מערכת COL
|
יום כ"ז שבט ה׳תשע״ב
20.02.2012
למה אנחנו לומדים רמב"ם? ● ה'חוזר' במאמר מיוחד
"בלימוד הרמב"ם יחד על ידי כלל הציבור ישנן שתי מעלות עיקריות: א) לימוד זה מהווה שלימות במצוות לימוד התורה. על ידי כך היהודי תופס ב"כתרה של תורה". ב) לימוד משותף זה, בו מתאחדים יחד ציבור גדול מבני ישראל, מעורר ומחזק את האחדות של ישראל מעיקרו ושורשו" ● לקראת סיום מחזור הרמב"ם, אנו מגישים מאמר מיוחד של ה'חוזר' הרב יואל כהן, באדיבות 'מעיינותך' למאמר המלא
ה'חוזר' הרב יואל כהן (צילום: מאיר דהן, COL)
הרב יואל כהן
ספר משנה תורה לרמב"ם מתייחד בכך שהוא הספר היחיד הכולל את כל הלכות התורה. בלימוד חלק ההלכה שבתורה בכלל, ישנן שתי מעלות מיוחדות ביחס ללימוד שאר חלקי התורה:
א) לימוד ההלכות הוא המביא לידי מעשה, וללא ידיעת ההלכות האדם עלול להיכשל באיסור או בביטול עשה. כאשר אדם אינו לומד את הלכות שבת כראוי, ייתכן מאוד שיכשל באיסורי תורה בלא לדעת כלל שיש איסור בדבר. וכך גם בנוגע לקיום שאר מצוות התורה – ללא ידיעת ההלכות ייתכן שיחסר בעצם קיומה של המצווה.
ב) מלבד זאת שלימוד ההלכות הוא הלימוד הנצרך ביותר בכדי לדעת את המעשה אשר יעשון – והרי "המעשה הוא העיקר" , ישנה מעלה בעצם חלק זה של התורה ביחס לחלקים האחרים שלה.
במסכת מגילה מכונות ההלכות בתואר "כתרה של תורה" . אדמו"ר הזקן מבאר בתניא , שכשם שה"כתר" סובב ומקיף את ראשו של האדם, כך גם בתורה: יש את הראש והמוח של התורה, השקלא וטריא בהבנת חכמתה; ויש את ה"כתר" שלה – המסקנה ההלכתית העולה ממנה, שהוא הרצון האלוקי כיצד לנהוג. ורצון זה המתגלה בהלכות התורה נעלה יותר מהראש והמוח שבה, בדוגמת ה"כתר" הסובב ומקיף את המוח שבראש.
הנפקא מינה בין שתי המעלות היא, שבכדי לדעת את המעשה אשר יעשון, מספיק שהיהודי ילמד את ההלכות הנצרכות בזמן הזה וידע כיצד עליו לנהל את אורח חייו; אולם מצד היות ההלכות "כתרה של תורה", יש מעלה בלימוד כל הלכות התורה, גם אותן שאינן נוהגות היום, להיותן התגלות הרצון האלוקי.
וזהו ההבדל בין השולחן ערוך לספר משנה תורה לרמב"ם: מטרת השולחן ערוך היא להגיש לפני האדם את כל ההלכות הנצרכות באופן של "שולחן ערוך", וכך ידע הוא את המעשה אשר עליו לעשות. לכן ההלכות שאינן נהוגות בזמן הזה לא נכללו בו; מה שאין כן מטרת ספרו של הרמב"ם היא לקבץ את כל הלכות התורה, כדי שהאדם יוכל להשיג ולתפוס את הרצון האלוקי שבכל הלכות התורה.
יתירה מזו: בכדי להשיג ו"לתפוס" בשלמות את הרצון האלוקי המתגלה בהלכות – על היהודי ללמוד את כל דיני התורה כולם. כיוון שההלכות הן הרצון של הקב"ה והקב"ה ורצונו אחד , אם כן כשם שהוא יתברך אחד כך גם רצונו אחד, ובשורש הדברים כל התרי"ג מצוות הן נקודה אחת. לכן ה"כתר" של התורה נתפס בנפש האדם בשלמות דווקא כאשר הוא לומד ויודע את הרצון האלוקי המתגלה בכל הלכות התורה. אזי מאיר בנפשו ה"כתר" של התורה, הרצון האלוקי, בשלמות.
