מערכת COL
|
יום ז' כסלו ה׳תשע״א
14.11.2010
מה מסמל את חב"ד? ● הנאום המדובר ב"בנקעט"
על מוישי בן העשר שידע מה ירצה להיות כשיהיה גדול, ואריק שחגג בר מצווה בגיל עשרים וארבע ● זיכרונות ילדות מאוסטרליה, כוחן של הנשים בשליחות, וגם: האם הרבי ירגיש אצלך כמו בבית? ● השבועון החסידי 'כפר חב"ד' הביא את הנאום המרכזי ב"בנקעט" של השליח במונטריאול הרב משה ניו לסיפור המלא
הנואם הראשי ב"בנקעט", הרב משה ניו (צילום: ברוך עזאגווי)
כאן הלילה נמצאים איתנו המוני שלוחים הפועלים במקומות נידחים ומבודדים. רבים מהם נאלצים להתמודד עם שפה זרה, תרבויות שונות ולא פעם אף ניצבים מול סכנות. חייהם הינם סמל של הקרבה עצמית בכל התחומים, כחיילים הניצבים בחזית הקרב.
והלילה התכנסו כאן כולם, כילדים השבים אל שולחן אביהם. הלילה, כולם שווים.
כשאנו שבים אל 770, אנו שבים אל ד' אמותיו של הרבי. בעוד אנחנו חולקים חוויות ומחליפים מילים, לא הסיפורים הם אלה שמקשרים בינינו אלא העובדה שאנחנו משתפים איש את רעהו השליח. כשאתה שב הביתה, אתה חוזר לשורשיך, אתה חש אותם. למעשה, אף אם לא נאמר מילה, יהיה זה מספיק.
נושא הכינוס הערב הוא 'איש וביתו'. משפחתו של השליח כיחידה אחת. בעל, אשה, ילדים, הבית. כמה מתאים עניין ה'בית' ליום שבו אנחנו נפגשים, ראש חודש כסלו. הלילה אנו חוגגים 33 שנים לשובו של הרבי, לאחר התקף הלב החמור. הרבי חזר הביתה, לרבנית. איש וביתו.
מה מסמל את חב"ד יותר מכל? האם זה בית כנסת, מרכז קהילתי, שירותים חברתיים או מוסדות חינוך? חב"ד היא כל אלה ועוד הרבה יותר, אך יותר מכל – חב"ד היא הבית. בית חב"ד. חנות שכורה במרכז מסחרי או בניין גבוה ומרשים ואפילו הבייסמנט של השליח – אלו הם הבית.
בית הוא המקום בו נוכל להיות אנו-עצמנו. מהרגע בו דורכת כף רגלנו בחוץ, אנחנו מציגים בהתאם למקצוע, המעמד והתדמית. לכן, יהיה זה הבית שיגדיר מי אנחנו באמת, כי רק שם אתה פשוט אתה. בלי לעשות שום דבר, אף מילה, פשוט להיות. הדרך היחידה להכיר מישהו באמת היא לראות אותו בבית.
לכן, כל אחד חייב בית. זהו הצורך העמוק, הבסיסי ביותר שלנו. כתוב, "מי שאין לו בית אינו אדם". משהו בסיסי חסר באישיותו, כיוון שאין לו היכן להיות עצמו.
נוצרנו בדמותו של הקב"ה. הצורך שלנו בבית הוא השתקפות של ה', כפי שאומר המדרש, "רצה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". גם הבורא צריך בית, דירה אותה יוכל לחלוק עם כל אחד מאיתנו.
#תשובה של ילד קטן
כיצד רואה העולם את חב"ד? מה הפך אותה לתופעה כה מיוחדת, שחוקרים ממשיכים ללא הרף לתהות על קנקנה ולנסות לפצח את סודה? הרשו לי לנסות לענות על שאלה זו, מניסיוני האישי.
בשנת תשכ"ז הייתי ילד בן 10, כשהרבי שלח את הקבוצה הראשונה, ששה תלמידי ישיבה מ-770, אל מלבורן עיר מגוריי. שנים רבות לאחר מכן, כשאני עצמי הייתי בחור ישיבה ב-770, אחד מאותם שלוחים סיפר לי את הדברים הבאים:
היה זה מספר שבועות לאחר שהגיעו לאוסטרליה. אבי שיהיה בריא רצה לעודד אותם, והודיע להם ששליחותם במקום כבר הוכתרה בהצלחה... "שמעתי מישהו שואל את מוישי שלי מה ירצה להיות כשיהיה גדול", הסביר, "והוא אמר שהוא רוצה להיות בדיוק כמוכם..." תשובה זו, של ילד קטן, הייתה בשבילו ההוכחה הטובה יותר מכל כי פעולתם של השלוחים הצעירים נשאה פירות.
