מנדי ריזל, 'המבשר' 

אלפי שלוחי חב"ד שהגיעו בשבוע שעבר מכל קצוות תבל למרכז העולמי של חב"ד, הידוע בפי-כל בכינויו 770, שבים בימים אלה בהדרגה לפעול במדינותיהם. הם הגיעו לשם, למרכז בו פעל כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, כדי להשתתף בכינוס העולמי שלהם, שמתקיים פעם בשנה בשבת מברכים כסלו ובימים הסמוכים לו.

"וועידת האו"ם היהודית", היה מי שהגדיר את ה"באנקט" שהוא האירוע המרשים אשר היווה את האות לסיומו של הכינוס השנתי, בו נכחו שליחי חב"ד האחראים
להפצת היהדות ולתחייתן של אלפי קהילות יהודיות בכל הגלובוס, חלקן עתיקות יומין ורובן חדשות שהוקמו מן המסד ועד הטפחות, תחת שרביטם המסור.
ה"שלוחים" הגיעו מ-87 (!) מדינות שונות, מכל היבשות. היו שם נציגים מצרפת ואורגוואי, סקוטלנד ובלרוסיה, ארגנטינה וקמבודיה, מקסיקו ופלורידה, לצד קונגו, ניו-זילנד, טוניסיה וישראל. נציגיהן של עשרות המדינות השייכות למפעל השליחות העצום של חב"ד, ישבו זה לצד זה בערב ההצדעה שאורגן למענם והאזינו יחדיו לנאומים המרגשים שהיוו את חותמו ושיאו של הכינוס המיוחד,
שהתקיים זו השנה ה-23.

כינוסי השלוחים של חב"ד החלו בשנת ה'תשמ"ח. בתחילה הגיעו אליו רק כמה עשרות שלוחים, שגדלו במהרה למאות, וכעת הם מונים אלפים רבים, כן-ירבו.
הרב משה קוטלרסקי, סגן יושב-ראש ארגון "המרכז לענייני חינוך", הגוף שאחראי מטעם הרבי מליובאוויטש על שליחי חב"ד, לא ממש הפתיע את הנוכחים כאשר הצהיר שהבעיה הרובצת לפתחו כעת היא עודף של אברכים חסידיים שמבקשים לצאת ולפתוח בתי חב"ד חדשים, שמפיצים תורה, תפילה וגמילות-חסדים, במקומות הבודדים שטרם "נכבשו". בהתלהבות חב"דית אופיינית הוא סיפר לנוכחים כי מאז הכינוס של שנה שעברה – ה'תש"ע, יצאו עוד 150 זוגות חדשים להפיח את השממה הרוחנית במקומות נוספים. "יש ביקוש רב לצאת, אולם לא נותרו לנו הרבה אופציות", אמר.

"במקום שיש קוקה-קולה יש חב"ד", אומר הפתגם העממי, אלא שהוא כבר לא ממש רלוונטי. יש מדינות מסויימות שאין בהן את המשקה הפופולארי, אבל פעילות חב"דית פורה יש בהן בהחלט.

הכינוס הזה, שהפך עם השנים להצצה נדירה של "אחת בשנה" על עוצמת חסידות חב"ד ושלוחיה, משקף במעט את עבודתם של שליחי חב"ד בכל עיר בעולם ומראה מעט מזעיר עד כמה הפכו ה"שלוחים" המסורים למקימי התחייה היהודית שצצה בכל העולם כולו.

חייהם של השלוחים לא קלים כלל ועיקר. נושא החינוך לא פשוט, אך הבטחתו של הרבי שמתגשמת במילואה בכל רגע ובכל מקום, כי ייקח על כתפו את האחריות לחינוך הילדים בניכר, מעודדת אותם. ילדיהם של שליחי חב"ד ידועים ביראת-השמים שלהם ובאווירה החסידית שהם משרים. כילדים שגדלים ומתמודדים לבד עם שלל בעיות, הם גם הופכים לעצמאים ומוכיחים בגרות ובשלות, הרבה מעבר לבני גילם. במקרים רבים הם אלו שפותחים את הלב ליהודים שמתלהבים ממחזה של ילד יהודי טהור. רבים מספור הם המקרים של נשים שהחלו מדליקות נרות שבת קודש, בשל פנייתה של ילדה קטנה, בת השלוחים, שמפצירה בהם לעשות כן. גברים רבים זוקפים את הנחת התפילין שלהם מידי יום ואת זכות שיעורי התורה שבהם הם משתתפים, לילד קטן, בן השלוחים, שבחיוך אמיתי ושובה-לב, שאל בעדינות אם ירצו להניח את זרועם וראשם את קוביות התפילין.
האבא משמש גם כמלמד, האמא משמשת כמורה. שליחים שיש להם מעט אמצעים מביאים אליהם בחורים שסיימו את לימודיהם בישיבה, ואלו לומדים מחצית מן היום עם הילדים ומחדירים בהם קבלת-עול אמיתית וסיפורי חסידים ובמחצית היום השניה הם לומדים בינם לבין עצמם לימודי הסמכה לרבנות, כפי דרישתו של הרבי שציווה על חסידיו ללמוד טרם החתונה את לימודי ה'סמיכה', עם תום 6 שנות הלימודים בישיבות.

