מאד, 20. "האמת היא שכבר לפני הגיוס, כשהייתי בתיכון, התגלגלה מסרטה 'סופר 8' לאבי ז"ל, ומזה בעצם התחלתי את הסרטים הראשונים שלי, שהיו בזמני בצבא, בנח"ל המוצנח. בעצם לא החלטתי רשמית להיות 'במאי', אלא רק לעשות סרטים, כי הושפעתי מהדברים שראיתי ורציתי לעסוק בזה".
וזה היה לעתידו המקצועי. במשך קרוב ל-40 שנה, הוציא כ-200 סרטים ועבודות-וידאו. חלקם עלילתיים וחלקם דוקומנטריים (תיעודיים) - לגופים כמו הצבא, משרד הביטחון ועוד. במסגרת עיסוקו עבד עם גדולי השחקנים והידוענים בארץ, ונסע רבות לחו"ל, שם צילם חלק מעבודותיו. שמו היה מוכר מאד בעולם הזה, ויצירותיו עשו דרך של כבוד למרקעים הישראליים.
עד שהוא החליט לעזוב את הכל, בעקבות מכתב אחד, שגם את סיפורו, כמובן, תיעד.
"המכתב" הוא סרט אישי, מעין יומן, אותו יצר בהגן בשנים האחרונות, והוא מספר את הסיפור של משפחתו. הסיפור פותח באב המשפחה, מיקי, המקבל מכתב מבנו מרעייתו הראשונה, שמואל. שנתיים לפני כן, בהיותו בתיכון, החל שחר-שמואל לחזור בתשובה. היה זה בעקבות שיעורי התנ"ך בתיכון בו למד, שהתייחסו אל התנ"ך כאל אוסף סיפורי פולקלור וכמעשיות, לא כדרך חיים. את שמואל, שבבית למד אחרת על מסורת ישראל, זה קומם, ומשם הדרך לחזרה בתשובה לא הייתה ארוכה.
המכתב הגיע לאחר שאביו, מיקי, נישא לאישה מצרפת, שהתגיירה בגיור רפורמי בארץ. במכתב מיוחד שכתב לאביו, הציב בפניו אולטימטום: "כל עוד אתה חי עם גויה, אינני חפץ לראותך", כתב.
המכתב התקבל בתדהמה. רעייתו אמנם לא ערכה את הליכי גיור כהלכה, אך לו זה הספיק והוא חשב שהיא יהודיה כשרה למהדרין. "נושא הגיור של אשתי לא ממש הטריד אותי באותה תקופה", הוא מסביר. "הקרבה הגדולה שהיא גילתה אל היהדות ואל מנהגי ישראל, ובעיקר אמירתה אלי 'באשר תלך-אלך' שהולידה את החלטתה לעזוב את צרפת ולבוא לחיות כאן לצידי בישראל, בעיצומו של גל טרור שהבריח מכאן אלפי יהודים, גרמו לכך שלא ייחסתי חשיבות למה שאז ראיתי בו כחותמת בלבד, אך מעניין שדווקא לה הנושא הציק".
בעקבות קבלת המכתב נכנס הבית לטלטלה עזה. בתחילה היה רצון לדחות על הסף את ה'אולטימטום', אך במקביל הבין האב שתשובה שלילית משמעותה נתק ארוך עם הבן. דרישתו שיקימו בית יהודי היכתה בנשמתם ומיקי וזוגתו, רות, החליטו להיענות בחיוב לדרישה.
