מערכת COL
|
יום כ"ז סיון ה׳תשע״א
29.06.2011
מהמבט בלילה חשוך אל הבמה ההדורה ● הרהורים
המחשבות הללו לא עוזבות אותי מתחילת הערב, אני מנסה להתרכז בשמחתו של אחי שמחתן את בתו הבכורה, אך ללא הואיל. הבטתי בחתן אומר את המאמר בטוב טעם, ומחשבותיי נושאות אותי לתחנת הרכבת של צ'רנוביץ' של תש"י, הילד שכבר איננו בן 10 בא לקבל את פני אחותו הגדולה דבוניה (בת 15) שהגיעה מקייב, עוף יש בידיו, דבונקע תכין לאמא היולדת מרק עוף, בבית היולדות הסובייטי אין אוכל כשר ● השליח בבאזל הרב זלמן וישצקי בהרהורים מחתונת אחיינתו, בת השליח בדונייצק לטור המלא
בחופה. מימין: הרב בן ציון וישצקי. צילום: ישראל ברדוגו
הרב זלמן וישצקי
הוא עמד על הבמה הגדולה, למרגלותיו אלף בני אדם, לשמאלו הנשים מעבר למחיצה, לימינו הגברים ופניהם אליו. הוא דיבר רוסית רהוטה, ברורה ללא מבטא זר, נטולת טעויות, שפת ארץ הולדתו.
'אני מודה לה' על שזכיתי לעמוד כאן היום ולראות את כל זה'.. הוא עוד המשיך בפירוט התודה והברכה, אבל לי זה הספיק. אני כבר לא שם. דמיוני עם דמעותיי נשאו אותי למחוזות אחרים.
הנה הוא בן 10, חורף תש"י אמצע לילה חשוך נשא עימו אותם, שחורים קשוחים ומאוד מפחידים. הוא זוכר את אבא שלו מבקש רק בקשה אחת, 'הרשו לי לקחת את הטלית והתפילין', אבל זו הייתה בקשה אחת יותר מדי.
הוא זוכר את המבט של אבא, אל מול הזעקה של אמא, המבט שאמר לו 'בענצ'ע אתה כבר לא בן 10'.. המבט שגם העביר לו את בריח התיכון של חייב 'מסירות נפש געייט נישט קיין בורבעס - און דער רעבע בלייבט נישט קיין בעל חוב.. אבא נעצר, כשהוא ישוב ימתינו לו תאומים בני 7 שלא ראה אותם מעולם.
המחשבות הללו לא עוזבות אותי מתחילת הערב, אני מנסה להתרכז בשמחתו של אחי שמחתן את בתו הבכורה, אך ללא הואיל. הבטתי בחתן אומר את המאמר בטוב טעם, ומחשבותיי נושאות אותי לתחנת הרכבת של צ'רנוביץ' של תש"י, הילד שכבר איננו בן 10 בא לקבל את פני אחותו הגדולה דבוניה (בת 15) שהגיעה מקייב, עוף יש בידיו, דבונקע תכין לאמא היולדת מרק עוף, בבית היולדות הסובייטי אין אוכל כשר.
הנה מנגנים 4 בבות, צועדים אל החופה, מאות אנשים נשים וטף יושבים על כסאות מהודרים למרגלות החופה הלבנה, קולו של הבעל מנגן שובה את הלב, אני צועד לימינו של אבא, אני מכיר אותו, הוא חושב על אבא שלו, הוא נזכר במבט ההוא שאמר לו 'מסירות נפש געייט נישט קיין בורבעס'..
גם אני חושב על אבא שלו, על סבא שלי 'זיידע מיישה'. אב משפחה בן 37, כמעט בגילי היום, זרוק באיזה חדר טחוב בבית הכלא של קייב, בירת המדינה הזו. מוכה וחבול אחרי עוד לילה של חקירות נוראיות, אני מנסה לדמיין את מחשבות התקוה שלו..על מה הוא חלם? מה הוא נשא בתחינותיו לבורא?