כלל לא הכרתי אותם אז, וודאי שטרם למדתי מהם משהו (רק מאוחר יותר הייתה לי הזכות להימנות על תלמידיו של השליח האגדי והבלתי נשכח הרב לייבל קפלן עליו השלום, אביו של ידידי השליח ר' זלמן). אז מה באותם שלוחים צעירים כה שבה את לבי?
ליובאוויטש לא הייתה זרה לי. הרבי הקודם שלח את אביה של אמי, הרב איסר קלובגנט ומשפחתו, אל מלבורן בשנת תש"ז, והם נשלחו עם עוד ארבע משפחות חב"דיות. אבי, על פי בקשת אביו, שימש כמזכיר בישיבה שהקימו השלוחים. היה זה בית הספר היהודי הראשון באוסטרליה. הוא גם שימש כמגייס תרומות, והשקיע את כל כוחותיו ומרצו בשתי משימות אלו שנטל על עצמו במשך 60 שנה. אבי היה יד ימינו של הרב יצחק דוד גרונר עליו השלום, השליח הוותיק והמפורסם של אוסטרליה. כפי שאתם רואים, הייתי 'עמוק' בליובאוויטש, אז מה היה באותם בחורים שהותיר בי רושם כה עז, שהשפיע ושינה את כל חיי?
וזו התשובה: למרות שהיו בצד השני של העולם, ההתנהגות שלהם, לבושם, הדרך בה דיברו, השמחה שלהם, התמימות והזכות הטהורה, ריתקו אותי. לעתים אף עוררו בי קנאה. הם הסתובבו ופעלו בעולם שלי, ובו בזמן היו בעולם אחר לגמרי.
במשך הזמן התחלתי להבין כי מה שראיתי היה שלוחים. הם שיקפו את הרבי, את המשלח. באופן מסוים, הם היו תמיד בבית, גם כשיצאו החוצה. הם נגעו ללבות כולנו, בכך שהיו מי שהם באמת.
#אברהם או יצחק?
קראנו על כך אתמול בפרשת השבוע. אברהם, היהודי הראשון, יוצא לנדוד בעולם לאורכו ולרוחבו, קורא בשם ה'. הוא שכנע עשרות אלפי בני אדם לנטוש את עבודת האלילים ולהאמין בק-ל אחד. הוא היה כנראה המהפכן הגדול ביותר בהיסטוריה.
יצחק, הבן, הוא ההפך הגמור: מעולם לא עזב את ארץ הקודש, וחייו כפי שנראים לנו מהפסוקים היו צנועים ושקטים, מבודדים בקדושתם. הקב"ה עצמו מכנה אותו 'עולה תמימה'.
אז מיהו הסמל להישג, להצלחה – אברהם או יצחק? היינו חושבים שאברהם, מי שפעל ועשה כה רבות, אך אתמול החלה הפרשה במילים 'אלה תולדות יצחק'.
תולדות פירושן תוצרים, תוצאות. התורה נוקטת בביטוי 'תולדות' דווקא בהקשר של יצחק, מה שבא ללמד אותנו כי המודל להשפעה, לגרימת שינויים, זה הוא. עולמו של יצחק, התנהגותו ודרכיו, הם ורק הם יכולים לנגוע באנשים, להשפיע עליהם עד כדי כך שיהפכו להיות כמוהו, תולדות שלו.
כיצד זה ייתכן? הרבי עונה ומסביר כי ישנן שתי דרכים לשנות את חייהם של הסובבים אותך:
הראשונה היא נקיטת יוזמה. להרשים, לשבור התנגדות, לנצח בוויכוחים. זו הייתה דרכו של אברהם, כי הוא נתן את 'המכה הראשונה' מול עולם של עובדי אלילים, זו דרך שאופיינית יותר לגברים. ואחר-כך הייתה דרכו של יצחק. גם הוא גרם לשינוי, אך בכך שלא עשה דבר. הוא היה אמיתי, חשף את תוכנו והנשמה שבתוכו. כשאתה מגלה את הניצוץ שבך לאחר, אתה מדליק בכך גם את זה שלו.
זו הסיבה מדוע ההשפעה של יצחק הייתה גדולה משל אברהם. אברהם שינה אנשים בחיצוניות, יצחק הזין את הניצוץ האלוקי שבתוכם. וזה, חשיפת הפנימיות שלך באופן שתשפיע על הזולת, אופייני לחשיבה והפעולה של הנשים.