נקבעה פגישה עם הגאון הגדול הגר"נ קרליץ בבני ברק, פגישה בה מיקי הראה לגר"נ את המכתב, והגר"נ יעץ לו כיצד ניתן לנחם את בנו... "ציפיתי אז לתוכחה", אומר מיקי. "למפגש עם רב קר ומטיף, אך תחת זאת זכורות לי עיניו הטובות והחמות והחיוך שלא מש משפתיו. במקום לנחם אותי על התנהגותו 'הסוררת' של הבן, שאל אותי מה עושים על מנת להפסיק ולצער אותו. לרגע חשתי מבולבל. ומה עם זכויותיי כאב? איך ניתן לפנות לאב בלשון אולטימטיבית כזו? רק היום אני מבין את מה שאז התקשיתי להבין. אין לי ספק היום, שאם הייתי מגיע אל רב אחר, קר יותר ואנושי פחות, הדברים היו מתפתחים בכיוון שונה לגמרי. הגר"נ קרליץ הציע לי להתחיל עם שמירת שבת, וכך עשינו. בבית הדין שלו רעייתי ביצעה את תהליכי הגיור, כאשר במקביל היינו קשורים בקשר הדוק עם תנועת 'ערכים' שליוותה מצידה את כל תהליך הפיכת הבית לבית יהודי.
חמוש בכיפה, ציצית ומצלמה
"אני זוכר את השבת הראשונה אותה אנחנו שמרנו: אם היה נקלע לשם מישהו, הוא היה משוכנע שזוהי ארוחת אבלים. כאשר שעתיים קודם לכן, כשהטמנתי את מפתחות הרכב במגירה, ניגשתי אל המחשב, הטלוויזיה והטלפון הנייד וסגרתי אותם, הרגשתי כאילו אני סוגר לעצמי עורק מרכזי של חמצן, כילד שגזלו ממנו את הצעצוע האהוב על לא עוול בכפו. כך התנהלה לה השבת, ורק למחרת בצהרים נפל האסימון. אין לך את כעת כל הצעצועים האלה, אז תתחיל להתבונן סביבך. מה אתה רואה? זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שנים רבות שגיליתי להפתעתי שחיים איתי בבית אישה ושני ילדים... התקשיתי להבחין בהם קודם לכן, למרות שאני משוכנע שהם היו שם...
מאז, השבת הפכה בהדרגה למשהו שאנחנו כמהים אליו. זוהי דוגמא אחת מני רבות למשהו שהציבור החילוני מפספס, בלהט ההסתערות על מרכזי הקניות ועל תורי המכוניות המשתרכים לאורך קילומטרים רבים למרגלות החרמון".
ולאחר הקרבה הראשונית, הגיע הזוג בהגן לחב"ד. "לנו זה היה נדמה אז כדרך מקרה, כשהיום ברור לנו ששום דבר אינו מקרי. חיינו בקיבוץ חילוני. נצר סירני, והיה ברור שלא ניתן להמשיך ולקיים את אורח החים היהודי אותו התכווננו לקיים. בראש השנה, למשל, הלכנו ברגל לבאר יעקב נושאים את שני ילדינו הקטנים בעגלות, מהלך למעלה משעה, מכיוון שבקיבוץ לא היה בית כנסת. אז עוד לא היה נהיר לנו עדיין נושא תחום שבת וכיצד מקיימים אותו. אז עברנו לראשון לציון ושכרנו בית במרכז העיר. היה זה באמצע השנה והתחלנו לחפש גן לילדים. הגנים לא היו מסבירי פנים, והעלו על נס בעיקר את הבעייתיות של להעביר ילדים באמצע השנה. עד שהגענו לגני חב"ד. אז הדלת נפתחה בחיוך רחב וחם, ובמקום להדגיש את הקשיים ולהניח במרכז הבמה את המכשולים, הדגישו שם את החיוב, את האפשרויות הנהדרות שהגן נותן.
כבר למחרת, שני ילדינו עשו את יומם הראשון בגן חב"ד. מספר ימים המשכנו באורח חיינו כרגיל, אך לקראת סוף השבוע השני הצעתי לאשתי, שביום שבת, נבקר בבית כנסת חב"ד באזור, מהלך כעשר דקות מביתנו. וכך עשינו. אז לא הכרתי שם איש.