תופעה נוספת שהפכה פופולארית מאוד, היא שיעורים און-ליין במאצעות המחשב.
בארצות-הברית ובישראל הוקמו מרכזים מיוחדים ובהם יושבים מלמדים בנפרד ומורות בנפרד, ואלו מלמדים את צעירי הצאן בשיעורים חיים דרך רשת המחשבים.
כך ישובים מידי יום ביומו אלפי ילדי חמד לשיעורים עם "חבריהם" לכיתה שמקשיבים לשיעורים מעיר שליחותם, בשאר מדינות העולם. המורה צופה בהם דרך מצלמה מיוחדת, וגם הם רואים אותו וזה את זה. בין לבין נערכים להם מבחנים ומבצעי לימוד מיוחדים שמחדירים בהם חשק רב ללימוד התורה הקדושה. לא נאריך בפרויקט ייחודי זה במסגרת זו, כי הוא שווה כתבה בפני עצמה.

נושא בעייתי אחר הוא הכשרות. בחב"ד אין משחקים בנוגע לדברי מאכל. לא יעלה על דעתם של אף אחד מאותם אלפי אברכים עבדקנים להכניס אל פיהם פת עכו"ם, חלב עכו"ם, או בשר שאיננו בכשרות מהודרת. כך היחס גם לכל המאכלים. יהיה אשר יהיה, הם לא יכניסו אל גופם אוכל שאיננו כשר למהדרין מן המהדרין ויעידו על כך המוני אנשי העסקים החרדיים שפוקדים מידי שנה בתי חב"ד רבים
בעולם במסגרת עסקיהם. אלו עומדים משתוממים למראה התופעה המרגשת. במדינות בהן יש מספר שלוחים גדול, כמו ברוסיה ובאוקראינה, הקימו השלוחים מערך שלם
של משחטות ומחלבות כשרות למהדרין מן המהדרין. במדינות ברית-המועצות לשעבר, יש גם שימורים כשרים, ואפילו ממתקים רוסיים בהכשר הרבנות הראשית
של המדינה, שגם היא למעשה מורכבת מרבנים חב"דיים. אבל למרות הנסיונות לספק את כל המאכלים הנדרשים, כמות המזון הכשר שם לא מתקרבת לרבע מהשפע
העצום המוצע בארץ הקודש.

השלוחים לא מרגישים מסכנים או אומללים שלא שפר עליהם הגורל. הס מלהזכיר מילים מסוג זה בקרבתם. הניסיונות גם לא מרתיעים אותם. הם חשים תחושת שליחות וסיפוק. איש לא משלה את עצמו שהם אינם נתקלים בקשיים מעת לעת, אבל אז הם נזכרים ברבי ובתחינתו העקבית לקרב את אחינו בני ישראל בכל מקום שהם, וזה מה שנותן להם את הכוח להמשיך הלאה. "אם אתה יודע את האותיות א' וב', ויש יהודי שנמצא במקום אחר בעולם שיודע רק את האות א', סע לשם ותלמד אותו". זה מה שמוביל אותם – לשתף את אוצרות התורה ומצוותיה עם יהודים נוספים. והם עושים זאת לשמה, ללא תמורה.

"זה אולי מיתוס נוסף שחייבים לנפץ לרסיסים", אומר לי גורם בכיר ב'מרכז לענייני שליחות': "יש רבים החושבים כי שלוחי חב"ד יושבים על מצע של שטרות כסף והשליחות איננה אלא ביזנס אחד גדול. ההיפך המוחלט הוא הנכון. שלוחים לא-מעטים, במיוחד בארץ הקודש, חיים מן היד לפה. בנוסף לתפקידו של שליח ממוצע לשמש כרב, שוחט, מוהל, מנהל בית-ספר ואיש שיחה נחמד שיש לו את כל
הזמן שבעולם עבור טרוניותיו של יהודי אחר, הוא גם צריך למצוא זמן לשהות עם בני משפחתו ולגייס כסף מנדיבי-לב.  זה עוד משהו שגורם להתפעלות מהם.
מחסור במצלצלין  לא ירתיע אותם לעולם מלפעול. הם דואגים מאיבוד ימים ולא חוששים לאיבוד דמים"...