וזו המעלה המיוחדת בלימוד ספר משנה תורה לרמב"ם: על ידי לימוד ספר זה הכולל את כל ההלכות כולן, "תופס" היהודי את אותה נקודה שהיא המהות הפנימית של כל המצוות כולן – את הרצון האלוקי שלמעלה מהתחלקות.
"אז לא אבוש"
מעלה ייחודית זו נרמזת בפסוק שהביא הרמב"ם כהקדמה לחיבורו הגדול – "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך" (תהילים קיט, ו). פסוק זה מבטא את מעלתו המיוחדת של ספר זה. דווקא על ידי ההבטה "אל כל מצותיך", לימוד כל ההלכות של כל מצוות התורה, גם אלה שאינן נהוגות בימינו – אז "לא אבוש".
כאשר חסר בלימוד ההלכות הנצרכות למעשה, האדם עלול להיכשל בנזק – הוא יכול לעבור בקלות איסור ח"ו; אולם כאשר חסר בלימוד כל ההלכות, גם אלה שאינן נדרשות לאדם הלכה למעשה, הוא אינו עלול לבוא לידי נזק אלא לידי בושה. יהודי מעצם היותו יהודי נדרש ללמוד את כל תורתו של הקב"ה, ואם דבר זה אינו מתאפשר, לכל הפחות עליו לדעת את רצונו של הקב"ה המתגלה בהלכות התורה. הוא צריך להכיר את המסקנה של התורה כולה, את ה"כתר" שלה. ואם חסר אצלו ב"הבטה" אל הרצון האלוקי בשלמות – הוא במצב של "אבוש".
ובמובן מסוים הבושת חמורה יותר מנזק: אדם שניזוק, אמנם הנזק ממשי וכואב, אבל סוף סוף הנזק קשור לגוף או לממון; מה שאין כן בושת הוא דבר הנוגע לכללות מהות נפש האדם – אדם בזוי מאבד את כל תוכנו.
וכך גם בנידון דידן: יהודי שאינו יודע, או על כל פנים לא למד אף פעם, את כל הלכות התורה – זו בושה עבורו. עניינו של יהודי הוא, כדברי הכתוב "אתם עדי" – להעיד על מציאותו של הקב"ה. עניין זה נעשה בשלמות כאשר יהודי יודע את כל הלכות ודיני התורה. על-ידי שרצונו של הקב"ה, הרצון של כל תרי"ג מצוות התורה שהן בעצם נקודה אחת – "כתרה של תורה", נמצא בידיעתו של האדם, הוא מעיד בשלמות על הקב"ה. אולם אם חסר לו בידיעת כל ההלכות, על אף היותו יודע את ההלכות הנצרכות, עדיין יש לו להתבושש. הוא צריך לדעת שחסר לו בעיקר עניינו. הוא עדיין אינו מעיד כראוי על מציאותו של הקב"ה, כיוון שאין לו ידיעה ו"תפיסה" שלמה ברצונו .
***
יש הסבורים שלימוד שלושה פרקי רמב"ם ליום, או אפילו פרק אחד ליום (לפי המסלול הארוך יותר) זהו סדר לימוד מהיר מדי עבור ספר כמו משנה תורה לרמב"ם.
לדבריהם, הרמב"ם הוא ספר עיוני ועמוק מאוד, ולצורך לימודו יש לעיין ולהבין בכל סוגיית הגמרא ומפרשיה ורק על ידי כך ניתן "ללמוד רמב"ם". מה שאין כן לימוד דברי הרמב"ם בפשטות (מבלי ללמוד את סוגיות הש"ס אפילו למגרס) זהו זלזול בחיבור גאוני זה.