ההייתה שם תקוה לראות את ילדיו שוב? תפילה שישארו כולם חסידים יראי שמים 'כאחד התמימים'? האם בעודו זרוק בין פרעושים, עכברים ומי שופכין, העז הוא לחלום על יציאה מרוסיה הסובייטית? בזמנים שבהם לבקש שלילדיו הקטנים יהיה כרגע לחם לאכול ובגד ללבוש היה הרבה, האם היה מקום בליבו גם לושבתי בשלום לבית אבי?
דוד מיכל קורא את המכתב של הרבי בתרגום לרוסית, הוא כבר קרא בעבר ברוסיה מכתבים מהרבי, רק שהפעם זה בלי רמזים וסודות, הברכות גלויות 'בית בישראל על יסודי התורה והמצווה כפי שהם מוארים במאור שבתורה' גם על החתום לא כתוב 'זיידע'..
אויי כמה שזה מוזר לו לאבא, הוא מביט במיכל אחיו עומד בכל הדרו על בימת החופה, מביא את ברכת הרבי למושקי נכדתו, והוא בכלל רואה את מיכל צועד עמו, לפנות בוקר לשיעור חומש אצל הרב חיים כהנא, שני ילדים יתומים חיים. אותה אדמה, אותה השפה, אותה התורה, בתשי"ב בחדר חשוך עם וילונות כפולים, מסתירים מעינה בישא וכאן בתשע"א על במה מפוארת עם מצלמות וידאו וסטילט, בעלי עינית דיגיטלית..
הנה תור ארוך של יהודים מפשילים שרוולים באולם קבלת הפנים לפני שלוחים צעירים שמנצלים את הזמן שבין החופה לריקודים 'לתקן עולם במלכות שדי', זה טבעי כאן, מוכר כל כך, הגיוני ושייך לשמחת החתונה, חתונה של שלוחים. ואבא, הוא בטח נזכר באמו 'בובע חשא' מביאה לו תפילין במסירות נפש עת היה מאושפז על מנת לקבל שיחרור מהשירות בצבא הכל כך אדום.. הוא זוכר את הפחד, הרעד והאימה, להניח תפילין במקום ציבורי... רק שמע ישראל אולי גם שמו"ע..
הילד הזה שמעולם לא היה ילד, עומד על הבמה ומודה לה'.. ליבו גואה, עיניו דומעות משמחה. הקהל הענק שמקשיב לו חושב שהוא 'עוד סבא שמברך את נכדתו'.. אבל אני, אני רואה את 'בענצ'ע בן ה10', בלילה הכי חשוך של חייו, באותה אדמה אוקראינית ארורה, מקבל מאבא שלו מסר במבט אחד 'מסירות נפש געייט נישט קיין בורבעס און דער רעבע בלייבט נישט קיין בעל חוב'..
הוא עמד על הבמה הגדולה, למרגלותיו אלף בני אדם, לשמאלו הנשים מעבר למחיצה, לימינו הגברים ופניהם אליו. הוא דיבר רוסית רהוטה, ברורה ללא מבטא זר, נטולת טעויות, שפת ארץ הולדתו.
'אני מודה לה' על שזכיתי לעמוד כאן היום ולראות את כל זה'.. הוא עוד המשיך בפירוט התודה והברכה, אבל לי זה הספיק. אני כבר לא שם. דמיוני עם דמעותיי נשאו אותי למחוזות אחרים.
הנה הוא בן 10, חורף תש"י אמצע לילה חשוך נשא עימו אותם, שחורים קשוחים ומאוד מפחידים. הוא זוכר את אבא שלו מבקש רק בקשה אחת, 'הרשו לי לקחת את הטלית והתפילין', אבל זו הייתה בקשה אחת יותר מדי.
הוא זוכר את המבט של אבא, אל מול הזעקה של אמא, המבט שאמר לו 'בענצ'ע אתה כבר לא בן 10'.. המבט שגם העביר לו את בריח התיכון של חייב 'מסירות נפש געייט נישט קיין בורבעס - און דער רעבע בלייבט נישט קיין בעל חוב.. אבא נעצר, כשהוא ישוב ימתינו לו תאומים בני 7 שלא ראה אותם מעולם.