"ביתו זו אשתו". האשה, הרעיה, אמרו חכמינו, היא הבית. האשה, יותר מהגבר, מייצגת את הזהות, האני-העצמי. גברים עושים, נשים פשוט הוות. הן עצם הקיום שלהן. הן הבית.
אמת, אנשים מתרשמים ומושפעים ממעשים. אך מה שנוגע בהם עמוק יותר הוא דווקא מי שאנחנו. באיך שאנחנו מתגלמים בנשותינו ובילדינו, ובבית שלנו.
העובדות מדברות בעד עצמן. אנו רואים כי הנשים שלנו הן אלה שפעילות ומובילות את הקהילה. במובנים רבים, הרבה יותר מהגברים. ומה שמאיר מהן, משפיע מתוכן, איננו עשייה יהודית כי אם היהדות עצמה. הן נשים יהודיות, והילדים היהודיים שלנו, בתמימותם הזכה, כובשים יותר מכולנו.
הנה, מזה אחד עשרה שנים שגיסתי זלדי וגיסי איצ'י, יחד עם השליח העמית והנפלא שלהם, מקיימים מידי שנה סעודות יום טוב בשני ימי החג הראשון של סוכות. 150 משתתפים בהן בכל פעם.
בכל אותן שנים, מעולם לא ירד גשם במונטריאול באותם שני ימי חג. הסוד? לא משנה מה צופה החזאי, מידי ערב חג הסוכות עורך איצ'י את רשימת המשתתפים הצפויים ומשגר אותה אל ה'אוהל', אל הרבי. "אלה אינם האורחים שלי, הם האורחים שלך, רבי..."
השנה, כשקם איצ'י לברך את המתכנסים ולומר כמה מילים, הייתה ביניהם ידידה קרובה שלנו, אשת עסקים מצליחה שאף תורמת לנו רבות. כשסיים לדבר, הבחנתי כי היא נרגשת מאוד. דברי התורה שלו היו ערבים לאוזן, אך לא זה מה שכה נגע ללבה. רק מאוחר יותר, התוודתה בפני רעייתי: הכנות של השליח, והתודה העמוקה שביקש למסור בפומבי לבני משפחתו, ריגשו אותה עד דמעות. הוא חשף בפני הקהל כולו כמה אשתו וילדיו של שליח הם חלק בלתי נפרד מפעילותו, מהמטרה והעיקר.
מה שראתה אותה אשת עסקים בסוכה, ומה שיהודים בכל רחבי העולם חווים בעת ביקורם בבתי חב"ד, הוא מעל ומעבר ליופי שבקיום מצוות היהדות. הם מגלים את היופי שבלהיות יהודים.
המשך הנאום – השבוע ב'כפר חב"ד'
והלילה התכנסו כאן כולם, כילדים השבים אל שולחן אביהם. הלילה, כולם שווים.
כשאנו שבים אל 770, אנו שבים אל ד' אמותיו של הרבי. בעוד אנחנו חולקים חוויות ומחליפים מילים, לא הסיפורים הם אלה שמקשרים בינינו אלא העובדה שאנחנו משתפים איש את רעהו השליח. כשאתה שב הביתה, אתה חוזר לשורשיך, אתה חש אותם. למעשה, אף אם לא נאמר מילה, יהיה זה מספיק.
נושא הכינוס הערב הוא 'איש וביתו'. משפחתו של השליח כיחידה אחת. בעל, אשה, ילדים, הבית. כמה מתאים עניין ה'בית' ליום שבו אנחנו נפגשים, ראש חודש כסלו. הלילה אנו חוגגים 33 שנים לשובו של הרבי, לאחר התקף הלב החמור. הרבי חזר הביתה, לרבנית. איש וביתו.
מה מסמל את חב"ד יותר מכל? האם זה בית כנסת, מרכז קהילתי, שירותים חברתיים או מוסדות חינוך? חב"ד היא כל אלה ועוד הרבה יותר, אך יותר מכל – חב"ד היא הבית. בית חב"ד. חנות שכורה במרכז מסחרי או בניין גבוה ומרשים ואפילו הבייסמנט של השליח – אלו הם הבית.
בית הוא המקום בו נוכל להיות אנו-עצמנו. מהרגע בו דורכת כף רגלנו בחוץ, אנחנו מציגים בהתאם למקצוע, המעמד והתדמית. לכן, יהיה זה הבית שיגדיר מי אנחנו באמת, כי רק שם אתה פשוט אתה. בלי לעשות שום דבר, אף מילה, פשוט להיות. הדרך היחידה להכיר מישהו באמת היא לראות אותו בבית.