עם תום ימי הכינוס, שוחחנו עם שני שלוחים נמרצים, שמהווים דוגמית קטנה לפעילות האדירה. אלו סיפרו לנו מעט מהו שליח. הראשון מבניהם הוא הרב יהושע קמינצקי בן ה-27, יליד כפר חב"ד. הוא שליח חב"ד היחיד והדי טרי
במדינת סרביה, ששמה וודאי אינו מוכר כלל לרבים  מקוראי העיתון. היא נמצאת בחבל הבלקן, בסמוך ליגוסלביה. הוא הגיע למקום לפני כ-4 שנים עם רעייתו, כמה חודשים לאחר חתונתם. הוא מספר על התקופה הראשונה: "שלבי הבראשית לא היו קלים. אף אחד לא קיבל אותנו עם שטיח אדום", הוא אומר בחיוך. כשבני הזוג הגיעו לסרביה, הם הכירו רק יהודי אחד, ישראלי שעושה עסקים במקום
והוא זה שהפציר מהם להגיע ולפעול שם. "מכר משותף הכיר לי את היהודי הזה, שכל הזמן שאל מדוע חב"ד לא מגיעה לפעול במקום בקביעות. היהודי, אבי שמו,
העניק לי כרטיס טיסה למקום והגעתי לשם ביחד איתו, למשך 3 ימים, כדי לראות במה מדובר. באותם ימים בהם שהיתי במדינה, פגשתי יהודים רבים בכל מקום בו
דרכה כף רגלי. זה היה סימן עבורי שאנחנו חייבים לנסוע לשם ולפעול, כי ראיתי שיש צימאון רב ובעיקר – קהילה מכובדת שניתן לפעול עימה". לא חלף זמן רב מאז שובו ארצה והרב יהושע קמינצקי המריא שוב לסרביה, הפעם עם אשתו ומטלטליהם. קודם לכן, הם נועצו בהרב קוטלרסקי – סגן יו"ר ה'מרכז', שבירר על מצבה של הקהילה היהודית במדינה הקטנה ואף הכיר להם את הנגיד מר ג'ורג'
רוהר, שמסייע לזוגות רבים היוצאים לשליחות. "אלמלא הם, היינו מתקשים להתחיל בפעילות", מציין הרב קמינצקי בסיפוק. "מאז שהגענו הנה אנחנו הולכים ומתפתחים ברוך-השם. הדבר הראשון שאני עושה ברגע שאני פוגש ביהודי
שאינני מכיר  - כמובן לאחר שווידאתי שהוא יהודי כהלכה – זה להזמינו אלינו לסעודת שבת, בה בדרך-כלל נפתחים לבבות. הדבר השני שאני עושה, הוא לשאול אותו אם הוא מכיר יהודים נוספים. כך אני מתוודע בסייעתא דשמיא ליהודים נוספים". בני הזוג קמינצקי כבר נמצאים בקשר הדוק עם קרוב ל-1,000 מיהודי סרביה, והמספר הזה רק הולך וגדל. הם מוסרים שיעורי תורה בנגלה, בהלכה
ובחסידות לגברים ולנשים - עם הקפדה ברורה על הפרדה מלאה, ומקיימים פעילויות מגוונות לאנשי הקהילה, כשתוך כדי הם משחילים ערכים יהודיים ביהודי המקום. לפני כשלושה חודשים, הם כבר פתחו גן ילדים יהודי מפואר,
הראשון שהוקם במדינה מאז השואה, שנחשב לאחד מגני הילדים היפים ביבשת אירופה כולה. כך הם מטמיעים בילדים אידשקייט כבר מקטנות. ויש גם את הפן הגשמי. "אנחנו מפעילים גם מערך של אוכל לנזקקים וניצולי שואה. החובה
והזכות שלנו היא לדאוג שיהיה ליהודים טוב, ברוחניות ובגשמיות", מסביר קמינצקי.

בעוד חודשיים יחגוג בנם הגדול את ה'חלאקה' שלו. זו בהחלט סיבה למסיבה בסרביה, כיוון שהתברר שאין ולו יהודי אחד בסרביה שמכיר את העניין החשוב.
"כולם כאן מאוד מרוגשים, ואנחנו הולכים לנצל את העניין להחדרת מושגים יהודיים. יגיעו הרבה אנשים בעזרת-השם וננצל את הבמה להסביר להם מהם כיפה וציצית, נטילת-ידיים וכו'. כעת אני מבחין כי בהיותנו בשליחות יש מעלה
נוספת בנוגע לגזיזת השערות הנהוגה בגיל 3, כי בארץ 'חלאקה' היא עניין משפחתי ואילו במקומות בהם פועלים שלוחים זה ממש יום חג לכל היהודים".

אין לו מושג מאיפה הכסף לפעילות יגיע, אבל הוא לא חושש. "המצב הכלכלי הירוד בכל אירופה לא פסח על סרביה, ואנחנו חשים היטב כיצד אנשים מתקשים לתרום לנו כבעבר. כמובן, כשלוחי הרבי אנחנו לא מתחשבים בנתונים הגשמיים
האלה ופועלים למעלה ממדידות והגבלות הזמן והמקום. בשליחות זוכים לראות בחוש כיצד ברכתו של הרבי, שמירתו של הקדוש-ברוך-הוא עלינו והאמונה האיתנה שלנו, מביאה בסוף את הכסף הנדרש מבלי שנבין כיצד הוא הופיע".