אבל האמת היא להיפך. אמנם בדברי הרמב"ם טמון עומק מופלא בהבנת סוגיות הש"ס, אולם הרמב"ם עצמו לא הגדיר את ייעודו של ספר משנה תורה כמפרש לש"ס. הרמב"ם כותב בהקדמה לספרו הגדול, באופן ברור מאוד מהי מטרת החיבור: "וראיתי לחבר דברים המתבררים . . בענין האסור והמותר, הטמא והטהור . . כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ופירוק . . כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל אלא יהא חבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזרות שנעשו מימות משה רבנו ועד חבור הגמרא . . לפיכך קראתי שם חבור זה משנה תורה. לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
הוי אומר: מטרתו של ספר זה הוא – לדעת את כל הלכות התורה, לא את עומק פירוש הגמרא. לכן ספר זה נקרא משנה תורה: דבר ראשון יהודי צריך ללמוד את התורה שבכתב; ואחר כך כדבר שני – "משנה" – עליו לדעת את הלכות התורה, "כתרה של תורה". לשם כך חובר ספר היד ועל ידי לימודו ידע כל "דין מדיני ישראל", "ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
שלימות בלימוד התורה ואחדות ישראל
כאשר הרבי עורר בקיץ תשד"מ אודות לימוד הרמב"ם היומי, הוא הזכיר מלבד את העניין הנ"ל, דבר חשוב נוסף. חז"ל אומרים שחורבן בית המקדש אירע בגלל שנאת חינם. על פי זה מובן, שביטול החורבן וביאת הגאולה תלוי באחדות ישראל. ביטול הסיבה לחורבן יבטל את המסובב.
לכן אחד הדברים הנחוצים ביותר בתקופתנו הוא – תוספת באחדות ואהבת ישראל. ואחד הדברים המסוגלים ביותר להגברת האחדות בעם ישראל הוא – לימוד תורה משותף. הסיבה הפנימית לכך שיהודים אכן מאוחדים יחד כגוף אחד גדול, הוא מפני היות נשמתם חלק אלוקה ממעל, כל נשמות ישראל מושרשות בה' אחד.
מצד שורש זה, כל בני ישראל מאוחדים כדבר אחד ממש. לכן הדבר שיכול לאחד יהודים יותר מכל הוא התאחדותם יחד בלימוד תורה משותף. הנשמה הקדושה שבכל יהודי, שהיא חלק אלוקה ממעל, מתאחדת בשורשה הראשון בה' אחד על ידי התורה, כמאמר הזוהר: "ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה" . וככל שמתגלה יותר ההתאחדות של יהודים עם הקב"ה על-ידי התורה כך גם האחדות ביניהם גדלה יותר.
וכאשר ההתאחדות יחד נעשית על ידי לימוד כל הלכות התורה, ה"כתר" שבתורה, ההתאחדות נעלית הרבה יותר. בכל שאר חלקי התורה יש עניין של התחלקות במובן מסוים: יש שקלא וטריא וחילוקי דעות – בית שמאי מחמירים ובית הלל מקילים; מה שאין כן בחלק ההלכה שבתורה אין התחלקות. ההלכה היא המסקנה הברורה שעולה מתוך כל המחלוקות והסברות השונות.
אם כן בלימוד הרמב"ם יחד על ידי כלל הציבור ישנן שתי מעלות עיקריות: א) לימוד זה מהווה שלימות במצוות לימוד התורה. על ידי כך היהודי תופס ב"כתרה של תורה". ב) לימוד משותף זה, בו מתאחדים יחד ציבור גדול מבני ישראל, מעורר ומחזק את האחדות של ישראל מעיקרו ושורשו.
את סדר הלימוד חילק הרבי לשלושה מסלולים: א) לימוד שלושה פרקים ליום. לפי סדר זה, אחת לשנה מסיימים את ספר היד כולו. בדוגמת "המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה (שבכתב) בשנה אחת" . ב) לאותם שקשה להם ללמוד שלושה פרקים ביום, ישנו המסלול השני שהוא פרק אחד ליום. לפי סדר זה, אחת לשלוש שנים מסתיים מחזור של לימוד הספר כולו. בדוגמת המנהג להשלים את התורה אחת לשלוש שנים . ג) ולאותם שגם מסלול זה קשה עליהם, ישנו מסלול נוסף, שהוא לימוד ספר המצוות לרמב"ם, שגם בו ישנו מעין מעלת לימוד כל מצוות התורה (אלא שפרטי ההלכות לא הוזכרו שם).