לכן, כל אחד חייב בית. זהו הצורך העמוק, הבסיסי ביותר שלנו. כתוב, "מי שאין לו בית אינו אדם". משהו בסיסי חסר באישיותו, כיוון שאין לו היכן להיות עצמו.
נוצרנו בדמותו של הקב"ה. הצורך שלנו בבית הוא השתקפות של ה', כפי שאומר המדרש, "רצה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". גם הבורא צריך בית, דירה אותה יוכל לחלוק עם כל אחד מאיתנו.
#תשובה של ילד קטן
כיצד רואה העולם את חב"ד? מה הפך אותה לתופעה כה מיוחדת, שחוקרים ממשיכים ללא הרף לתהות על קנקנה ולנסות לפצח את סודה? הרשו לי לנסות לענות על שאלה זו, מניסיוני האישי.
בשנת תשכ"ז הייתי ילד בן 10, כשהרבי שלח את הקבוצה הראשונה, ששה תלמידי ישיבה מ-770, אל מלבורן עיר מגוריי. שנים רבות לאחר מכן, כשאני עצמי הייתי בחור ישיבה ב-770, אחד מאותם שלוחים סיפר לי את הדברים הבאים:
היה זה מספר שבועות לאחר שהגיעו לאוסטרליה. אבי שיהיה בריא רצה לעודד אותם, והודיע להם ששליחותם במקום כבר הוכתרה בהצלחה... "שמעתי מישהו שואל את מוישי שלי מה ירצה להיות כשיהיה גדול", הסביר, "והוא אמר שהוא רוצה להיות בדיוק כמוכם..." תשובה זו, של ילד קטן, הייתה בשבילו ההוכחה הטובה יותר מכל כי פעולתם של השלוחים הצעירים נשאה פירות.
כלל לא הכרתי אותם אז, וודאי שטרם למדתי מהם משהו (רק מאוחר יותר הייתה לי הזכות להימנות על תלמידיו של השליח האגדי והבלתי נשכח הרב לייבל קפלן עליו השלום, אביו של ידידי השליח ר' זלמן). אז מה באותם שלוחים צעירים כה שבה את לבי?
ליובאוויטש לא הייתה זרה לי. הרבי הקודם שלח את אביה של אמי, הרב איסר קלובגנט ומשפחתו, אל מלבורן בשנת תש"ז, והם נשלחו עם עוד ארבע משפחות חב"דיות. אבי, על פי בקשת אביו, שימש כמזכיר בישיבה שהקימו השלוחים. היה זה בית הספר היהודי הראשון באוסטרליה. הוא גם שימש כמגייס תרומות, והשקיע את כל כוחותיו ומרצו בשתי משימות אלו שנטל על עצמו במשך 60 שנה. אבי היה יד ימינו של הרב יצחק דוד גרונר עליו השלום, השליח הוותיק והמפורסם של אוסטרליה. כפי שאתם רואים, הייתי 'עמוק' בליובאוויטש, אז מה היה באותם בחורים שהותיר בי רושם כה עז, שהשפיע ושינה את כל חיי?
וזו התשובה: למרות שהיו בצד השני של העולם, ההתנהגות שלהם, לבושם, הדרך בה דיברו, השמחה שלהם, התמימות והזכות הטהורה, ריתקו אותי. לעתים אף עוררו בי קנאה. הם הסתובבו ופעלו בעולם שלי, ובו בזמן היו בעולם אחר לגמרי.
במשך הזמן התחלתי להבין כי מה שראיתי היה שלוחים. הם שיקפו את הרבי, את המשלח. באופן מסוים, הם היו תמיד בבית, גם כשיצאו החוצה. הם נגעו ללבות כולנו, בכך שהיו מי שהם באמת.
#אברהם או יצחק?
קראנו על כך אתמול בפרשת השבוע. אברהם, היהודי הראשון, יוצא לנדוד בעולם לאורכו ולרוחבו, קורא בשם ה'. הוא שכנע עשרות אלפי בני אדם לנטוש את עבודת האלילים ולהאמין בק-ל אחד. הוא היה כנראה המהפכן הגדול ביותר בהיסטוריה.
יצחק, הבן, הוא ההפך הגמור: מעולם לא עזב את ארץ הקודש, וחייו כפי שנראים לנו מהפסוקים היו צנועים ושקטים, מבודדים בקדושתם. הקב"ה עצמו מכנה אותו 'עולה תמימה'.
