מערכת COL
|
יום י' אדר ב ה׳תשע״ד
12.03.2014
מאחורי הקלעים של הראיון המצמרר עם הרב גל ● חנני בלייך
"לפני ארבעה חודשים, נשלחתי על ידי מערכת 'קו עיתונות' לראיין אותו. מה הטריגר לראיון? שאלתי, ואז שמעתי לחרדתי כי אותו איש חזק, מתמודד עתה אל מול הנורא שבנוראות - המחלה הקשה שמקננת בגופו בכמה מקומות" ● העיתונאי חנני בלייך כותב על מאחורי הקלעים של הראיון עם שליח הרבי, הרב מוטי גל ע"ה מיוחד ל-COL
הרב מוטי גל (צילום: עוזי ברק)
חנני בלייך
את הרב מוטי גל, שנפטר הלילה לצערם של משפחתו, כלל חסידי חב"ד ובעיקר תושבי רמת גן שכה נעזרו בו, פגשתי פעמיים: הפעם הראשונה הייתה לפני כמה שנים, באירוע חב"די מסוים, אז עמד הרב מוטי גל על הבימה, והנחה את האירוע בכישרון ובכריזמה רבה שאפפה את דמותו.
הייתה זו דמותו של איש חזק, אדם שמאחד - כך הסבירו לי - גוונים רבים של חסידי חב"ד סביבו. הוא ניווט את אותו ערב כמעשה אומן, הקסים את הקהל, וגם אותי.
הפעם השנייה, הייתה לפני ארבעה חודשים, בזמן שנשלחתי על ידי מערכת 'קו עיתונות' לראיין אותו. מה הטריגר לראיון? שאלתי, ואז שמעתי לחרדתי כי אותו איש חזק ועמוס בכישרון, מתמודד עתה אל מול הנורא שבנוראות - המחלה הקשה שמקננת בגופו בכמה מקומות.
הגעתי אז יחד עם ידידי, הצלם עוזי ברק, לביתו שברמת גן. בזכרוני זכרתי אדם שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו, אבל כאן גיליתי אדם אחר: שבר כלי בגופו, ואדם שלם בלבבו.
במשך שעתיים ארוכות מאד, הוא שיתף אותנו בפתיחות שאין למעלה ממנה על העובר עליו. ממנו למדתי שזמן קצר לאחר פרוץ המחלה, הרופאים ניבאו לו חודשים ספורים, והנה, הוא מחזיק כבר כמה שנים למרות התחזיות הקודרות. האדם החזק, התברר לי, לא נעלם. הוא פשוט שוכן בתוך הגוף החלוש שמולי.
הוא ישב אז בתוך כורסא עמוקה, מתקשה לזוז. רק כשביקשנו ממנו לנסות ולעמוד בשביל הצילום עבור הכתבה, הוא נעמד אך בקושי, נשען בקיר, לבש את הסירטוק ואת הכובע, ובעיקר היה חשוב לו שיראו בצילום את תמונת אדמו"רי חב"ד שמאחוריו, מהם הוא שואב את מעט הכח שנותר בו.
אך כשהתחלנו לדבר אתו על עברו, כל מה שעשה לפני פרוץ המחלה, הוא כבר היה נשמע אדם אחר לגמרי. פתאום התחיל, באותו פאתוס מוכר שזכרתי מאותו אירוע חב"די שלו כמנחה, למנות בהתלהבות את הישגיו הרבים, ובהם "בית המעשים הטובים", החוגים ביהדות למחוננים שאינם דתיים, בית התמחוי ועוד ועוד. "אני עכשיו מנסה לגייס כספים רבים עבור אותן פעולות, שיוכלו להמשיך", אמר לי, ואני ועוזי הצלם הבטנו בו, קצת לא מבינים את דבריו. איך הבן אדם הכחוש הזה, שבקושי הולך ונשען בכל רגע על משען אחר, מתכוון לגייס כספים?
בשלב הזה, הבטנו אני ועוזי הצלם אחד בשני, ושאלנו את עצמנו: היאך הוא מתכנן במצבו לצאת למסע הרפתקאות שכזה? הוא יכול בכלל לעלות על מטוס?
אין לי מושג אם המסע הזה התבצע לבסוף, לא בדקתי. אני מניח שלא. קשה לי להאמין שבמצבו, שממש הביא אותנו לדמעות באותן שעתיים שהיינו אתו, הוא יכול היה לנסוע לאנשהו, אבל האמונה הזאת שראינו בחדר הקטן שבבית ברמת גן מול הפארק הלאומי, המיסה אותנו.
רגע מיוחד נוסף היה כאשר הצביע על הקיר והראה לנו תמונה בה הוא נראה מפזז בכל עוז על גבי שולחן, כשסובבים אותו כמה ידידים חב"דניקים שנראים שמחים בשמחתו. שנינו היינו בטוחים שמדובר בתמונה מפורים לפני כמה שנים, כשהוא עוד חזק ונמרץ. שאלנו אותו על התמונה, והוא סיפר לנו שהתמונה צולמה בהתוועדות מיוחדת שהוא ערך באותו ערב בו נודע לו על המחלה הקשה המקננת בגופו. מי יכול להבין בכלל איש כזה?
כששוחחנו אתו עוד, הוא סיפר שהתחזיות המעודכנות של הרופאים הן שהוא ישרוד עוד חודש. אבל התכניות לעתיד שהוא סיפר לנו עליהן, היו לפחות לעוד 20 שנה של חיים.
