מערכת COL
|
יום כ' חשוון ה׳תשע״ה
13.11.2014
מה ביקש אבו-זורייאק מהרבנית? ● סיפור לשבת
וכך, באמצע היום, שפשפו יהודי חברון את עיניהם בתדהמה. אבו-זורייאק, שנוא נפשם, נראה הולך לעבר ביתה של הרבנית מנוחה-רחל סלונים, בתו של האדמו"ר האמצעי, רבי דובער מליובאוויטש... * כמידי שבוע, סיפור לשבת באדיבות 'שיחת השבוע' סיפור לשבת
ערבי בסמטאות חברון (צילום אילוסטרציה: מנדי הכטמן, COL)
לוי שייקביץ
אבו-זורייאק היה דמות שמסמלת רוע ורשעות בעיני יהודי חברון לפני כמאה ושבעים שנה. כשהיה מי מהם מזכיר את שמו של האיש, היו השומעים נאנחים ועצבות הייתה נופלת על פניהם.
הוא היה אדם עשיר ובעל מעמד רם. בבעלותו היו מעיינות המים, שמהם שתו כל תושבי העיר – יהודים וערבים כאחד – ובהם השקו את שדותיהם. כיאה למי שמחזיק בתשתית החשובה ביותר נחשב אבו-זורייאק לאדם רם-מעלה, והוא ניצל את מעמדו כדי להרע ליהודי העיר.
אבו-זורייאק הקציב לכל משפחה יהודית מים על-פי מניין הנפשות שלה. הוא הנהיג הפליה חצופה בין תושבי העיר היהודים והערבים, לטובת הערבים, כמובן.
תחילה חילק מים לתושבים הערבים ככל שחפצו, ואף לערבים שהתגוררו מחוץ לעיר נתן מים כאוות נפשם. רק לאחר שנסתיימה החלוקה לערבים חילק את המים הנותרים ליהודים. אלה נאלצו להסתפק בכמות שנותרה, ולעיתים היה המחסור חמור והסב סבל רב.
שנים רבות מירר אבו-זורייאק את חייהם של יהודי חברון. מעולם לא התבייש במעשיו או ניסה להסתירם. להפך, נראה היה שהוא חש הנאה לנוכח מצוקתם. זו גאתה במיוחד בערבי חגים ושבתות, כאשר היהודים נזקקו למים בכמות מרובה יותר מבימי חול. אלה לא היו בנמצא, שכן אז דווקא נהנה אבו-זורייאק להתעלל ביהודים ולהגביל את קצבת המים.
מעולם לא העז איש מיהודי העיר להתקומם כנגד העוול המתמשך, שכן הכול פחדו מהאיש רע-המעללים ומידו הארוכה. עד שיום אחד נפל דבר.
פאטמה, בתו היחידה של אבו-זורייאק, נפלה למשכב. רגלה התנפחה והסבה לה כאבים עזים. הרופאים קבעו כי מחלה קשה תקפה אותה. פאטמה הייתה מרותקת למיטתה והוריה נותרו חסרי אונים.
אביה הביא לה רופאים ידועי-שם, אולם המומחים פכרו את ידיהם והודו שהפתרון היחיד הוא קטיעת הרגל. המחשבה על כך גרמה לאבו-זורייאק חלחלה.
גאוותו של אבו-זורייאק ועושרו הרב התגלו כמשענת קנה רצוץ. הוא הביט בבתו היחידה המתייסרת בייסוריה ושאין בידו להושיעה. באותם ימים קשה היה לזהות בו את האדם הגא והבטוח בעצמו. הוא התהלך כשבר כלי, מתענה לנוכח מחלתה של בתו.
"שמע-נא", פנה אליו אחד מידידיו. "יש לי עצה בשבילך כיצד לרפא את בתך". אבו-זורייאק נדרך. האיש לחש באוזנו כמה מילים.
תדהמה עלתה על פניו של האיש. בתחילה נעץ באיש שיחו מבט תמה. "וכי נשתבשה עליך דעתך?", שאל את ידידו. אלא שהלה הנהן בביטחון. "עשה כדבריי", אמר לאבו-זורייאק, "ותראה שבתך תבריא. סמוך עליי, יודע אני מה שאני מדבר".
וכך, באמצע היום, שפשפו יהודי חברון את עיניהם בתדהמה. אבו-זורייאק, שנוא נפשם, נראה הולך לעבר ביתה של הרבנית מנוחה-רחל סלונים, בתו של האדמו"ר האמצעי, רבי דובער מליובאוויטש.