"המהפך קרה בל"ג בעומר. הלכנו לתהלוכה, ושם פנה אלי הרב דוברבסקי, רבה של קהילת חב"ד ראשל"צ, וסיפר שראה אותי בבית הכנסת, וישמח אם נבוא לארוחת שבת. שמחנו להיענות להזמנה, ואני רואה היום באותה פנייה ובארוחה שבאה בעקבותיה, את המפנה הגדול. נכבשנו על ידי החום האנושי והשמחה והחכמה והעומק. אני מעריץ את הגישה החיובית. כך לדוגמא, במהלך תפילותיי בשנים האחרונות בבית הכנסת, ביצעתי שם אינספור טעויות מבלי דעת, אך מעולם לא ניגש אליי איש והעיר לי. הדבר הנועז ביותר שמישהו העז לעשות, היה לגשת ולתקן לי את מיקום התפילין של ראש... רק כשאתה נכנס לעובי הקורה אתה מגלה שחסידי חב"ד הם מחמירים ומהדרים ביותר בקיום המצוות, אך בין שתי הדרכים, לעשות את זה בפנים חמורות או בחיוך ובשמחה, הם בוחרים בדרך השנייה".
שיעורי החסידות פתחו בפניו צוהר חדש ומופלא. "מיד עם השיעורים הראשונים התחלתי לחשוב על דרך להפיצם בוידאו, וכך העברנו עשרות שידורים ישירים והנצחנו מאות שיעורים".
אחד מאפיקי האושר שלו, לדבריו, מגיע מחינוך הילדים. "לשמוע אותם חוזרים מיום לימודים ושרים ניגון חדש שלמדו, מדקלמים את פרקי אבות, מספרים ליד שלחן השבת סיפור מפרשת השבוע ומכירים את כל מועדי השנה החסידית, גורם לנו נחת רוח מרובה".
הפתעה גדולה בשבילו, היו ניגוני חב"ד. "בתוך אחד שצמח כאן בארץ והתעסק הרבה עם מוסיקה, נגינה והלחנה, כשאמרו לי 'מוסיקה חסידית' חשבתי שאני יודע היטב במה מדובר. אהבתי את השירים הידועים כמו 'עוד אבינו חי' וכו', אך לפתע נתקלתי בניגונים החסידיים של חב"ד, והבנתי שלא הבנתי כלום. נזרקתי לעולם עשיר מדהים מבחינה מוסיקלית. כל ניגון הוא יצירה מוסיקלית שלימה. ניגון כמו 'הפלפול', לוקח אותך לטיול שאינך יכול לשער היכן יסתיים. ועדיין בכל פעם, אחרי ארבע שנים, אני עדיין מגלה משהו חדש".
מתוך אהבה לנושא נוצר קשר בינו ובין הרב לב לייבמן קשר. לייבמן, מעבר להיותו חוקר ניגוני-חב"ד שפרסם שני ספרים בנושא, הוא חלילן מוכשר. "התחלנו להיפגש, כשהוא על החליל ואני על הפסנתר, ולבצע את הניגונים. לאט לאט התגבשה לה תכנית, קראנו לה בשם 'קולמוס הלב' והיום אנחנו מופיעים איתה ברחבי הארץ, בעיקר במועדים חסידיים".
אתה חש לעיתים געגוע לחיים הקודמים?
"לא ניתקתי קשר לגמרי עם העולם הקודם. אני נפגש מדי פעם עם חברים מ'שם'. ברור לגמרי שיש היום גדר סמויה, יותר או פחות, ביני ובינם. הם בוהים בי לעיתים, מנסים להבין, והסרט על חיי שעשיתי, עוזר להם".
כיום רעייתו נפגשת עם קהלים של נשים, מקרינה גרסא מקוצרת של הסרט על חייהם, ומשוחחת איתן. היא עשתה זאת גם בישראל וגם בצרפת, ובהצלחה גדולה. נשים מאמינות מקבלות ממנה חיזוק לאמונתן, ונשים שעדיין אינן שם, המפגש מעורר אותן לחשיבה נמרצת.