ועל ידי שבני ישראל יתאחדו בלימוד הרמב"ם היומי נזכה במהרה לגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו.
ספר משנה תורה לרמב"ם מתייחד בכך שהוא הספר היחיד הכולל את כל הלכות התורה. בלימוד חלק ההלכה שבתורה בכלל, ישנן שתי מעלות מיוחדות ביחס ללימוד שאר חלקי התורה:
א) לימוד ההלכות הוא המביא לידי מעשה, וללא ידיעת ההלכות האדם עלול להיכשל באיסור או בביטול עשה. כאשר אדם אינו לומד את הלכות שבת כראוי, ייתכן מאוד שיכשל באיסורי תורה בלא לדעת כלל שיש איסור בדבר. וכך גם בנוגע לקיום שאר מצוות התורה – ללא ידיעת ההלכות ייתכן שיחסר בעצם קיומה של המצווה.
ב) מלבד זאת שלימוד ההלכות הוא הלימוד הנצרך ביותר בכדי לדעת את המעשה אשר יעשון – והרי "המעשה הוא העיקר" , ישנה מעלה בעצם חלק זה של התורה ביחס לחלקים האחרים שלה.
במסכת מגילה מכונות ההלכות בתואר "כתרה של תורה" . אדמו"ר הזקן מבאר בתניא , שכשם שה"כתר" סובב ומקיף את ראשו של האדם, כך גם בתורה: יש את הראש והמוח של התורה, השקלא וטריא בהבנת חכמתה; ויש את ה"כתר" שלה – המסקנה ההלכתית העולה ממנה, שהוא הרצון האלוקי כיצד לנהוג. ורצון זה המתגלה בהלכות התורה נעלה יותר מהראש והמוח שבה, בדוגמת ה"כתר" הסובב ומקיף את המוח שבראש.
הנפקא מינה בין שתי המעלות היא, שבכדי לדעת את המעשה אשר יעשון, מספיק שהיהודי ילמד את ההלכות הנצרכות בזמן הזה וידע כיצד עליו לנהל את אורח חייו; אולם מצד היות ההלכות "כתרה של תורה", יש מעלה בלימוד כל הלכות התורה, גם אותן שאינן נוהגות היום, להיותן התגלות הרצון האלוקי.
וזהו ההבדל בין השולחן ערוך לספר משנה תורה לרמב"ם: מטרת השולחן ערוך היא להגיש לפני האדם את כל ההלכות הנצרכות באופן של "שולחן ערוך", וכך ידע הוא את המעשה אשר עליו לעשות. לכן ההלכות שאינן נהוגות בזמן הזה לא נכללו בו; מה שאין כן מטרת ספרו של הרמב"ם היא לקבץ את כל הלכות התורה, כדי שהאדם יוכל להשיג ולתפוס את הרצון האלוקי שבכל הלכות התורה.
יתירה מזו: בכדי להשיג ו"לתפוס" בשלמות את הרצון האלוקי המתגלה בהלכות – על היהודי ללמוד את כל דיני התורה כולם. כיוון שההלכות הן הרצון של הקב"ה והקב"ה ורצונו אחד , אם כן כשם שהוא יתברך אחד כך גם רצונו אחד, ובשורש הדברים כל התרי"ג מצוות הן נקודה אחת. לכן ה"כתר" של התורה נתפס בנפש האדם בשלמות דווקא כאשר הוא לומד ויודע את הרצון האלוקי המתגלה בכל הלכות התורה. אזי מאיר בנפשו ה"כתר" של התורה, הרצון האלוקי, בשלמות.
וזו המעלה המיוחדת בלימוד ספר משנה תורה לרמב"ם: על ידי לימוד ספר זה הכולל את כל ההלכות כולן, "תופס" היהודי את אותה נקודה שהיא המהות הפנימית של כל המצוות כולן – את הרצון האלוקי שלמעלה מהתחלקות.