בסרביה לא ניתן להשיג מזון כשר, ובני הזוג קמינצקי ושני ילדיהם נאלצים להביא משלוחי אוכל מבודפשט הסמוכה, שם ישנה קהילה יהודית גדולה ומפותחת
ו-10 משפחות של שלוחי חב"ד. "כשאני נוסע לבודפשט שנמצאת כ-4 שעות נסיעה מאיתנו, אני מביא גבינות וחלב, בשר ויין. לעיתים קרובות יש גם יהודים מהקהילה שלנו שנוסעים להונגריה והם מתקשרים ומבררים למה אנו זקוקים.
מהבחינה הזו למדנו איכשהו להסתדר. מה שקשה יותר זו הבדידות, אבל כשיש לנו סיפוק – הכל מתגמד". הסיפוק שמקבל הרב יהושע קמינצקי נובע מיהודים שמתקרבים לשמירת תורה ומצוות. "כשאני מקבל טלפון מיהודי שמזמין אותי
מיוזמתו להכשיר את המטבח בבית או לקנות סידור תפילה, יש לי סיפוק אדיר.
אני רואה כיצד 'חזקה תעמולה שאינה חוזרת ריקם' ומבין שהפעילות שלנו נושאת
פרי. במקרה כזה אני מבין שוב מדוע שהותנו דווקא כאן חשובה כל-כך".

לכינוס השלוחים הוא נסע בעיקר כדי להפיג את תחושת הבדידות, שמכבידה
לעיתים קרובות, וכדי להשתטח על ציון קודשו של הוד כבוד-קדושת הרבי
מליובאוויטש: "כחסיד של הרבי וכשליח שלו, אני חש צורך לנסוע לפחות פעם
בשנה ולהעתיר בתפילה בעבור כל הדברים להם אנו זקוקים". מה שמרגש אותו
בעיקר אלו המוני השלוחים שגודשים את שכונת קראון-הייטס החב"דית בימי
הכינוס. "זה ממש מחזק. באותם ימים אני חש פתאום חלק מהצבא הכי מובחר שיש,
מצבאות ה'. כשאני רואה כל-כך הרבי אנשים שכולם שייכים לקומנדו החב"די, זה
נותן עוצמות ותעצומות נפש בלתי-רגילות. אחרי הכינוס אני חוזר עם המון כוח
והרגשה טובה. אני חש באותם ימים שאני לא לבד במערכה, שלכולם יש נסיונות
וקשיים, אבל יחד אנחנו צולחים אותם ומתעלים עליהם".

עבור קמינצקי, שמרבית מאחיו ואחיותיו נמצאים גם הם בשליחות אי-שם בעולם,
הכינוס הוא גם מפגש משפחתי. "אני פוגש את אחי שנמצא בסיביר, ואת שניי
גיסיי, וכן את דודי ואח של אשתי שנמצאים כולם בשליחות, וזה בהחלט נחמד
להתראות פעם בשנה".

אני שואל אותו עם איזה מסר הוא יצא מהכינוס והשליח הצעיר מספר לי כי
נאומו של הנדיב בוגלובוב (ראה מסגרת) עורר בו משהו. "גנדי בוגלובוב תיאר
בתחילת נאומו כיצד הפך מאתאיסט, כהגדרתו, ליהודי שמקפיד על כשרות
המאכלים, שומר שבת ומניח תפילין בכל בוקר. הוא תיאר כיצד חשש מהפגישה עם
השליח בעירו (שהוא, אגב, דודו של יהושע קמינצקי . מ.ר) ואף פחד שמא האיש
המוזר - השליח – שעטה בגדים מוזרים, היינו כובע קנייטש וציצית ושעל לחיו
הייתה מונחת חתימת זקן, יפגע בו. אבל ראיתי מהסיפור שלו משהו מדהים.
הבנתי שבכל יהודי, גם אם הוא נראה בתחילה זר ומתנכר, יש נשמה יהודית
בוערת. זה הוכיח לי חד-משמעית כי למרות שבשליחות נתקלים לעיתים באנשים
קשוחים שנהוגים ב'אנטיות', אין לחשוש מהם, אלא יש למצוא את הדרך לנשמתם.
הרבי התבטא פעם כי היהודים האלה, שנראים הכי 'לא קשורים' ליהדות כביכול,
הם אלו שדרכם הקלוקלת הכי מפריעה להם".

