מה היה כל-כך מיוחד בכינוס השנה? ● הרב מנחם ברוד
מנחם ברוד
הרוח הקרה שהִכתה בפנים עם היציאה מהאולם הענק שבו נערך ה'באנקעט', על מזח הספינות בברוקלין – כאילו המחישה את העובדה שלמעשה הכינוס תם. בפנים היה כל-כך חם ונעים, במיוחד ברגעי השיא של הריקוד הסוחף, לצלילי מארש ראש-חודש כסלו.
האנרגיות שמילאו את האולם נסקו לגבהים, והעניקו תחושה של עוצמה אדירה. אבל עם היציאה מהאולם, בתום הערב, כאילו קלטת בבת-אחת שכל שליח ושליח חוזר עכשיו אל עירו ואל תפקידו, להאיר אל החושך ולחמם את העולם הקר.
כבר שנים רבות אני משתתף בכינוס השלוחים ושואב ממנו כוח ותעצומות, אבל השנה, כשאני מסכם את הכינוס, אני חש שזה היה כינוס מיוחד במינו. באוטובוס, בדרך חזרה מה'באנקעט', אני מנסה לפצח את התחושה הזאת. מה היה כל-כך מיוחד בכינוס הזה? נדמה לי שזה הנושא המרכזי של הכינוס.
כאשר פורסם שנושא הכינוס יהיה 'איש וביתו', לרגל מלאות שבעים שנה לבוא הרבי והרבנית לארה"ב (תש"א-תשע"א), היה נראה שזו כותרת שאין מאחוריה הרבה. כאילו חיפשו כותרת נחמדה, ונתפסו בתאריך העגול לציון שנת בואו של הרבי לארה"ב. בשנים שעברו היו כותרות הרבה יותר 'מפוצצות', שדיברו על כיבוש העולם וכיוצא בזה. אבל לפועל התברר שדווקא הנושא הזה הפך את הכינוס להרבה יותר עמוק וחודר ללב.
כי בסופו של דבר – 'איש וביתו' הם החיים שלנו, של כל אחת ואחת ממשפחות השלוחים. במשך כל היום והלילה, בימי חול ובשבתות, השלוחים עסוקים בפעילות המופנית החוצה. הם הופכים עולמות ומחוללים גדולות ונצורות. הכינוס השנה הִפנה את המבט פנימה – מה קורה בתוך הבתים שלנו עצמנו. באיזו מידה אנו נותנים תשומת-לב מספקת לבית ולמשפחה. והנושא הזה, התברר, מעסיק כל שליח ושליח, וגם הפיק תוכן עמוק ורב-חשיבות מכל מי שדיבר בנושא.
עשרת אלפים ילדים במקומות נידחים
לכינוס השנה באו יותר משלושת אלפים שלוחים. המספר הזה משקף את הגידול המתמיד במספרם של השלוחים. על-פי הנתונים שמסר הרב משה קוטלרסקי, יו"ר הנהלת הכינוס, מספר השלוחים עומד על יותר מארבעת-אלפים ושלוש-מאות. רק בשנה האחרונה נוספו לצבא הרבי כמאה וחמישים שלוחים חדשים.
אני עושה חשבון מהיר: אפשר להניח שבכל משפחה של שלוחים כחמישה ילדים לפחות בממוצע. זאת-אומרת שמספרם של ילדי השלוחים עומד עד יותר מעשרים ואחד אלף ילדים. נניח שרק מחציתם מתגוררים במקומות רחוקים, שבהם אין מוסדות חינוך חסידיים. יש כאן אפוא למעלה מעשרת-אלפים ילדים שהם פלא מהלך.
הרבי לקח על כתפיו את חינוכם של יותר מעשרת-אלפים ילדי שלוחים החיים בתנאים בלתי-אפשריים. כל אדם היה אומר שאי-אפשר לגדל ילדים יראי-שמים וחסידיים בתנאים כאלה, אבל הנס הזה מתחולל לנגד עינינו. הילדים האלה גדלים לתפארת, והם חדורים רוח שליחות ושאיפה לשמש דוגמה חיה לסביבתם.