הרבנית מנוחה-רחל, שנולדה בעיירה ליובאוויטש שברוסיה, הייתה אם היישוב החב"די בחברון. בצעירותה השתוקקה מאוד לעלות לארץ הקודש, וחלומה התגשם בעקבות מחלה קשה שבה לקתה ושסיכנה את חייה.
אביה הרבי ביקש ללחוש באוזנה שהיא תבריא ותזכה לעלות לארץ. למרבה הפלא הבריאה מנוחה-רחל, וכעבור כמה שנים עלתה ארצה. כאן נודעה בפיקחותה ובצדקתה, ורבים נהרו אליה כדי להתברך מפיה – יהודים וגויים כאחד.
עתה נראה היה כי אבו-זורייאק זקוק למנה גדושה של מאמץ כדי להכריח את עצמו להיכנס לביתה של הרבנית הצדקת ולבקש את רחמיה. לבסוף אזר אומץ ונכנס. הוא פגש את נכדהּ של הרבנית, הרב זאב-דב סלונים, ובדמעות תינה באוזניו את צרתו. "אנא, אני מבקש שסבתך תברך את בתי. אינני יכול לשאת עוד את מכאוביה ואת סבלה!", התחנן אבו-זורייאק.
נכנס הנכד לחדרה של הרבנית מנוחה-רחל והעביר לה את תוכן הבקשה. בינתיים המתין אבו-זורייאק בחדר הכניסה, נאנח בכבדות ומייבב מעת לעת. למשמע הדברים עלה חיוך קל על פניה של הרבנית, והיא שקעה במחשבות לכמה רגעים.
כעבור זמן פנתה אל נכדה ואמרה לו: "לך אמור לאיש בשמי, שאם יבטיח נאמנה שלעולם לא ירע ליהודי חברון וכי יחדל מלעשוק אותם בקצבת המים, בתו תבריא".
יצא הרב סלונים ומסר לאבו-זורייאק את הדברים בשם סבתו. הערבי לא הרהר פעמיים. מיד קם, הניח את ידו על ליבו ואמר: "נשבע אני בזאת למלא את כל הוראותיה של הרבנית, וכי לעולם לא אפגע ביהודי העיר!".
לא חלפו ימים רבים ומחלתה של הנערה חלפה, ורגלה נרפאה לגמרי.
וגם ליהודי חברון באה הרווחה, שכן אבו-זורייאק שמר על התחייבותו והחל לספק להם מים בהרחבה. יהודי העיר ידעו להכיר תודה לרבנית מנוחה-רחל על שבזכותה נושעו מידו המכבידה של אותו רשע.
אבו-זורייאק היה דמות שמסמלת רוע ורשעות בעיני יהודי חברון לפני כמאה ושבעים שנה. כשהיה מי מהם מזכיר את שמו של האיש, היו השומעים נאנחים ועצבות הייתה נופלת על פניהם.
הוא היה אדם עשיר ובעל מעמד רם. בבעלותו היו מעיינות המים, שמהם שתו כל תושבי העיר – יהודים וערבים כאחד – ובהם השקו את שדותיהם. כיאה למי שמחזיק בתשתית החשובה ביותר נחשב אבו-זורייאק לאדם רם-מעלה, והוא ניצל את מעמדו כדי להרע ליהודי העיר.
אבו-זורייאק הקציב לכל משפחה יהודית מים על-פי מניין הנפשות שלה. הוא הנהיג הפליה חצופה בין תושבי העיר היהודים והערבים, לטובת הערבים, כמובן.
תחילה חילק מים לתושבים הערבים ככל שחפצו, ואף לערבים שהתגוררו מחוץ לעיר נתן מים כאוות נפשם. רק לאחר שנסתיימה החלוקה לערבים חילק את המים הנותרים ליהודים. אלה נאלצו להסתפק בכמות שנותרה, ולעיתים היה המחסור חמור והסב סבל רב.
שנים רבות מירר אבו-זורייאק את חייהם של יהודי חברון. מעולם לא התבייש במעשיו או ניסה להסתירם. להפך, נראה היה שהוא חש הנאה לנוכח מצוקתם. זו גאתה במיוחד בערבי חגים ושבתות, כאשר היהודים נזקקו למים בכמות מרובה יותר מבימי חול. אלה לא היו בנמצא, שכן אז דווקא נהנה אבו-זורייאק להתעלל ביהודים ולהגביל את קצבת המים.