"אז לא אבוש"
מעלה ייחודית זו נרמזת בפסוק שהביא הרמב"ם כהקדמה לחיבורו הגדול – "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך" (תהילים קיט, ו). פסוק זה מבטא את מעלתו המיוחדת של ספר זה. דווקא על ידי ההבטה "אל כל מצותיך", לימוד כל ההלכות של כל מצוות התורה, גם אלה שאינן נהוגות בימינו – אז "לא אבוש".
כאשר חסר בלימוד ההלכות הנצרכות למעשה, האדם עלול להיכשל בנזק – הוא יכול לעבור בקלות איסור ח"ו; אולם כאשר חסר בלימוד כל ההלכות, גם אלה שאינן נדרשות לאדם הלכה למעשה, הוא אינו עלול לבוא לידי נזק אלא לידי בושה. יהודי מעצם היותו יהודי נדרש ללמוד את כל תורתו של הקב"ה, ואם דבר זה אינו מתאפשר, לכל הפחות עליו לדעת את רצונו של הקב"ה המתגלה בהלכות התורה. הוא צריך להכיר את המסקנה של התורה כולה, את ה"כתר" שלה. ואם חסר אצלו ב"הבטה" אל הרצון האלוקי בשלמות – הוא במצב של "אבוש".
ובמובן מסוים הבושת חמורה יותר מנזק: אדם שניזוק, אמנם הנזק ממשי וכואב, אבל סוף סוף הנזק קשור לגוף או לממון; מה שאין כן בושת הוא דבר הנוגע לכללות מהות נפש האדם – אדם בזוי מאבד את כל תוכנו.
וכך גם בנידון דידן: יהודי שאינו יודע, או על כל פנים לא למד אף פעם, את כל הלכות התורה – זו בושה עבורו. עניינו של יהודי הוא, כדברי הכתוב "אתם עדי" – להעיד על מציאותו של הקב"ה. עניין זה נעשה בשלמות כאשר יהודי יודע את כל הלכות ודיני התורה. על-ידי שרצונו של הקב"ה, הרצון של כל תרי"ג מצוות התורה שהן בעצם נקודה אחת – "כתרה של תורה", נמצא בידיעתו של האדם, הוא מעיד בשלמות על הקב"ה. אולם אם חסר לו בידיעת כל ההלכות, על אף היותו יודע את ההלכות הנצרכות, עדיין יש לו להתבושש. הוא צריך לדעת שחסר לו בעיקר עניינו. הוא עדיין אינו מעיד כראוי על מציאותו של הקב"ה, כיוון שאין לו ידיעה ו"תפיסה" שלמה ברצונו .
***
יש הסבורים שלימוד שלושה פרקי רמב"ם ליום, או אפילו פרק אחד ליום (לפי המסלול הארוך יותר) זהו סדר לימוד מהיר מדי עבור ספר כמו משנה תורה לרמב"ם.
לדבריהם, הרמב"ם הוא ספר עיוני ועמוק מאוד, ולצורך לימודו יש לעיין ולהבין בכל סוגיית הגמרא ומפרשיה ורק על ידי כך ניתן "ללמוד רמב"ם". מה שאין כן לימוד דברי הרמב"ם בפשטות (מבלי ללמוד את סוגיות הש"ס אפילו למגרס) זהו זלזול בחיבור גאוני זה.