+++

הרב יוסף-חיים קנטור, נולד לפני 41 שנים בארצות-הברית. לפני ח"י שנים
כמעט, ב"פסח-שני" ה'תשנ"ג, הוא הגיע יחד עם זוגתו ובתם הבכורה לשליחות
במדינת האסייאתית. הרבי, שהיה באותה שנה – ה'תשנ"ג – לאחר אירוע 'סטרוק',
אישר בהנהון ראש חיובי את יציאת הקנטורים לשליחות.  מאז משמש הרה"ג
יוסף-חיים קנטור כרב המדינה וחולל במקום גדולות ונצורות. מאות יהודים
מקיימים כיום אורח-חיים חרדי לחלוטין, על כל המשתמע מכך, כתוצאה ישירה
משיעוריו ופעילותו, בשיתוף פעולה הדוק עם ידידו ורעו כאח לו, הרב נחמיה
וילהלם. בין שני החב"דניקים יש שיתוף פעולה פורה ומדהים, כשהרב קנטור
מתעסק בעיקר בענייני הקהילה היהודית והוא הנציג הרשמי של יהדות תאילנד
ואילו הרב וילהלם, יליד ירושלים, משמש כמנהל בית חב"ד.

לבני הזוג קנטור 8 ילדים, בני – שנתיים עד 17, שכולם, להוציא הבכורה,
נולדו בבנגקוק בירת תאילנד. הקהילה היהודית בתאילנד נמצאת ברובה המוחץ
בעיר הבירה בנגקוק, ויש לה שני בתי-כנסת. בזמן שהרב קנטור הגיע למקום
שימשו במקום שני רבנים זמניים, שעזבו את המדינה עם הזמן והתירו את הקהילה
היהודית לחסותו המלאה של שליח הרבי. "יש כאן בית-כנסת אחד שמשתמשים בו
בעיקר לחגים והוא משמש קהילה שאיננה דתית דיה, ואחד, השייך לקהילה
הספרדית, שבו התקיימו בעבר תפילות מידי יום".

בתאילנד כולה יש פחות מ1,000 יהודים שמתגוררים בה בקביעות, הניצנים
הראשונים של הקהילה היהודית, אלו שהקימו אותה, הגיעו למקום מעט לפני פרוץ
מלחמת העולם השנייה. לחב"ד יש בבנגקוק לבדה 5 משפחות של שליחים שמורגשים
היטב בכל תאילנד הגדולה. בית חב"ד בבנגקוק שוכן ברחוב שוקק, בבניין בן 5
קומות. יש בו מסעדה כשרה, ספריית ענק וחדרי שיעורים וכמובן בית-כנסת רחב
ידיים. בנוסף, הקימה הקהילה החב"דית 'חיידר' אמיתי על טהרת הקודש בעבור
ילדי השלוחים ובחורים חב"דיים, שמתחלפים אחת לכמה חודשים, מגיעים למקום
ומלמדים אותם את מקצועות הקודש. לילדי הקהילה, שמועטים הם, הקימו
החב"דניקים גן ילדים. "הקהילה כאן מצטמקת ואני חושב שלא יהיה בסיס לפתיחת
בית-ספר יהודי", אומר הרב קנטור.

אני שואל אותו על קשיים. אחרי שנים רבות בשליחות הוא לא ממש מבן על מי
אני מדבר. "כל ההתחלות קשות", הוא אומר בחיוך שובה-לב. בתאילנד, שונה
ממקומותנדיחים אחרים לא היו בעיות של אוכל כבר מההתחלה. "למדתי שחיטה, אז
מרגע שהגענו לפעול בתאילנד קיימתי שחיטות רבות. בנוסף, בירקות ופירות אין
כלל בעיות, אז הסתדרנו". ברבות השנים הקימה הרבנות בתאילנד, בראשותו של
הרב יוסף-חים קנטור, מערך כשרות גדול שחלק לא מבוטל ממוצריו מגיע גם
לארץ. למרות שבאופן יחסי אין בתאילנד בעיות של חברה, חינוך ואוכל, הרב
קנטור ממהר להדגיש כי המדינה התיירותית היא לא הבית האידיאלי ליהודי שומר
מצוות. "תאילנד זה לא המקום הטבעי שיהודי צריך לגור בו. אני לא ממליץ למי
שאינו מתעסק בשליחות ומשפיע לאחרים להגיע הנה. בהלכה יש את המושג שמי
שפולט לא יכול לבלוע. כך גם בענייננו: כשאנחנו עוסקים בלהשפיע, אין מקום
שנושפע חלילה וחס מדברים שליליים, אך מי שלא עסוק בשליחות ובנתינה, מוטב
שידיר את רגליו מכאן". למרות זאת, עוברים במדינה היפיפיה כמה מאות חרדים
מידי שנה, שרובם מגיעים לצרכי עסקים והיתר משמשים כמשגיחי כשרות עבור
מפעלי כשרות גדולים. "בשבתות כאן ניתן לראות יהודים חובשי שטריימלאך לצד
יהודים שקוקו ארוך מונח על ראשם. זו תופעה שלא ניתן למצוא מחוץ לכתלי בית
חב"ד, כי עבור יהודים רבים שאינם דתיים זה המפגש האישי הראשון עם שומרי
מצוות", מסביר קנטור.