בלבי חשבתי אז שאדם כזה, עם כזו אמונה, אין ספק שהוא ינצח את המחלה ויממש לבסוף את כל תכניותיו אחת לאחת.
הרופאים, כנראה, בכל זאת הפעם דווקא צדקו, בפספוס של כמה חודשים. אך אם הגוף החלוש כל כך הפסיד במערכה, הנשמה הגבוהה כל-כך בוודאי ניצחה.
את הרב מוטי גל, שנפטר הלילה לצערם של משפחתו, כלל חסידי חב"ד ובעיקר תושבי רמת גן שכה נעזרו בו, פגשתי פעמיים: הפעם הראשונה הייתה לפני כמה שנים, באירוע חב"די מסוים, אז עמד הרב מוטי גל על הבימה, והנחה את האירוע בכישרון ובכריזמה רבה שאפפה את דמותו.
הייתה זו דמותו של איש חזק, אדם שמאחד - כך הסבירו לי - גוונים רבים של חסידי חב"ד סביבו. הוא ניווט את אותו ערב כמעשה אומן, הקסים את הקהל, וגם אותי.
הפעם השנייה, הייתה לפני ארבעה חודשים, בזמן שנשלחתי על ידי מערכת 'קו עיתונות' לראיין אותו. מה הטריגר לראיון? שאלתי, ואז שמעתי לחרדתי כי אותו איש חזק ועמוס בכישרון, מתמודד עתה אל מול הנורא שבנוראות - המחלה הקשה שמקננת בגופו בכמה מקומות.
הגעתי אז יחד עם ידידי, הצלם עוזי ברק, לביתו שברמת גן. בזכרוני זכרתי אדם שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו, אבל כאן גיליתי אדם אחר: שבר כלי בגופו, ואדם שלם בלבבו.
במשך שעתיים ארוכות מאד, הוא שיתף אותנו בפתיחות שאין למעלה ממנה על העובר עליו. ממנו למדתי שזמן קצר לאחר פרוץ המחלה, הרופאים ניבאו לו חודשים ספורים, והנה, הוא מחזיק כבר כמה שנים למרות התחזיות הקודרות. האדם החזק, התברר לי, לא נעלם. הוא פשוט שוכן בתוך הגוף החלוש שמולי.
הוא ישב אז בתוך כורסא עמוקה, מתקשה לזוז. רק כשביקשנו ממנו לנסות ולעמוד בשביל הצילום עבור הכתבה, הוא נעמד אך בקושי, נשען בקיר, לבש את הסירטוק ואת הכובע, ובעיקר היה חשוב לו שיראו בצילום את תמונת אדמו"רי חב"ד שמאחוריו, מהם הוא שואב את מעט הכח שנותר בו.
אך כשהתחלנו לדבר אתו על עברו, כל מה שעשה לפני פרוץ המחלה, הוא כבר היה נשמע אדם אחר לגמרי. פתאום התחיל, באותו פאתוס מוכר שזכרתי מאותו אירוע חב"די שלו כמנחה, למנות בהתלהבות את הישגיו הרבים, ובהם "בית המעשים הטובים", החוגים ביהדות למחוננים שאינם דתיים, בית התמחוי ועוד ועוד. "אני עכשיו מנסה לגייס כספים רבים עבור אותן פעולות, שיוכלו להמשיך", אמר לי, ואני ועוזי הצלם הבטנו בו, קצת לא מבינים את דבריו. איך הבן אדם הכחוש הזה, שבקושי הולך ונשען בכל רגע על משען אחר, מתכוון לגייס כספים?
בשלב הזה, הבטנו אני ועוזי הצלם אחד בשני, ושאלנו את עצמנו: היאך הוא מתכנן במצבו לצאת למסע הרפתקאות שכזה? הוא יכול בכלל לעלות על מטוס?
אין לי מושג אם המסע הזה התבצע לבסוף, לא בדקתי. אני מניח שלא. קשה לי להאמין שבמצבו, שממש הביא אותנו לדמעות באותן שעתיים שהיינו אתו, הוא יכול היה לנסוע לאנשהו, אבל האמונה הזאת שראינו בחדר הקטן שבבית ברמת גן מול הפארק הלאומי, המיסה אותנו.
רגע מיוחד נוסף היה כאשר הצביע על הקיר והראה לנו תמונה בה הוא נראה מפזז בכל עוז על גבי שולחן, כשסובבים אותו כמה ידידים חב"דניקים שנראים שמחים בשמחתו. שנינו היינו בטוחים שמדובר בתמונה מפורים לפני כמה שנים, כשהוא עוד חזק ונמרץ. שאלנו אותו על התמונה, והוא סיפר לנו שהתמונה צולמה בהתוועדות מיוחדת שהוא ערך באותו ערב בו נודע לו על המחלה הקשה המקננת בגופו. מי יכול להבין בכלל איש כזה?
כששוחחנו אתו עוד, הוא סיפר שהתחזיות המעודכנות של הרופאים הן שהוא ישרוד עוד חודש. אבל התכניות לעתיד שהוא סיפר לנו עליהן, היו לפחות לעוד 20 שנה של חיים.
בלבי חשבתי אז שאדם כזה, עם כזו אמונה, אין ספק שהוא ינצח את המחלה ויממש לבסוף את כל תכניותיו אחת לאחת.
הרופאים, כנראה, בכל זאת הפעם דווקא צדקו, בפספוס של כמה חודשים. אך אם הגוף החלוש כל כך הפסיד במערכה, הנשמה הגבוהה כל-כך בוודאי ניצחה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