אתה רואה כשש-מאות מהם, שבאו עם אבותיהם לכינוס. אחד אחד ילדי חמד, זרע בירך השם. ילדים שהקדושה והחן החסידי קורנים מפניהם. זו תופעה שמימית בלתי-נתפסת.
אבל כמו שאמר הרב ניסן דובוב, מהשלוחים בלונדון שבאנגליה, בנאומו המלהיב בסעודת ליל שבת-קודש, הרבי אמנם נטל את חינוכם של הילדים על כתפיו, אבל הכלי לקבלת הברכה הוא התמסרות ראויה של ההורים לחינוך ילדיהם ולהחדרת רוח חסידית בכל חיי הבית. גם הנס המופלא הזה צריך שתהיה לו אחיזה בעשייה ובתשומת-הלב הנדרשת מאיתנו.
הכוח העולה ביהדות העולם
הממדים הגדלים והולכים של מפעל השליחות כבר מייצרים מציאות אחרת ביהדות העולמית. בעבר היה אפשר לראות בשליחי חב"ד נקודות אור נחמדות בכל מיני מקומות בעולם, אבל כאלה שלא באמת משנות את המציאות. אמנם כל חיוך לנפש יהודית הוא חשוב וכל עזרה ליהודי בגשמיות וברוחניות היא דבר גדול, ובכל-זאת היה נראה שכוחות אחרים (רחוקים מיהדות אמיתית) מנווטים את חיי היהדות ברחבי העולם.
מתברר שזה כבר מזמן לא כך. יש מקומות רבים שבהם שליחי הרבי הם הכוחות המובילים בחיי היהדות. ככה זה במדינות חבר-העמים לשעבר, ובעוד מדינות רבות, אבל מפתיע לגלות שהתהליך הזה מתחולל גם ביהדות אמריקה.
הרב דוד אליעזרי, שליח חב"ד ביורבה-לינדה שבקליפורניה, מציג את התמורות המתחוללות ביהדות ארה"ב. בסקירה מרתקת שהשמיע לפני משלחת העיתונאים מישראל שבאה לסקר את הכינוס, פירט את התהליכים העוברים על יהדות אמריקה. הנתונים שהוא מוסר גורמים לך להבין את מלוא משמעותה של המהפכה המתחוללת בעצם הימים האלה.
לדבריו, בעוד הקהילות המסורתיות של יהדות ארה"ב נתונות בירידה והדור היהודי הצעיר מתרחק מהן, חב"ד מסתמנת בבירור ככוח עולה ומתחזק, ומספר היהודים המוצאים את מקומם במסגרת חב"ד נתון במגמת עלייה תלולה, ושיעור הצעירים בהם הוא גדול.
"אנחנו עובדים עם הצעירים מילדותם – מגן הילדים, דרך גיל בית-הספר היסודי והתיכון, הקולג' והנישואין", מסביר הרב אליעזרי. "טבעי ליהודי האמריקני הצעיר לבוא לבית-חב"ד ולהמשיך את הקשר. זו צמיחה שבאה מלמטה, ואנחנו קוצרים היום את פירות ההשקעה שהשקענו בילדים ובנוער לפני שנים".
הרב אליעזר ממחיש את התהליך הזה: "הנה, בעיר שלנו נסגרו בשנים האחרונות כמה בתי-כנסת של הקונסרווטיבים, בשעה שאנחנו פתחנו עוד בית-כנסת ועוד בית-כנסת, וכיום יש לנו חמישה בתי-כנסת בעיר. זה מה שקורה היום במאות ערים ברחבי ארה"ב".
רגעי ההתחלה בזמן אמת
כינוס השלוחים הוא חוויה מיוחדת במינה, גם כשהיא מתרחשת שוב ושוב מדי שנה. אתה מרגיש אווירה של 'תשרי', כמו בימי האור הגדולים. התפילות ב-770 הגדוש עד אפס מקום, עד שממש אי-אפשר לזוז, מחזיר אותך לימים הטובים. ההתוועדויות עם השלוחים. כל-כך הרבה אורות מרוכזים במקום אחד.
