מערכת COL
|
יום י"ד אדר א ה׳תשע״א
18.02.2011
לא תאמינו מה מסתתר מאחורי המשפט "נס רפואי" ● מרתק
"נס רפואי" – כך נכתב לאחרונה בכתבת מחקר על הישראלי הראשון שלקה ב'תסמונת-מרפן' ● "בל תעז לבוא לכאן מבלי לבקר אצל הרבי מליובאוויטש" – כך אמר לו בטלפון הרופא של המחלקה המיוחדת ביוסטון ● "הרבי הבטיח שהכול יהיה בסדר" – כך סיפר הוא עצמו, יהודה קסטן, הסופר והעיתונאי, לפני 40 שנה ● "הוא יצא מה'יחידות' אדם אחר לגמרי" – כך מעיד השבוע בראיון ל'כפר חב"ד' ידידו הקרוב, העיתונאי והתחקירן הנודע יונה שמשי, שליווה אותו בחצות הלילה ברכת-התחתית ממנהטן לקראון-הייטס ● מרתק לקטעים מהכתבה
עד למופת. העיתונאי והתחקירן הנודע יונה שמשי (צילום: "כפר חב"ד")
יצחק יהודה, אפרים ארבל
הם היו שני חברים בלב ונפש שנפגשו בעבודתם העיתונאית בעיתון 'למרחב' בתל אביב. יהודה קסטן, סופר-עיתונאי ב'למרחב' ולאחר מכן בעיתון 'הארץ', ויונה שמשי, עיתונאי ב'למרחב' ולאחר מכן התחקירן הנודע של 'דבר', שפרסומיו הביאו להקמת ועדת חקירה ממלכתית – ועדת ויתקין. שמשי התפרסם גם בתפקידו כמזכ"ל אגודת העיתונאים בת"א והאיגוד הארצי של עיתונאי ישראל.
"הוא היה כבן 28 ונחשב בחזקת נס רפואי", כך כתב על יהודה קסטן, ד"ר עמי שיינפלד, המנהל ב'שיבא'- תל-השומר, את פעילות המחלקה המיוחדת לחולי תסמונת מרפן, במחקר שהתפרסם לאחרונה.
השבוע פגשנו את יונה שמשי ושמענו ממנו על חברו יהודה קסטן ז"ל, שמחלתו הקשה – תסמונת מרפן – הביאה אותו לרבי:
איתרה מזלי ששהיתי עם יהודה בכל הנקודות המכריעות בנושא של המחלה. הייתי כל הזמן על ידו. היינו ידידים עד כדי כך שגם לחופשות נסענו יחד.
חזרתי עם יהודה מחופשת פסח. הוא שהה בחופשה אצל אמו תושבת חיפה, ואני אצל חמותי גם היא בחיפה. יהודה, יליד גרמניה שעלה בילדותו לארץ, גדל בחיפה, היה איש חיל ושחיין מעולה.
בדרכנו חזרה מהחופשה לכיוון תל אביב, יהודה ואני ירדנו לים לשחות ואז... נתפס לו לפתע הגב.
שבנו למכונית והגענו לביתנו בתל אביב. למחרת צלצלתי ליהודה לשאול לשלומו, והוא סיפר לי כי מצבו לא השתפר והוא נאלץ לשכב במיטה. שכנו בקומה מתחתיו היה רופא פנימי שהגיע לבדוק את יהודה. הרופא, דיאגנוזיסט מעולה, שלח אותו בדחיפות לבית הרפואה בילינסון, שם אבחנו כי הוא סובל מתסמונת מרפן.
מדובר במחלה מסוכנת, קשה ונדירה, מחלה גנטית תורשתית, דומיננטית, הגורמת לעודף פעילות של גן. התסמונת פוגעת בין השאר בלב ובכלי הדם.
הרופאים אמרו ליהודה שעליו לעבור ניתוח דחוף, ובישראל של אמצע שנות השישים במאה שעברה, מחלקת ניתוחי הלב היתה רק בראשית הקמתה. יהודה, שהיה אדם יסודי, למד את הספרות שנכתבה על המחלה, והבין כי עליו לעבור ניתוח בחו"ל.
יהודה גילה שהמומחה העולמי בניתוחים כאלה הוא ד"ר מייקל דבייקי, רופא ממוצא לבנוני, הנחשב לאחד ממנתחי הלב החשובים בעולם, מי שפיתח את ניתוח המעקפים ואחראי על פיתוח הניתוח להחלפת אבי העורקים הפגום".