לאחר החזרה בתשובה, העדיף לעזוב מעט את חיי המצלמה. "בשנים הראשונות הייתי באזור דמדומים שגזרתי על עצמי, עד שאלמד את הנושא לבוריו. החלטתי אז לא לעשות רעש וצלצולים, אלא לצלם רק שיעורי תורה. רק בחודשים האחרונים אני מתחיל לשנות את הזווית ולפעול מחדש ואני חוזר למקורות והחומרים הדרמטיים ואני כעת בשלב יצירה של מספר פרויקטים, כולם עם היתרים רבניים. הרבי מליובאוויטש תמיד כיוון לא רק לחסידיו אלא גם למגזרים האחרים, וגם אני פועל עכשיו עם חומרים שמיועדים גם למגזר הכללי".
המצלמה שהתגעגעה חזרה לראות אותו עומד מאחוריה, והוא עדיין עומד שם באותה תנוחה, רק הפעם עם זקן וכיפה גדולה.
העמידה מאחורי המצלמה, הייתה מאז ומעולם התנוחה הטבעית של מיקי בהגן. ניתן היה לראות אותו ליד עשרות ומאות 'לוקיישנים' (אתרי צילום), כשהוא יושב על כסא הבמאי ועליו כובע קסקט, והוא יורה שלל הוראות לעשרות השחקנים איתם עבד ב-40 השנים האחרונות.
את העמידה הזו, מאחורי המצלמה, הוא לא החליף. מה שכן השתנה ב-5 השנים האחרונות, הוא מה שלפני המצלמה. לא עוד צילומי וידאו שמחר יככבו במקומות הבילוי או על המרקעים בארץ, אלא שיעורי תורה המצולמים על-ידיו ומועברים לאלפי נקודות שידור, להרבות תורה ולהאדירה. לא ביום אחד זה קרה, אך כן אירע אירוע אחד ששינה את חייו, יותר נכון - מכתב, בעקבותיו חזר מיקי בהגן בתשובה ושינה את אורחותיו. בהדרגה, חזר בשנים האחרונות לעשייה אמנותית, והפעם כשרה למהדרין.
"נולדתי בתל אביב", מספר לנו מיקי בהגן השבוע. "הוריי ז"ל לא היו מקיימים מצוות בדרגה שאנו מתכוונים אליה היום, למרות ששניהם באו ממשפחות רבנים, אך הם קיימו מצוות רבות. אבי היה ניצול שואה, אך לא במובן המוכר של שריד מחנות. הוא בילה תחת שלטון נאצי בדיוק שבוע, ואז החליט שהוא שם לזה סוף".
פעם, בשבת אחת אחר הצהריים, התיישב אביו מולו במפתיע, וללא כל הכנה סיפר לו במשך 3 שעות תמימות את סיפור בריחתו מפולניה ב-1939, בהיותו נער בן 16.
במשך שעות גולל לפניו את הרפתקאותיו בליטא, ברוסיה ובארץ ישראל, ואת התגייסותו לצבא הבריטי על מנת לחזור לאירופה הבוערת לחפש את בני משפחתו. "זו הייתה הפעם היחידה בחיי שנינו, שאבי נפתח מולי בצורה כזו", אומר בהגן. אביו נפטר כמה חודשים לאחר מכן מהתקף לב בהיותו בן 58, ומיקי נותר עם ההחמצה הגדולה - השאלות שמעולם לא שאל ושנשארו כעת ללא מענה.
לאביו היו עוד ארבעה אחים ואחיות. כולם, יחד עם אביו, נרצחו מאוחר יותר, בהדרגה. סבתו, לעומת זאת, בצורה מפתיעה שרדה את אושוויץ.
ב-1941 הגיע אביו לארץ, ולאחר כמה חודשים התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי.
עם תום המלחמה, הוא ניסה לאתר את שרידי המשפחה. בהדרגה הסתבר לו שאיש מהמשפחה הענפה, לא נותר בחיים. ואז הגיעה הבשורה מהארץ, שב'מדור חיפוש קרובים' יש אחת בשם מרים בהגן, שמחפשת אחר קרובי משפחה. עד מהרה הוא הגיע אליה. היא התגוררה בחדר קטן בלודז', לאחר שניסתה לחזור לבניין המשפחתי הענק שהיה בבעלות אביה, אך הפולנים שהשתלטו עליו מיד עם עזיבת היהודים השליכו אותה משם באיום שאם תחזור - הם יסיימו איתה את מה שהיטלר התחיל.