אבל האמת היא להיפך. אמנם בדברי הרמב"ם טמון עומק מופלא בהבנת סוגיות הש"ס, אולם הרמב"ם עצמו לא הגדיר את ייעודו של ספר משנה תורה כמפרש לש"ס. הרמב"ם כותב בהקדמה לספרו הגדול, באופן ברור מאוד מהי מטרת החיבור: "וראיתי לחבר דברים המתבררים . . בענין האסור והמותר, הטמא והטהור . . כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ופירוק . . כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל אלא יהא חבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזרות שנעשו מימות משה רבנו ועד חבור הגמרא . . לפיכך קראתי שם חבור זה משנה תורה. לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
הוי אומר: מטרתו של ספר זה הוא – לדעת את כל הלכות התורה, לא את עומק פירוש הגמרא. לכן ספר זה נקרא משנה תורה: דבר ראשון יהודי צריך ללמוד את התורה שבכתב; ואחר כך כדבר שני – "משנה" – עליו לדעת את הלכות התורה, "כתרה של תורה". לשם כך חובר ספר היד ועל ידי לימודו ידע כל "דין מדיני ישראל", "ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
שלימות בלימוד התורה ואחדות ישראל
כאשר הרבי עורר בקיץ תשד"מ אודות לימוד הרמב"ם היומי, הוא הזכיר מלבד את העניין הנ"ל, דבר חשוב נוסף. חז"ל אומרים שחורבן בית המקדש אירע בגלל שנאת חינם. על פי זה מובן, שביטול החורבן וביאת הגאולה תלוי באחדות ישראל. ביטול הסיבה לחורבן יבטל את המסובב.
לכן אחד הדברים הנחוצים ביותר בתקופתנו הוא – תוספת באחדות ואהבת ישראל. ואחד הדברים המסוגלים ביותר להגברת האחדות בעם ישראל הוא – לימוד תורה משותף. הסיבה הפנימית לכך שיהודים אכן מאוחדים יחד כגוף אחד גדול, הוא מפני היות נשמתם חלק אלוקה ממעל, כל נשמות ישראל מושרשות בה' אחד.
מצד שורש זה, כל בני ישראל מאוחדים כדבר אחד ממש. לכן הדבר שיכול לאחד יהודים יותר מכל הוא התאחדותם יחד בלימוד תורה משותף. הנשמה הקדושה שבכל יהודי, שהיא חלק אלוקה ממעל, מתאחדת בשורשה הראשון בה' אחד על ידי התורה, כמאמר הזוהר: "ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה" . וככל שמתגלה יותר ההתאחדות של יהודים עם הקב"ה על-ידי התורה כך גם האחדות ביניהם גדלה יותר.
וכאשר ההתאחדות יחד נעשית על ידי לימוד כל הלכות התורה, ה"כתר" שבתורה, ההתאחדות נעלית הרבה יותר. בכל שאר חלקי התורה יש עניין של התחלקות במובן מסוים: יש שקלא וטריא וחילוקי דעות – בית שמאי מחמירים ובית הלל מקילים; מה שאין כן בחלק ההלכה שבתורה אין התחלקות. ההלכה היא המסקנה הברורה שעולה מתוך כל המחלוקות והסברות השונות.
אם כן בלימוד הרמב"ם יחד על ידי כלל הציבור ישנן שתי מעלות עיקריות: א) לימוד זה מהווה שלימות במצוות לימוד התורה. על ידי כך היהודי תופס ב"כתרה של תורה". ב) לימוד משותף זה, בו מתאחדים יחד ציבור גדול מבני ישראל, מעורר ומחזק את האחדות של ישראל מעיקרו ושורשו.
את סדר הלימוד חילק הרבי לשלושה מסלולים: א) לימוד שלושה פרקים ליום. לפי סדר זה, אחת לשנה מסיימים את ספר היד כולו. בדוגמת "המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה (שבכתב) בשנה אחת" . ב) לאותם שקשה להם ללמוד שלושה פרקים ביום, ישנו המסלול השני שהוא פרק אחד ליום. לפי סדר זה, אחת לשלוש שנים מסתיים מחזור של לימוד הספר כולו. בדוגמת המנהג להשלים את התורה אחת לשלוש שנים . ג) ולאותם שגם מסלול זה קשה עליהם, ישנו מסלול נוסף, שהוא לימוד ספר המצוות לרמב"ם, שגם בו ישנו מעין מעלת לימוד כל מצוות התורה (אלא שפרטי ההלכות לא הוזכרו שם).
ועל ידי שבני ישראל יתאחדו בלימוד הרמב"ם היומי נזכה במהרה לגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