'מארב' לרופא המפורסם
הקליניקה של ד"ר דבייקי נמצאת בבית הרפואה ביוסטון טקסס, וכדי להתאשפז ולעבור אצלו את הניתוח היה צורך בהון רב.
החלטתי להירתם לגיוס כספים. לא היו אז ביטוחים ולכן רתמתי לעניין את עורך 'הארץ', מר שוקן, ופניתי גם למנכ"ל 'אל על', מר בן ארי, שהקציב למשימה שני כרטיסים ליהודה ולרופא-מלווה, כדי שיהודה יוכל לטוס בבטחה גם אם יתרחשו סיבוכים רפואיים בטיסה הארוכה.
יום לפני הטיסה, כשהכול כבר סודר גם עם ד"ר דבייקי, הודיע לפתע הרופא המלווה שלא יוכל להצטרף לטיסה. הכול כמעט השתבש. נכנסתי לתמונה, וכעיתונאי חוקר ניצלתי את כל הקשרים שלי וקיבלתי את רשימת הנוסעים של אל על באותה טיסה. ברשימה גיליתי כי ידידינו דן פתיר אמור לטוס באותה טיסה.
איתרתי את דני והוא הסכים להיות המלווה של יהודה. אמרתי ליהודה כי בהמשך אגיע אליו ליוסטון.
בינתיים נסעתי לדרום אמריקה בשליחות עיתון 'למרחב' ומיד לאחריה טסתי ליוסטון לשהות ליד יהודה. ישבתי ליד מיטתו בבית הרפואה מבוקר עד לילה.
באותו זמן כמעט ולא היו פתרונות רפואיים לאותה מחלה, ורציתי לשוחח עם ד"ר דבייקי. אלא שלהגיע אליו היתה משימה כלל לא פשוטה. לא היה לו רגע זמן לשוחח עם אנשים.
ברוב חוצפתי הישראלית והעיתונאית גיליתי היכן ממוקם משרדו, ב'חור' בקומת המרתף, למרות שבית הרפואה היה גדול מימדים ומפואר.
יש לציין כי ד"ר דבייקי היה איש צנוע בצורה בלתי רגילה, על אף העובדה שמכל העולם משחרים לפתחו. הוא היה נכנס למחלקה כרוח סערה כשמאחוריו שובל של רופאים.
ארבתי ליד משרדו במרתף, וכשהגיע הצגתי את עצמי כחברו של יהודה מישראל. ד"ר דבייקי השיב כי הוא ראה אותי, כי תמיד אני שם. ביקשתי ממנו שיחה של חמש דקות ולא רק שהסכים אלא אמר לי בחיוך: "אם הצלחת לגלות את המקום ה'סודי' של משרדי, ראוי שאקדיש לך יותר מחמש דקות"...
ביקשתי ממנו שיסביר לי בקצרה על מהלך הטיפול הרפואי. ד"ר דבייקי הסביר לי שבניתוח הראשון נעשו מעקפים לעורק הראשי של הלב, אולם מדובר רק בניתוח ראשוני. הניתוחים הבאים הם בהחלפת המסתמים של הלב כי גם הם פגומים. ד"ר דבייקי סיכם את שיחתו ואמר: "כרגע החלפנו ועטפנו את העורק הפגוע, בקשר לעורק הזה אני שקט, אבל אני לא שקט בעניין של המסתמים".
סיפרתי ליהודה על פגישתי עם ד"ר דבייקי, ויהודה ה'ייקע' קצת כעס על שהעזתי לגזול מזמנו היקר של הרופא, אם-כי בסופו של דבר שמח שדיברתי עם ד"ר דבייקי.
בניתוח השני גם הייתי אתו וגם בניתוח השלישי, שלושתם אצל ד"ר דבייקי ביוסטון טקסס".
'יחידות' מתוך סקרנות...
"השליחים של הרבי מליובאוויטש ביוסטון היו מגיעים באופן קבוע לבית הרפואה ושם הם גילו את יהודה, אלא שיהודה לא התייחס אליהם, הוא שלח אותם וביקש שלא יטרידו אותו.