למרים, אמו, הוא בא מלווה בנציגי הועד היהודי ובעוד עשרות יהודים, שהשמועה על האיחוד הצפוי בן האם לבנה עשתה כנפיים ביניהם. הוא נכנס אליה לחדר, כאשר הוא עתה הוא בן 22 והיא ראתה אותו בפעם האחרונה כשהיה בן 16. בתחילה לא זיהתה אותו, והוא, כדי לא לגרום לה להתרגשות יתירה, לא גילה לה. רק סיפר לה שהוא חייל המגיע מארץ ישראל.
"היה לי בן, שלמק", אמרה לו. "הוא ברח עם תחילת המלחמה, ואני חוששת שלא שרד. איני יודעת מה עלה בגורלו. ייתכן שהגיע לפלשתינה". היא אמרה. -"זה אני, שלמק!", הוא השיב לה בקול חנוק, כשהיא אינה מאמינה.
12 שנים קודם לכן, באחד מהערבים הקרים בקטוביץ', התמוטטה עליו ערימת גחלים לוחשות והותירה צלקת על צווארו. רק כשראתה וזיהתה את הצלקת, היא הבינה שלא כל ילדיה נספו בשואה, ושאחד מהם, שלמק, עומד מולה. מאוחר יותר עלתה לישראל, ובנה הגיע חודש אחריה.
זהו סיפורה של משפחתו של בהגן. "גדלנו בבית על ערכי היהדות", הוא אומר. "שמירה על כשרות, קידוש בערב שבת וכו'. אלו מספר רגעים שנשארו 'תקועים' במוחי מאז. כל מוצאי שבת היינו נוסעים לסבתא, וזכור לי היטב סדר ההבדלה שעה שסבא היה חוזר מבית כנסת. זכור לי גם עד היום הניגון של 'לא תבושי' מתוך 'לכה דודי' בבית הכנסת 'רמה' ברחוב בן יהודה בתל אביב. הפעם היחידה ששמעתי אותו שוב, הייתה לפני מספר שנים בבית כנסת בראשון לציון, ואז עברה בי צמרמורת נעימה ונזרקתי אחורנית חמישים שנה".
דבר שאפיין בצורה חזקה את החינוך שלו, היה ההוראה - שלא נאמרה בקול - לכבד את מורשת ישראל. "לא פעם אף הייתי נתון לבדיחות מצד החבר'ה בתיכון, שעה שהיינו יוצאים לאכול משהו והם בצורה קולנית והפגנתית היו מזמינים 'בשר לבן', ואני דרשתי בשר בקר. רק היום ברור לי האבסורד של לשבת במסעדה לא כשרה ולחשוב שאתה עושה את הדבר הנכון בזה שאתה מזמין בקר, אך כמובן שבעיניים של ילד הדברים נראו אחרת והאמנתי אז שאני אכן עושה את הדבר הנכון".
המכתב המטלטל
ילדותו, הייתה ספוגה במוזיקה ובסרטי-וידאו, מה שהביא לעתידו בבמאות, כבר בגיל צעיר מאד, 20. "האמת היא שכבר לפני הגיוס, כשהייתי בתיכון, התגלגלה מסרטה 'סופר 8' לאבי ז"ל, ומזה בעצם התחלתי את הסרטים הראשונים שלי, שהיו בזמני בצבא, בנח"ל המוצנח. בעצם לא החלטתי רשמית להיות 'במאי', אלא רק לעשות סרטים, כי הושפעתי מהדברים שראיתי ורציתי לעסוק בזה".