בבית חב"ד בתאילנד עוברים כמחצית מהישראלים שמגיעים מידי שנה לתאילנד,
אשר נאמדים בכ-100,000. "בשלל הפעילויות של רשת בתי חב"ד בתאילנד, 4
במספר, משתתפים כ-200,000 ישראלים מידי שנה, כשחלק גדול מהם נמצא בכמה
פעילויות שלנו כסעודות שבת, הנחות תפילין, אירועים לקראת החגים ומערך
שיעורי התורה".

בתשובה לשאלה מהו תפקידו המדוייק, אומר רבה של תאילנד כי הוא נמצא
בתאילנד כדי לעזור לכל יהודי, בכל עניין ומכל הלב והנשמה. "אני שואף,
כשליח, לעזור לכל יהודי לפי עניינו, בין בגשמיות ובין ברוחניות. עיקר
הדגש שלנו הוא בלימוד תורה והפצת מעיינות החסידות, וכמובן –קירוב
הגאולה".

הרב קנטור לא מפספס אף כינוס שלוחים. "מבחינתי להגיע לכינוס זה להטעין את
הבטריה. הקטע המרגש מבחינתי בכל הכינוס זה אווירת הביחד, בעיקר כשכל
השלוחים נוסעים להשתטח יחדיו על ציונו של הרבי. אנחנו מאוחדים אז למטרה
אחת ונמצאים במצב של 'ברכנו אבינו כולנו כאחד'. הרגעים הנעלים האלה
מעניקים לי זריקת כוח שאין כדוגמתה".

הוא גם נהנה להשתתף במרתון של וועידות הכינוס, שעוסקות בכל שנה בנושאים
הבוערים המצויים על שולחנם של השלוחים. "שלושת ימי הכינוס מאגדים בתוכם
הרבה מאוד חוויות ורגעים בלתי-נשכחים. יש לדוגמה את ימי העיון שבמהלכם
מסבירים לנו מומחים כיצד ניתן לסדר את היום שלנו בצורה יעילה יותר, או
איך מגיעים ללבבות הצעירים. בסדנאות אחרות מוסבר כיצד ניתן לגייס כספים.
אני באופן אישי לא מספיק להשתתף בכל הסדנאות החשובות ולכן משתמש בהקלטות
שלהן ומקשיב להן בעניין במשך התקופה שאחרי הכינוס. הטיפים שנלמדים שם
בהחלט עוזרים מאוד בחיי היום-יום העמוסים בעת השליחות".

ויש לו סיבות נוספות שהוא מונה באשר לכדאיות שבהשתתפות בכינוס. "בשבת
בצהריים אנחנו יושבים בקבוצות ומתוועדים ביננו לבין עצמנו. זהו זמן
שאנחנו יכולים לדרוש זה מזה להשתפר ב'עבודת' התפילה למשל. מדובר בנושאים
העומדים ברומו של עולם, שעליהם אנחנו לא יכולים לדבר עם התרמילאי הישראלי
הפשוט במהלך השנה. אלו כל מיני עניינים פנימיים שזו העת לדבר ולהתוועד
עליהם בארוכה. זה תענוג לנפש ולנשמה".
הרב קנטור גם מציין כי ל"באנקעט" הוא מביא את תומכי בית חב"ד שבראשותו
ולדבריו גם זו חוויה מחשמלת בפני עצמה.

כששוחחנו איתו, הוא היה בדרכו לשדה התעופה על-שם קנדי בניו-יורק, בדרכו
לעלות על מטוס חברת "תאי", היישר לביתו ולמקום אליו נשלח בידי הרבי. "ימי
הכינוס מאוד מעייפים, שכן הם גדושים ומלאים בתוכן. בשל-כך, הטיסה לתאילנד
שנמשכת 24 שעות, היא זמן טוב לנוח ולנסות למצוא פתרונות לדילמות שלא
מצאתי למענם זמן בשבוע האחרון".

לסיום, שאלתי אותו מה הוא מבקש למסור לקוראים. "אנחנו מקווים ומתפללים
שמשיח כבר יתגלה תיכף ומיד, ואז נוכל לנסוע לארץ-הקודש עם כל קהילת-קודש
בנגקוק. עד שזה יקרה - אנחנו שם".

++++

איל-ההון האוקראיני חושף מדוע הוא תורם לחב"ד

עבור קוראי העיתון השם צבי (גנדי) בוגלובוב אינו אומר הרבה, אבל מדובר
באחד האנשים העשירים באוקראינה, שיש האומרים שהונו עומד על כמה מליארדי
דולרים. יהודי צעיר וגאה, שתורם רבות לחב"ד שבזכותה חזר בתשובה והפך את
חייו מן הקצה אל הקצה.