באותו בית רפואה עבד רופא ישראלי שומר תורה ומצוות, ד"ר אריק בר סלע (בנו של מנכ"ל משרד הסעד משה בר סלע). ד"ר בר סלע היה מאמץ כל חולה שהגיע מהארץ וכך גם אימץ ועזר ליהודה. ד"ר בר סלע הציע ליהודה ללכת לרבי. בתחילה שלל יהודה את הרעיון, לבסוף נתרצה בעיקר בגלל סקרנות.
הייתי עם יהודה ואחיו חיים בניו יורק בדרך לעוד טיפול בבית הרפואה ביוסטון. שהינו בבית מלון במנהטן ומשם ברכבת נסענו לקראון הייטס לחצרו של הרבי. הגענו בחצות הלילה אולם היחידות התקיימה לאחר השעה שלוש לפנות בוקר. ל-770 הגעתי עם יהודה ואחיו חיים, ליווינו אותו עד לחדרו של הרבי, אבל יהודה נכנס לבדו ליחידות, כי רצה לדבר עם הרבי משהו אישי ולא רציתי להפריע. אני לצערי לא זכיתי להיכנס לרבי, כיבדתי את רצונו של יהודה.
יהודה, כפי שציינתי, היה אדם יסודי ולפני שנסע ליחידות למד כל פיסת נייר על הרבי. כשד"ר בר סלע הציע לו לנסוע לרבי היו לו היסוסים רבים בקשר לתועלת הפגישה מאחר שהוא היה רחוק מעולם של אנשים שומרי תורה ומצוות ואפילו רחוק מפחותים שבהם. הוא הגיע לרבי, כפי שהזכרתי, בעיקר מתוך סקרנות לדבר עם הרבי.
אך למרות הקרירות הייקית שלו הוא היה נרגש מאוד. בתום הפגישה, שהיתה די ארוכה, הוא נראה כמי שחזר מפלנטה אחרת. נפעם מאוד. אי אפשר היה להכיר את יהודה. חל אצלו מהפך בכל ההסתכלות על אנשים שומרי תורה ומצוות. בדרך מ-770 לבית המלון בניו יורק הוא אמר כל הזמן בהתרגשות גדולה: "לא הייתי סולח לעצמי אילולא הייתי נפגש עם הרבי".
הפגישה עם הרבי חיזקה אותו מאוד והוא נהיה מעריץ גדול של הרבי. אני עצמי לא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזני כשראיתי ושמעתי את יהודה מדבר בכזו הערצה והתרגשות על הרבי.
בלב פתוח
כעבור תקופה כתב יהודה את הספר ב'לב פתוח', כדי שאנשים ייעזרו על ידו, ולמעשה הוא הפך למקור האינפורמציה העיקרי לאנשים שרצו לעבור ניתוח אצל ד"ר דבייקי.
יהודה, שכל הזמן הזכיר את הרבי, הקדיש פרק שלם בספרו לפגישתו עם הרבי, להלן הקטע, מילה במילה:
"מטוס "אל על" שנחת ב-18 במאי 1965 אחר הצהריים בנמל התעופה על שם קנדי בניו-יורק, פלט מתוכו, בין היתר, נוסע עייף ומריר. שוב לא התרגשתי כדרך שמתרגשים תיירים בהגיעם לארץ זרה. ההיפך, ליוותה אותי הרגשה כאילו חוזר אני למקום ששייכותי אליו ברורה; למקום בו הוצבתי מבלי ששאלו את פי, ועם זאת מקום שאינו בלתי נעים.
כששאלני פקיד מחלקת ההגירה כמה זמן אני מתעתד לשהות הפעם בארצות-הברית, אמרתי שישה חודשים. הוא נתן בי מבט וציין כי שישה חודשים הם תקופה ארוכה לתייר. הסברתי לו שאני בא להתרפא אצל ד"ר דבייקי ביוסטון. זה שכנע אותו.
עשר דקות לאחר מכן, בדוכן העיתונים שבאולם הנוסעים, הזדקר משער הגיליון הטרי של השבועון "טיים" הדיוקן הנמרץ של דבייקי, ומתחתיו באותיות קידוש לבנה כותרת: "לקראת לב מלאכותי". שעה שנטלתי לידי את החוברת הרהרתי בקצין ההגירה; תמהתי אם הקדים אותי בקריאת הסיפור המרכזי של "טיים" שהוקדש לרופאי.