וזה היה לעתידו המקצועי. במשך קרוב ל-40 שנה, הוציא כ-200 סרטים ועבודות-וידאו. חלקם עלילתיים וחלקם דוקומנטריים (תיעודיים) - לגופים כמו הצבא, משרד הביטחון ועוד. במסגרת עיסוקו עבד עם גדולי השחקנים והידוענים בארץ, ונסע רבות לחו"ל, שם צילם חלק מעבודותיו. שמו היה מוכר מאד בעולם הזה, ויצירותיו עשו דרך של כבוד למרקעים הישראליים.
עד שהוא החליט לעזוב את הכל, בעקבות מכתב אחד, שגם את סיפורו, כמובן, תיעד.
"המכתב" הוא סרט אישי, מעין יומן, אותו יצר בהגן בשנים האחרונות, והוא מספר את הסיפור של משפחתו. הסיפור פותח באב המשפחה, מיקי, המקבל מכתב מבנו מרעייתו הראשונה, שמואל. שנתיים לפני כן, בהיותו בתיכון, החל שחר-שמואל לחזור בתשובה. היה זה בעקבות שיעורי התנ"ך בתיכון בו למד, שהתייחסו אל התנ"ך כאל אוסף סיפורי פולקלור וכמעשיות, לא כדרך חיים. את שמואל, שבבית למד אחרת על מסורת ישראל, זה קומם, ומשם הדרך לחזרה בתשובה לא הייתה ארוכה.
המכתב הגיע לאחר שאביו, מיקי, נישא לאישה מצרפת, שהתגיירה בגיור רפורמי בארץ. במכתב מיוחד שכתב לאביו, הציב בפניו אולטימטום: "כל עוד אתה חי עם גויה, אינני חפץ לראותך", כתב.
המכתב התקבל בתדהמה. רעייתו אמנם לא ערכה את הליכי גיור כהלכה, אך לו זה הספיק והוא חשב שהיא יהודיה כשרה למהדרין. "נושא הגיור של אשתי לא ממש הטריד אותי באותה תקופה", הוא מסביר. "הקרבה הגדולה שהיא גילתה אל היהדות ואל מנהגי ישראל, ובעיקר אמירתה אלי 'באשר תלך-אלך' שהולידה את החלטתה לעזוב את צרפת ולבוא לחיות כאן לצידי בישראל, בעיצומו של גל טרור שהבריח מכאן אלפי יהודים, גרמו לכך שלא ייחסתי חשיבות למה שאז ראיתי בו כחותמת בלבד, אך מעניין שדווקא לה הנושא הציק".
בעקבות קבלת המכתב נכנס הבית לטלטלה עזה. בתחילה היה רצון לדחות על הסף את ה'אולטימטום', אך במקביל הבין האב שתשובה שלילית משמעותה נתק ארוך עם הבן. דרישתו שיקימו בית יהודי היכתה בנשמתם ומיקי וזוגתו, רות, החליטו להיענות בחיוב לדרישה.
נקבעה פגישה עם הגאון הגדול הגר"נ קרליץ בבני ברק, פגישה בה מיקי הראה לגר"נ את המכתב, והגר"נ יעץ לו כיצד ניתן לנחם את בנו... "ציפיתי אז לתוכחה", אומר מיקי. "למפגש עם רב קר ומטיף, אך תחת זאת זכורות לי עיניו הטובות והחמות והחיוך שלא מש משפתיו. במקום לנחם אותי על התנהגותו 'הסוררת' של הבן, שאל אותי מה עושים על מנת להפסיק ולצער אותו. לרגע חשתי מבולבל. ומה עם זכויותיי כאב? איך ניתן לפנות לאב בלשון אולטימטיבית כזו? רק היום אני מבין את מה שאז התקשיתי להבין. אין לי ספק היום, שאם הייתי מגיע אל רב אחר, קר יותר ואנושי פחות, הדברים היו מתפתחים בכיוון שונה לגמרי. הגר"נ קרליץ הציע לי להתחיל עם שמירת שבת, וכך עשינו. בבית הדין שלו רעייתי ביצעה את תהליכי הגיור, כאשר במקביל היינו קשורים בקשר הדוק עם תנועת 'ערכים' שליוותה מצידה את כל תהליך הפיכת הבית לבית יהודי.