כל שיחה עם שלוחים, ברחוב, בעת הארוחות, בין הסדנאות – מרתקת. כל שליח יכול לספר לך דברים מעוררי התפעלות, בלי להתאמץ בכלל. בתוך דקות אתה עובר מאלסקה לסין, מסיביר לצרפת, מדרום-אפריקה לאריזונה. וכל שיחה נותנת לך לחוש את עוצמתו של המפעל היהודי האדיר שחולל הרבי, מפעל שאין לו אח ורע ולא היה כמותו בדברי ימי ישראל.
בשבת בבוקר אני מוצא את עצמי מול אברך צעיר. אחרי התפילה אני שואל אותו לשמו ולמקום שליחותו. שמו הרב נחום לבקובסקי. הוא במקורו מצרפת, ולפני עשרה חודשים יצא לשליחות לאחת מערי קנדה. אני שש על ההזדמנות. השיחות עם השלוחים הצעירים מרתקות אותי. זה לא כמו לשמוע משליח ותיק איך היו רגעי ההתחלה לפני עשרות שנים. כאן אתה שומע על הדברים בזמן אמת.
ובכן, העיר שבה הוא נמצא היא ממש מדבר שממה. אין בה שום דבר יהודי. מה עם בית-כנסת? – אני שואל. "אין בית-כנסת בעיר", הוא משיב. "ניסיתי לעשות מניין אצלי בבית, אבל השכנים התנגדו. בימים הנוראים שכרתי אולם וארגנתי שם תפילות. עכשיו אני מחפש לקנות בניין שבו אוכל להקים בית-כנסת".
תחשבו על זה: כבר עשרה חודשים השליח הזה חי בלי בית-כנסת, בלי מניין בימי חול ובשבתות, בלי קריאת התורה ובלי 'קדושה'. שלא לדבר על שאר הצרכים שיהודי ירא-שמים וחסיד זקוק להם. אבל אל דאגה, אין לי ספק שבשנה הבאה הוא כבר יספר על בית-הכנסת שהקים, על מקווה שנמצא בשלבי הקמה, ועל עשרות משפחות יהודיות שהתחברו עם הקב"ה אחרי שנים רבות של ניתוק.
אין 'יהודי קטן'
סעודת ליל שבת-קודש היא אחת החוויות המיוחדות של הכינוס. האולם הענק של 'אהלי תורה' דחוס עד אפס מקום באלפי שלוחים. לכאורה אין סיכוי שיהיה אפשר לדבר אל כל הקהל העצום הזה בלי רמקול, אבל הפלא מתרחש. כשהרב משה קוטלרסקי עולה אל הדוכן ומבקש שקט מוחלט ("פולקאָם שטיל") – משתררת דממה. השלוחים שנבחרו לשאת דברים עולים אל הדוכן ודבריהם נשמעים בכל רחבי האולם הגדול.
בכלל, הרב קוטלרסקי הוא חלק בלתי-נפרד מההווי המיוחד של הכינוס. הוא מנווט את המושבים המרכזיים ביד אמן. יש בו שילוב של סמכותיות עם חביבות וחוש הומור, והשלוחים מכבדים אותו. הוא גם מסוגל לפרוץ בבכי כשהוא מזכיר שליח הזקוק לרפואה שלמה.
תפקידו כמנחה ראשי וכמנהל הכינוס אינו מאפשר לו לספר הרבה על שפע ההוראות וההדרכות שעברו דרכו מאת הרבי, אבל כשהוא מספר דבר-מה, זה תמיד מרתק.
בשיחה עם העיתונאים מישראל הוא מספר סיפור מופלא על שליחות שהרבי שלח אותו אל האיים הקריביים. הוא לא ידע מה מטרת הנסיעה, אבל כשהגיע לשם פגש יהודי שסיפר לו על מצוקתו. מתברר שבנו לומד בבית-הספר הקתולי המקומי, והחלו לדרוש ממנו להשתתף בתפילות הנוצריות. הילד סירב והתעמת עם מנהל בית-הספר, ועכשיו ההורים לא יודעים מה לעשות.
הרב קוטלרסקי מיהר לסדר בעבור הילד לימודים בבית-ספר יהודי, ואביו כתב לרבי מכתב ובו התבטא שהוא מעריך מאוד את העובדה שהרבי דאג ליהודי קטן המתגורר באחד האיים הקריביים. הרבי השיב לו כי בכל יהודי יש נפש אלוקית שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, ולכן לא ייתכן שיימצא 'יהודי קטן', כפי שהוא מתבטא במכתבו.