למעשה היה בדעתנו להמשיך תוך יום-יומיים בדרכנו ליוסטון, אולם אריאל (ד"ר אריק בר סלע) מסר לנו בטלפון שדבייקי נמצא מחוץ לעיר ושביוסטון חם. הוא יעץ לבלות עוד ימים אחדים בניו-יורק. גם בקשה היתה לו: שאלך לחלות את פניו של הרב מליובאוויטש בברוקלין. כבר אשתקד ביקש זאת ממני וחזר וביקש במכתביו אלי לישראל.
"כתבתי לרבי אודותיך. טלפן למזכירו. הם יודעים במה מדובר", - אמר לי אריאל בטלפון, והוסיף ספק בהלצה ספק ברצינות: "בל תעז לבוא לכאן מבלי לבקר אצל הרבי".
הם יודעים במה מדובר, אמר אריאל. הם יודעים, אני איני יודע. במה מדובר? מה לי ולהם? אשר לאריאל, הוא ראה את מקומו בזרם האורתודוכסי ביהדות, והיה יחד עם זאת אדם מודרני, בעל מחשבה עצמאית וסקרנות אינטלקטואלית שאינה יודעת שבעה. נקל להבין שאדם כמותו חבר אל תנועת חב"ד שבמקורה באה לעולם כדי לטהר את החסידות מן הסיגים המיסטיים שדבקו בה ולהשליט את השכל על הרגש.
אני, שראיתי עצמי כיהודי חילוני, התרעמתי בלבי על הלחץ שהפעיל עלי אריאל בעניין הביקור אצל נשיא חב"ד, בבית מדרשו בברוקלין. כעיתונאי צריך הייתי למצוא עניין בראיון עם הרבי, שהרי היה מנהיגה הרוחני של תנועה בעלת השפעה רבה ושפעילותה בתחום החינוך היהודי היתה לשם דבר. אלא שהעיתוי לא התאים; בעומדי עתה לפני ניתוח שני בלב פתוח, לא היתה דעתי נתונה לבעיות המנסרות ברומו של עולם. וסעד נפשי? איני אומר שלא נצרכתי לסעד נפשי, אלא שלא היה עולה בדעתי לבקשו אצל איש דת ובעצם, לא ידעתי היכן לבקשו, מחוץ? אולי, אצל עצמי?
איני יודע מה הדבר שבסופו של דבר שכנע אותי לבקר אצל הרבי: הרצון למלא את בקשתו של אריאל או שגברה סקרנותי. אני מניח ששני המניעים השפיעו ואולי הכריעו, דחף ששורשיו טמונים במעמקי תת-הכרתי.
ארבעת ה'ממתינים' ליד חדר הרבי
הראיון נקבע לחצות. כך נוהג הרבי, נאמר לי. את מבקריו הוא מקבל בחצות. נסענו לברוקלין ברכבת התחתית. לאחי חוש התמצאות טוב ולכן הנחתי לו את הטרחה למצוא את בית-המדרש ב-770 איסטרן פארקוויי. לפני שנכנסנו לבית המדרש חבשנו כיפות. חיים הביא עמו אחת מהבית, ואני הצטיידתי בכיפה בחנות ב'ברודוויי'. המוכר עמל הרבה לשכנעני לקחת כיפה רקומה בכחול ולבן, מתוצרת ישראל, אבל בחרתי לי כיפה שחורה ומבריקה, מתוצרת מקומית.
בחשיכה נראה בית-המדרש עתיק יומין. קומת הקרקע היתה מוארת ושקקה חיים. תלמידים עבדקנים בקפוטות שחורות הסתודדו בקבוצות בנות שלושה וארבעה, רכונים על ספרי קודש. ליד הקירות עמדו אברכים בודדים, שקועים בתפילתם ומתנועעים בעיניים עצומות.
מנהל לשכת הרבי מליובאוויטש, איש נמרץ בגיל העמידה, קיבלנו במשרדו. חדר קטן ובו שולחן ישן ושני כסאות. אמר שעלינו להמתין זמן מה, הואיל וקודמים לנו בתור שניים-שלושה אנשים שבאו לראיון ממרחקים, ממש כמונו. לי הסביר, שאין הרב מתחשב בזמן החולף בשיחתו עם אורחיו, אך כיוון שאין מנוס משמירת מסגרת זמן קצובה תשמע זמזום פעמון בחדר הרב לסמן שתם הזמן שהוקצב לשיחה. האות נועד לי ולא לרב, ואני מתבקש לציית ולהיפרד.