בוגלובוב הקים בחב"ד 'קרן שמחה' שעוזרת לשלוחים הרבים במימון כספי. על
שמו ומכספו הוקמה הקרן שמעניקה כספים לשלוחים שהשמחה באמתחתם. שליח שמחתן
את אחד מילדיו, יקבל מבוגולובוב צ'ק מזומן על-סך 5,000 $ טבין ותקילין,
עבור בר-מצווה הוא נותן 2,000 $ ומי שנולד לו ילד – שליח חדש – ירוויח
1,200$.

בוגלובוב הוזמן לנאום ב"באנקעט" והוא נשא נאום נרגש ומיוחד כשחשף מדוע
החליט לתרום לחב"ד וכיצד מאתאיסט גמור הפך ליהודי שמתקרב אט-אט לבוראו.
הוא דיבר בשם מאות אלפי, אולי מליוני, היהודים שהתקרבו בזכות עבודת
השלוחים. בנאומו נחשפו רבים מהאורחים, שאינם חסידי חב"ד, עד כמה נוגעת
השפעתם של השליחים בכל נשמה יהודית

בתחילת הדברים התבדח גנדי וסיפר שהוא לא מומחה גדול לנאומים, במיוחד לא
באנגלית  - השפה בה נאם. לכן, כאשר הרב קוטלרסקי פנה אליו בבקשה לנאום,
הגיב: "עזוב, אני אשלם על כל הערב" . לבסוף הוא מצא את עצמו גם משלם את
הערב וגם עומד ונואם... "זה הכח של חב"ד", הסביר. "אי-אפשר לעמוד מולו".
"יש כאן חמשת אלפים איש ואנרגיה עצומה", פתח את דבריו בהתרגשות עצומה. "
אספר מעט על עצמי. אני אדם רגיל ממזרח אוקראינה. אבי ואימי עבדו קשה כדי
לפרנס את הילדים. לא ידענו דבר על היהדות. אני זוכר שהייתי בא אל סבתא
אחת שלי והיו אוכלים מצות ודג מלוח. זה היה פסח. סבתא שנייה, שהתגוררה
בביתנו הייתה צמה ביום הכיפורים.
בשלב מסוים, נכנסתי לעולם העסקים וזכיתי להצלחה, אבל הייתי אתיאיסט גדול.
באותם ימים התחלתי לראות אנשים מוזרים ברחוב. לבושים בבגדים שונים משאר
בני-האדם.
זה היה אחרי 1995. חבר שלי, שהכיר את הרב של חב"ד בדייפרופטרובסק, הזמין
אותי לארוחת ערב עם הרב. אמרתי לו: מה יש לי לחפש שם? אוכל לא חסר לי,
ושאר הדברים שיהיו שם לא מעניינים אותי. אבל החבר חזר ואמר שהזמינו אותנו
שוב. אני זוכר שהתלבטתי ואמרתי לחבר בחשש: מי יודע מה יעשו לנו שם...
זו הייתה פגישתי הראשונה עם מי שהפך לחבר קרוב – הרב שמואל קמינצקי (רב
העיר ושליח חב"ד. מ.ר). למחרת באתי לבית הכנסת הישן, שנבנה עוד לפני
המהפכה, כדי לבקר את הרב. ציפיתי לראות שם דבר-מה רוחני, אבל מה שראיתי
שם היה בית תמחוי. עשרים בני-אדם אוכלים מרק. מאחר שאני אדם מאוד ארצי,
שאוהב להבין כל דבר, שאלתי את הרב: מניין לך שכל אלה באמת נזקקים? אולי
הם סתם רוצים לקבל אוכל בחינם? כאן הרב אמר לי משפט ששינה את חיי. הוא
שאל: אתה היית מבקש אוכל? מי שמבקש – באמת זקוק.
החלטתי לתת לו עשרת אלפים דולר. בהמשך נתתי לו מיליונים, אבל אם הייתם
שואלים אותי היום אם הייתי חוזר על מעשיי, הייתי נותן שוב כל מה שנתתי
לחב"ד, אבל על העשרת אלפים דולר האלה אין לי הסבר למה נתתי אותם...
עוד אדם שהשפיע עליי מאוד הוא ידידי מר לב לבייב. ב-1997 בא לחנוך בניין
בית חנה שבנה בדנייפרופטרובסק. עד אז ידעתי מה זה להכניס לכיס, והוא לימד
אותי לתת. הוא לא הטיף לי, אלא הציג דוגמה אישית. למדתי שמצווה גוררת
מצווה, וששכר מצווה - מצווה.
ועכשיו אני מגיע להחלטתי לייסד את ´קרן שמחה´ שעוזרת לשלוחים בעת שמחתם.
בתקופה מסויימת הייתה לי ירידה גדולה בעסקים, והייתי במצב רוח ירוד. באתי
אל הרב קמינצקי והוא אמר לי לכתוב לרבי. כתבתי שלושה עמודים, והכנסתי
לספר של הרבי. אחר-כך אמרנו ´לחיים´. למחרת בבוקר מצאתי על השולחן שלושה
עמודים מתורגמים, מהמכתבים של הרבי באותם שני עמודים. אחד דיבר על בריאו
, השני בעניין אחר, ובמכתב השלישי הרבי מודה למישהו על תמיכתו בשליח
ואומר לו שעכשיו בא הזמן שיעזור לכל חב"ד. הרגשתי מיד שזו תשובה ברורה
עבורי.
העסקים התחילו להשתפר, הכסף ירד כמו גשם. כשפגשתי אחר-כך את הרב משה
קוטלרסקי אמרתי לו: אני נותן לך עשרה מיליון דולר. הוא חשב שנפלתי על
הראש. אמרתי שאני רציני. הרב קוטלרסקי שאל: לאיזה פרוייקט? אמרתי: קח למה
שאתה רוצה. הרב קוטלרסקי הציע שייקח חמישה מיליון לתקציב השוטף של
השלוחים, ובחמישה מיליון הנותרים נקים קרן לעזור לשלוחים בשמחות שלהם,
שזה יהיה פרוייקט אישי שלי.
מאז מדי שנה בשנה אני מקבל אלבומים. אלבום חום בהיר ובו תמונות הילדים
שנולדו באותה שנה, ולצידן מכתבי תודה ששלחו הוריהם. אלבום ירוק ובו
תמונות מחגיגות הבר-מצווה של ילדי השלוחים. ילדים נהדרים החובשים כובע
בורסלינו של חב"ד. ואלבום בצבע כחול יפהפה ובו תמונות מהחתונות של בני
השלוחים.
אני כבר מתחיל לחפש באלבומים של היילודים את ילדיהם של הזוגות שהתחתנו.
בעוד כמה שנים אחפש אותם באלבומים של הבר-מצווה, ובעוד עשרים שנה אני
מאחל לעצמי שאוכל לתת להם צ´יק לחתונות שלהם...
באותם ימים נולד במוחי רעיון לבנות את המרכז הקהילתי היהודי הגדול בעולם.
חשבתי לבנות אותו בבירת אוקראינה, קייב, אבל שם לא הצלחתי למצוא קרקע
מתאימה. ואז החלטתי להקים את המרכז בעירי, דנייפרופטרוסק. אני חשבתי
לעשות זאת בבירת אוקראינה, אבל ההשגחה העליונה כיוונה את הדברים שהמרכז
יקום בבירת יהדות אוקראינה – דנייפרופטרוסק. מדובר בקומפלקס של שבעה
בניינים, שכל אחד מהם יאיר ביום אחר בשבוע, ובשבת יאירו כל שבעת
הבניינים. וכך כל מטוס שיעבור מעל יראה את האור של המרכז היהודי.
בעבר התביישתי לצאת לרחוב עם כיפה, כיום אני לובש ציצית (וכאן, בוגולובוב
מציג את הציציות שמשלתשלות ממכנסיו). כאשר חגגתי בר-מצווה לבני, בא הרב
קוטלרסקי והביא עמו שתי ציציות. אחת עבור בני ואחת עבורי. אני רוצה לסיים
ולומר לכם: אינני רוצה להיות שותף בלבד שלכם, אני רוצה להיות חלק מכם!
ויש לי בקשה אחת: בקשו ממני עוד צ´קים...