מעולם לא העז איש מיהודי העיר להתקומם כנגד העוול המתמשך, שכן הכול פחדו מהאיש רע-המעללים ומידו הארוכה. עד שיום אחד נפל דבר.
פאטמה, בתו היחידה של אבו-זורייאק, נפלה למשכב. רגלה התנפחה והסבה לה כאבים עזים. הרופאים קבעו כי מחלה קשה תקפה אותה. פאטמה הייתה מרותקת למיטתה והוריה נותרו חסרי אונים.
אביה הביא לה רופאים ידועי-שם, אולם המומחים פכרו את ידיהם והודו שהפתרון היחיד הוא קטיעת הרגל. המחשבה על כך גרמה לאבו-זורייאק חלחלה.
גאוותו של אבו-זורייאק ועושרו הרב התגלו כמשענת קנה רצוץ. הוא הביט בבתו היחידה המתייסרת בייסוריה ושאין בידו להושיעה. באותם ימים קשה היה לזהות בו את האדם הגא והבטוח בעצמו. הוא התהלך כשבר כלי, מתענה לנוכח מחלתה של בתו.
"שמע-נא", פנה אליו אחד מידידיו. "יש לי עצה בשבילך כיצד לרפא את בתך". אבו-זורייאק נדרך. האיש לחש באוזנו כמה מילים.
תדהמה עלתה על פניו של האיש. בתחילה נעץ באיש שיחו מבט תמה. "וכי נשתבשה עליך דעתך?", שאל את ידידו. אלא שהלה הנהן בביטחון. "עשה כדבריי", אמר לאבו-זורייאק, "ותראה שבתך תבריא. סמוך עליי, יודע אני מה שאני מדבר".
וכך, באמצע היום, שפשפו יהודי חברון את עיניהם בתדהמה. אבו-זורייאק, שנוא נפשם, נראה הולך לעבר ביתה של הרבנית מנוחה-רחל סלונים, בתו של האדמו"ר האמצעי, רבי דובער מליובאוויטש.
הרבנית מנוחה-רחל, שנולדה בעיירה ליובאוויטש שברוסיה, הייתה אם היישוב החב"די בחברון. בצעירותה השתוקקה מאוד לעלות לארץ הקודש, וחלומה התגשם בעקבות מחלה קשה שבה לקתה ושסיכנה את חייה.
אביה הרבי ביקש ללחוש באוזנה שהיא תבריא ותזכה לעלות לארץ. למרבה הפלא הבריאה מנוחה-רחל, וכעבור כמה שנים עלתה ארצה. כאן נודעה בפיקחותה ובצדקתה, ורבים נהרו אליה כדי להתברך מפיה – יהודים וגויים כאחד.
עתה נראה היה כי אבו-זורייאק זקוק למנה גדושה של מאמץ כדי להכריח את עצמו להיכנס לביתה של הרבנית הצדקת ולבקש את רחמיה. לבסוף אזר אומץ ונכנס. הוא פגש את נכדהּ של הרבנית, הרב זאב-דב סלונים, ובדמעות תינה באוזניו את צרתו. "אנא, אני מבקש שסבתך תברך את בתי. אינני יכול לשאת עוד את מכאוביה ואת סבלה!", התחנן אבו-זורייאק.
נכנס הנכד לחדרה של הרבנית מנוחה-רחל והעביר לה את תוכן הבקשה. בינתיים המתין אבו-זורייאק בחדר הכניסה, נאנח בכבדות ומייבב מעת לעת. למשמע הדברים עלה חיוך קל על פניה של הרבנית, והיא שקעה במחשבות לכמה רגעים.
כעבור זמן פנתה אל נכדה ואמרה לו: "לך אמור לאיש בשמי, שאם יבטיח נאמנה שלעולם לא ירע ליהודי חברון וכי יחדל מלעשוק אותם בקצבת המים, בתו תבריא".
יצא הרב סלונים ומסר לאבו-זורייאק את הדברים בשם סבתו. הערבי לא הרהר פעמיים. מיד קם, הניח את ידו על ליבו ואמר: "נשבע אני בזאת למלא את כל הוראותיה של הרבנית, וכי לעולם לא אפגע ביהודי העיר!".
לא חלפו ימים רבים ומחלתה של הנערה חלפה, ורגלה נרפאה לגמרי.
וגם ליהודי חברון באה הרווחה, שכן אבו-זורייאק שמר על התחייבותו והחל לספק להם מים בהרחבה. יהודי העיר ידעו להכיר תודה לרבנית מנוחה-רחל על שבזכותה נושעו מידו המכבידה של אותו רשע.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