המחשבות הללו לא עוזבות אותי מתחילת הערב, אני מנסה להתרכז בשמחתו של אחי שמחתן את בתו הבכורה, אך ללא הואיל. הבטתי בחתן אומר את המאמר בטוב טעם, ומחשבותיי נושאות אותי לתחנת הרכבת של צ'רנוביץ' של תש"י, הילד שכבר איננו בן 10 בא לקבל את פני אחותו הגדולה דבוניה (בת 15) שהגיעה מקייב, עוף יש בידיו, דבונקע תכין לאמא היולדת מרק עוף, בבית היולדות הסובייטי אין אוכל כשר.
הנה מנגנים 4 בבות, צועדים אל החופה, מאות אנשים נשים וטף יושבים על כסאות מהודרים למרגלות החופה הלבנה, קולו של הבעל מנגן שובה את הלב, אני צועד לימינו של אבא, אני מכיר אותו, הוא חושב על אבא שלו, הוא נזכר במבט ההוא שאמר לו 'מסירות נפש געייט נישט קיין בורבעס'..
גם אני חושב על אבא שלו, על סבא שלי 'זיידע מיישה'. אב משפחה בן 37, כמעט בגילי היום, זרוק באיזה חדר טחוב בבית הכלא של קייב, בירת המדינה הזו. מוכה וחבול אחרי עוד לילה של חקירות נוראיות, אני מנסה לדמיין את מחשבות התקוה שלו..על מה הוא חלם? מה הוא נשא בתחינותיו לבורא?
ההייתה שם תקוה לראות את ילדיו שוב? תפילה שישארו כולם חסידים יראי שמים 'כאחד התמימים'? האם בעודו זרוק בין פרעושים, עכברים ומי שופכין, העז הוא לחלום על יציאה מרוסיה הסובייטית? בזמנים שבהם לבקש שלילדיו הקטנים יהיה כרגע לחם לאכול ובגד ללבוש היה הרבה, האם היה מקום בליבו גם לושבתי בשלום לבית אבי?
דוד מיכל קורא את המכתב של הרבי בתרגום לרוסית, הוא כבר קרא בעבר ברוסיה מכתבים מהרבי, רק שהפעם זה בלי רמזים וסודות, הברכות גלויות 'בית בישראל על יסודי התורה והמצווה כפי שהם מוארים במאור שבתורה' גם על החתום לא כתוב 'זיידע'..
אויי כמה שזה מוזר לו לאבא, הוא מביט במיכל אחיו עומד בכל הדרו על בימת החופה, מביא את ברכת הרבי למושקי נכדתו, והוא בכלל רואה את מיכל צועד עמו, לפנות בוקר לשיעור חומש אצל הרב חיים כהנא, שני ילדים יתומים חיים. אותה אדמה, אותה השפה, אותה התורה, בתשי"ב בחדר חשוך עם וילונות כפולים, מסתירים מעינה בישא וכאן בתשע"א על במה מפוארת עם מצלמות וידאו וסטילט, בעלי עינית דיגיטלית..
הנה תור ארוך של יהודים מפשילים שרוולים באולם קבלת הפנים לפני שלוחים צעירים שמנצלים את הזמן שבין החופה לריקודים 'לתקן עולם במלכות שדי', זה טבעי כאן, מוכר כל כך, הגיוני ושייך לשמחת החתונה, חתונה של שלוחים. ואבא, הוא בטח נזכר באמו 'בובע חשא' מביאה לו תפילין במסירות נפש עת היה מאושפז על מנת לקבל שיחרור מהשירות בצבא הכל כך אדום.. הוא זוכר את הפחד, הרעד והאימה, להניח תפילין במקום ציבורי... רק שמע ישראל אולי גם שמו"ע..
הילד הזה שמעולם לא היה ילד, עומד על הבמה ומודה לה'.. ליבו גואה, עיניו דומעות משמחה. הקהל הענק שמקשיב לו חושב שהוא 'עוד סבא שמברך את נכדתו'.. אבל אני, אני רואה את 'בענצ'ע בן ה10', בלילה הכי חשוך של חייו, באותה אדמה אוקראינית ארורה, מקבל מאבא שלו מסר במבט אחד 'מסירות נפש געייט נישט קיין בורבעס און דער רעבע בלייבט נישט קיין בעל חוב'..
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