אז מיהו הסמל להישג, להצלחה – אברהם או יצחק? היינו חושבים שאברהם, מי שפעל ועשה כה רבות, אך אתמול החלה הפרשה במילים 'אלה תולדות יצחק'.
תולדות פירושן תוצרים, תוצאות. התורה נוקטת בביטוי 'תולדות' דווקא בהקשר של יצחק, מה שבא ללמד אותנו כי המודל להשפעה, לגרימת שינויים, זה הוא. עולמו של יצחק, התנהגותו ודרכיו, הם ורק הם יכולים לנגוע באנשים, להשפיע עליהם עד כדי כך שיהפכו להיות כמוהו, תולדות שלו.
כיצד זה ייתכן? הרבי עונה ומסביר כי ישנן שתי דרכים לשנות את חייהם של הסובבים אותך:
הראשונה היא נקיטת יוזמה. להרשים, לשבור התנגדות, לנצח בוויכוחים. זו הייתה דרכו של אברהם, כי הוא נתן את 'המכה הראשונה' מול עולם של עובדי אלילים, זו דרך שאופיינית יותר לגברים. ואחר-כך הייתה דרכו של יצחק. גם הוא גרם לשינוי, אך בכך שלא עשה דבר. הוא היה אמיתי, חשף את תוכנו והנשמה שבתוכו. כשאתה מגלה את הניצוץ שבך לאחר, אתה מדליק בכך גם את זה שלו.
זו הסיבה מדוע ההשפעה של יצחק הייתה גדולה משל אברהם. אברהם שינה אנשים בחיצוניות, יצחק הזין את הניצוץ האלוקי שבתוכם. וזה, חשיפת הפנימיות שלך באופן שתשפיע על הזולת, אופייני לחשיבה והפעולה של הנשים.
"ביתו זו אשתו". האשה, הרעיה, אמרו חכמינו, היא הבית. האשה, יותר מהגבר, מייצגת את הזהות, האני-העצמי. גברים עושים, נשים פשוט הוות. הן עצם הקיום שלהן. הן הבית.
אמת, אנשים מתרשמים ומושפעים ממעשים. אך מה שנוגע בהם עמוק יותר הוא דווקא מי שאנחנו. באיך שאנחנו מתגלמים בנשותינו ובילדינו, ובבית שלנו.
העובדות מדברות בעד עצמן. אנו רואים כי הנשים שלנו הן אלה שפעילות ומובילות את הקהילה. במובנים רבים, הרבה יותר מהגברים. ומה שמאיר מהן, משפיע מתוכן, איננו עשייה יהודית כי אם היהדות עצמה. הן נשים יהודיות, והילדים היהודיים שלנו, בתמימותם הזכה, כובשים יותר מכולנו.
הנה, מזה אחד עשרה שנים שגיסתי זלדי וגיסי איצ'י, יחד עם השליח העמית והנפלא שלהם, מקיימים מידי שנה סעודות יום טוב בשני ימי החג הראשון של סוכות. 150 משתתפים בהן בכל פעם.
בכל אותן שנים, מעולם לא ירד גשם במונטריאול באותם שני ימי חג. הסוד? לא משנה מה צופה החזאי, מידי ערב חג הסוכות עורך איצ'י את רשימת המשתתפים הצפויים ומשגר אותה אל ה'אוהל', אל הרבי. "אלה אינם האורחים שלי, הם האורחים שלך, רבי..."
השנה, כשקם איצ'י לברך את המתכנסים ולומר כמה מילים, הייתה ביניהם ידידה קרובה שלנו, אשת עסקים מצליחה שאף תורמת לנו רבות. כשסיים לדבר, הבחנתי כי היא נרגשת מאוד. דברי התורה שלו היו ערבים לאוזן, אך לא זה מה שכה נגע ללבה. רק מאוחר יותר, התוודתה בפני רעייתי: הכנות של השליח, והתודה העמוקה שביקש למסור בפומבי לבני משפחתו, ריגשו אותה עד דמעות. הוא חשף בפני הקהל כולו כמה אשתו וילדיו של שליח הם חלק בלתי נפרד מפעילותו, מהמטרה והעיקר.
מה שראתה אותה אשת עסקים בסוכה, ומה שיהודים בכל רחבי העולם חווים בעת ביקורם בבתי חב"ד, הוא מעל ומעבר ליופי שבקיום מצוות היהדות. הם מגלים את היופי שבלהיות יהודים.
המשך הנאום – השבוע ב'כפר חב"ד'
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