++++

התייחסות מדהימה של הרבי למקום שממה רוחני

במהלך ימי העיון, נשאל הרב קוטלרסקי בידי עיתונאי מהזרם הליטאי, שנשלח
לסקר את הכינוס, כיצד ניתן לשלוח אברך למקום בו אין מנין. הרב קוטלרסקי
חייך ובחר להסביר לו זאת בסיפור – "מעשה-רב", שהיה מעורב בו:

"לפני 30 שנה רצינו לשלוח שליח לעיר בה לא היה מקווה טהרה. הרב'ה מאד
הקפיד לשלוח רק למקומות בהם היה מקווה. שאלתי אותו: 'יש במרחק של שעה
וחצי נסיעה מקווה, האם אפשר לשלוח?. הרב'ה ענה שלא. למחרת בבוקר שאל אותי
הרב'ה: 'מה קורה עם אותה עיר?', עניתי: 'הבנתי שהרב'ה לא רוצה שאשלח. אין
שם מקווה'. אמר לי הרב'ה: 'ולבנות מקווה לא עלה בדעתך?'

"אתה שואל מה עם מניין", הסביר הרב קוטלרסקי באדיבות לעיתונאי, והמשיך
"בכל מקום שאליו אנחנו שולחים, מתגבש מניין לאחר כמה חודשים. אנחנו
יוצרים דברים, לא מחכים להם. זה חב"ד במילה אחת".