חמוש בכיפה, ציצית ומצלמה
"אני זוכר את השבת הראשונה אותה אנחנו שמרנו: אם היה נקלע לשם מישהו, הוא היה משוכנע שזוהי ארוחת אבלים. כאשר שעתיים קודם לכן, כשהטמנתי את מפתחות הרכב במגירה, ניגשתי אל המחשב, הטלוויזיה והטלפון הנייד וסגרתי אותם, הרגשתי כאילו אני סוגר לעצמי עורק מרכזי של חמצן, כילד שגזלו ממנו את הצעצוע האהוב על לא עוול בכפו. כך התנהלה לה השבת, ורק למחרת בצהרים נפל האסימון. אין לך את כעת כל הצעצועים האלה, אז תתחיל להתבונן סביבך. מה אתה רואה? זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שנים רבות שגיליתי להפתעתי שחיים איתי בבית אישה ושני ילדים... התקשיתי להבחין בהם קודם לכן, למרות שאני משוכנע שהם היו שם...
מאז, השבת הפכה בהדרגה למשהו שאנחנו כמהים אליו. זוהי דוגמא אחת מני רבות למשהו שהציבור החילוני מפספס, בלהט ההסתערות על מרכזי הקניות ועל תורי המכוניות המשתרכים לאורך קילומטרים רבים למרגלות החרמון".
ולאחר הקרבה הראשונית, הגיע הזוג בהגן לחב"ד. "לנו זה היה נדמה אז כדרך מקרה, כשהיום ברור לנו ששום דבר אינו מקרי. חיינו בקיבוץ חילוני. נצר סירני, והיה ברור שלא ניתן להמשיך ולקיים את אורח החים היהודי אותו התכווננו לקיים. בראש השנה, למשל, הלכנו ברגל לבאר יעקב נושאים את שני ילדינו הקטנים בעגלות, מהלך למעלה משעה, מכיוון שבקיבוץ לא היה בית כנסת. אז עוד לא היה נהיר לנו עדיין נושא תחום שבת וכיצד מקיימים אותו. אז עברנו לראשון לציון ושכרנו בית במרכז העיר. היה זה באמצע השנה והתחלנו לחפש גן לילדים. הגנים לא היו מסבירי פנים, והעלו על נס בעיקר את הבעייתיות של להעביר ילדים באמצע השנה. עד שהגענו לגני חב"ד. אז הדלת נפתחה בחיוך רחב וחם, ובמקום להדגיש את הקשיים ולהניח במרכז הבמה את המכשולים, הדגישו שם את החיוב, את האפשרויות הנהדרות שהגן נותן.
כבר למחרת, שני ילדינו עשו את יומם הראשון בגן חב"ד. מספר ימים המשכנו באורח חיינו כרגיל, אך לקראת סוף השבוע השני הצעתי לאשתי, שביום שבת, נבקר בבית כנסת חב"ד באזור, מהלך כעשר דקות מביתנו. וכך עשינו. אז לא הכרתי שם איש.
"המהפך קרה בל"ג בעומר. הלכנו לתהלוכה, ושם פנה אלי הרב דוברבסקי, רבה של קהילת חב"ד ראשל"צ, וסיפר שראה אותי בבית הכנסת, וישמח אם נבוא לארוחת שבת. שמחנו להיענות להזמנה, ואני רואה היום באותה פנייה ובארוחה שבאה בעקבותיה, את המפנה הגדול. נכבשנו על ידי החום האנושי והשמחה והחכמה והעומק. אני מעריץ את הגישה החיובית. כך לדוגמא, במהלך תפילותיי בשנים האחרונות בבית הכנסת, ביצעתי שם אינספור טעויות מבלי דעת, אך מעולם לא ניגש אליי איש והעיר לי. הדבר הנועז ביותר שמישהו העז לעשות, היה לגשת ולתקן לי את מיקום התפילין של ראש... רק כשאתה נכנס לעובי הקורה אתה מגלה שחסידי חב"ד הם מחמירים ומהדרים ביותר בקיום המצוות, אך בין שתי הדרכים, לעשות את זה בפנים חמורות או בחיוך ובשמחה, הם בוחרים בדרך השנייה".