לחזור לגן-העדן
במוצאי שבת-קודש אני צועד לאורך 'ברוקלין אווניו' ומוצא לצידי שליח דובר עברית במבטא צרפתי. שמו הרב פרץ פרטוש, שליח הרבי במונפליה, עיר בדרום צרפת. כבר יותר מעשרים שנה הוא נמצא במקום שליחותו. "גם אתה מרגיש בגן-עדן?", הוא שואל אותי. אני מביט בו ומנסה לרדת לסוף דבריו.
"בשבילי הימים של הכינוס הם כמו לחזור לגן-העדן", הוא אומר. "כשהיינו בישיבה – זה היה גן-עדן. כל היום וכל הלילה חיינו בתוך עולם של תורה וקדושה, דאגו לכל צרכינו ולא היה חסר לנו דבר. אחר-כך שלחו אותנו מגן-העדן ואנחנו חיים כל השנה בבדידות. נוסף על כל הדאגות הארגוניות והכלכליות, אנחנו פשוט לגמרי לבד לאורך כל השנה. לכן הימים של הכינוס הם ממש גן-עדן. חמישה ימים נפלאים, שבהם אנחנו טובלים בתוך אווירה של תורה וחסידות והתוועדויות מעוררות, בלי שום דאגות. זה נותן לי כוח למשך השנה כולה".
'שליח' במאוריטניה
בתוך קבוצת העיתונאים מישראל, שבאו לסקר את הכינוס, היה גם בועז ביסמוט, ראש דסק החוץ של עיתון 'ישראל היום'. בעברו שימש שליח 'ידיעות אחרונות' בצרפת, ואחר-כך נתמנה לשגריר ישראל במאוריטניה. אנחנו יושבים יחד לארוחת צהריים, ואחד העיתונאים החרדים מפנה אליו שאלה ששום חסיד חב"ד לא היה מעלה על דעתו לשאול: "איך אתה מרגיש להימצא בין חרדים?"...
השאלה מדליקה את בועז. "מה זאת אומרת?! אני מרגיש נהדר להימצא בין יהודים, ובמיוחד בין חסידי חב"ד, שיש לי איתם קשר עמוק ורב-שנים". העיתונאים החרדיים פוערים פה בהפתעה ובועז מספר:
"כשהייתי בפריז יצרתי קשר עמוק עם חסידי חב"ד שם, ובמיוחד עם הרב יוסף-יצחק פבזנר. ראיתי במו-עיניי איזה מעמד יש לו אפילו במסדרונות השלטון הצרפתי. התפעלתי לראות באיזו גאווה יהודית הוא מייצג את היהדות.
"אחר-כך, כשמוניתי לשגריר ישראל במאוריטניה, היחיד שהיה מתקשר אליי בכל יום חמישי בשבוע ושואל לשלומי היה הרב פבזנר. ממשרד החוץ לא דאגו לי כמו שהוא דאג לי. בזכותו נהפכתי למעין 'שליח חב"ד' במאוריטניה. התחלתי לחפש יהודים ולהזמין אותם לסעודת שבת. גיליתי למשל שבשגרירות הצרפתית פועל דיפלומט ושמו גרינברג. התקשרתי אליו והזמנתי אותו. הוא הגיב: 'למה אתה חושב שאני יהודי?'. אמרתי לו: 'אל תבלבל לי במוח. גרינברג זה יהודי'. והוא בא.
"מצאתי רופא יהודי, שפעל במאוריטניה בשליחות ארגון רפואי. וכך איתרתי יהודים בין כל מיליוני המוסלמים במדינה האפריקנית הזאת. בכל ליל שבת, לאורך ארבע שנות שליחותי שם, הייתי עושה קידוש כאשר סביב השולחן יושבים מניין יהודים. את כל זה עשיתי בהשראת שליחי חב"ד. אז אתה שואל אותי איך אני מרגיש להימצא בתוכם?!".
המשך הכתבה – ב'כפר חב"ד'
מאפשרים לכם לקבל