שיעורי החסידות פתחו בפניו צוהר חדש ומופלא. "מיד עם השיעורים הראשונים התחלתי לחשוב על דרך להפיצם בוידאו, וכך העברנו עשרות שידורים ישירים והנצחנו מאות שיעורים".
אחד מאפיקי האושר שלו, לדבריו, מגיע מחינוך הילדים. "לשמוע אותם חוזרים מיום לימודים ושרים ניגון חדש שלמדו, מדקלמים את פרקי אבות, מספרים ליד שלחן השבת סיפור מפרשת השבוע ומכירים את כל מועדי השנה החסידית, גורם לנו נחת רוח מרובה".
הפתעה גדולה בשבילו, היו ניגוני חב"ד. "בתוך אחד שצמח כאן בארץ והתעסק הרבה עם מוסיקה, נגינה והלחנה, כשאמרו לי 'מוסיקה חסידית' חשבתי שאני יודע היטב במה מדובר. אהבתי את השירים הידועים כמו 'עוד אבינו חי' וכו', אך לפתע נתקלתי בניגונים החסידיים של חב"ד, והבנתי שלא הבנתי כלום. נזרקתי לעולם עשיר מדהים מבחינה מוסיקלית. כל ניגון הוא יצירה מוסיקלית שלימה. ניגון כמו 'הפלפול', לוקח אותך לטיול שאינך יכול לשער היכן יסתיים. ועדיין בכל פעם, אחרי ארבע שנים, אני עדיין מגלה משהו חדש".
מתוך אהבה לנושא נוצר קשר בינו ובין הרב לב לייבמן קשר. לייבמן, מעבר להיותו חוקר ניגוני-חב"ד שפרסם שני ספרים בנושא, הוא חלילן מוכשר. "התחלנו להיפגש, כשהוא על החליל ואני על הפסנתר, ולבצע את הניגונים. לאט לאט התגבשה לה תכנית, קראנו לה בשם 'קולמוס הלב' והיום אנחנו מופיעים איתה ברחבי הארץ, בעיקר במועדים חסידיים".
אתה חש לעיתים געגוע לחיים הקודמים?
"לא ניתקתי קשר לגמרי עם העולם הקודם. אני נפגש מדי פעם עם חברים מ'שם'. ברור לגמרי שיש היום גדר סמויה, יותר או פחות, ביני ובינם. הם בוהים בי לעיתים, מנסים להבין, והסרט על חיי שעשיתי, עוזר להם".
כיום רעייתו נפגשת עם קהלים של נשים, מקרינה גרסא מקוצרת של הסרט על חייהם, ומשוחחת איתן. היא עשתה זאת גם בישראל וגם בצרפת, ובהצלחה גדולה. נשים מאמינות מקבלות ממנה חיזוק לאמונתן, ונשים שעדיין אינן שם, המפגש מעורר אותן לחשיבה נמרצת.
לאחר החזרה בתשובה, העדיף לעזוב מעט את חיי המצלמה. "בשנים הראשונות הייתי באזור דמדומים שגזרתי על עצמי, עד שאלמד את הנושא לבוריו. החלטתי אז לא לעשות רעש וצלצולים, אלא לצלם רק שיעורי תורה. רק בחודשים האחרונים אני מתחיל לשנות את הזווית ולפעול מחדש ואני חוזר למקורות והחומרים הדרמטיים ואני כעת בשלב יצירה של מספר פרויקטים, כולם עם היתרים רבניים. הרבי מליובאוויטש תמיד כיוון לא רק לחסידיו אלא גם למגזרים האחרים, וגם אני פועל עכשיו עם חומרים שמיועדים גם למגזר הכללי".
המצלמה שהתגעגעה חזרה לראות אותו עומד מאחוריה, והוא עדיין עומד שם באותה תנוחה, רק הפעם עם זקן וכיפה גדולה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