עד שתיים וחצי אחר חצות שהתה בחדרו של הרב אשה נרגשת, שקולה – פעם מתחנן ופעם תובע – בקע מדי פעם מבעד לקיר. הטיית-אוזן היא מידה מגונה, אבל אי אפשר שלא להאזין ביושבך דומם במסדרון וממתין. היא דיברה אנגלית, עברית וצרפתית לסירוגין. לרוב צרפתית. קולו של הרב לא נשמע. הסקתי אפוא שכאשר איני שומע את קולה מדבר הרב. בשתיים החל מזכיר הרבי להתהלך לפני הדלת הלוך ושוב.
"אינה מתחשבת בפעמון" – ליחשו במסדרון. היה לי די זמן להתבונן סביבי. מלבדנו המתינו עוד ארבעה: נער כבן 17, גבר ואשה, ועוד גבר. תוך שעה קלה התוודענו. הנער, בן למשפחת חסידים אמידה באורוגוואי, כבר השלים את לימודיו בישיבות בארצו ובישראל ואף קנה השכלה כללית. הוא דיבר בשטף אנגלית ועברית. נער נאה היה, שחור-שיער-ועיניים. מה שקורין עילוי, אני מניח. כיוון שאין שואלים אדם למבוקשו אצל האדמו"ר, התנדב הנער לספר, כי בא להיוועץ ברבי באשר לדרכו בעתיד. עז היה רצונו להתקבל כתלמידו כאן בברוקלין, אמר הנער ועיניו בורקות.
הזוג בא מלונדון. הוא חזן. במיוחד טסו מלונדון לניו יורק לראיון אצל רבם. בן להם, תאב דעת. כבר למד את פירקו בישיבות בריטניה, ועתה מה הלאה? לישראל או לניו-יורק? אשר יאמר הרבי – יקום ויהיה. אך יחרוץ הרבי את דינו, והם שבים הביתה למחרת היום. הוא נמוך קומה ולבוש חליפה אנגלית שחורה; גם היא קטנה, לראשה כובע ואצבעותיה ממוללות ממחטת משי לבנה. האיש הרביעי היה בן המקום ונלווה אליהם. פגשו בו בבית-המלון והוא התנדב להסיעם במכוניתו. סובב בין החסידים ושוחח בקול רם עם כל מי שהיה מוכן להטות לו אוזן.
בשתיים ורבע אחר חצות פתח המזכיר הצעיר את דלתו של הרב כדי חרך והציץ. בעבור חמש דקות הציץ שוב. אחר כך פתח קצת יותר וניצב בפתח, כך שתבחין בו המבקרת. וכשלא הועיל גם זה, יצא להזעיק את מנהל הלשכה. הלה נבלע מאחורי הדלת וכעבור דקות אחרות יצאה האשה והוא בעקבותיה. המזכיר ומנהל הלשכה השמיעו באוזניה דברי-תרעומת, והיא חייכה לעומתם. הפנים היו מוכרים לי; ראיתיה אי-שם קודם לכן. מישהו אמר שהיא עיתונאית צרפתייה. במזנון של בית-העיתונאים בתל-אביב פגשתי לא פעם עיתונאים זרים. לא מן הנמנע שגם הגברת ביקרה שם.
הנער מאורוגוואי לא השתהה הרבה. אחריו נכנסו החזן מלונדון וזוגתו. השעה כבר היתה שלוש לפנות בוקר. הציפייה מרטה את העצבים. כמה זמן אפשר לשבת כך במקום אחד? חיים ניסה להתנמנם בכורסה מרופדת שעמדה בפינה, אבל מישהו העיר לו שזו כורסת הרבי ואם הוא רוצה יביא לו כורסה אחרת.
הם היו שני חברים בלב ונפש שנפגשו בעבודתם העיתונאית בעיתון 'למרחב' בתל אביב. יהודה קסטן, סופר-עיתונאי ב'למרחב' ולאחר מכן בעיתון 'הארץ', ויונה שמשי, עיתונאי ב'למרחב' ולאחר מכן התחקירן הנודע של 'דבר', שפרסומיו הביאו להקמת ועדת חקירה ממלכתית – ועדת ויתקין. שמשי התפרסם גם בתפקידו כמזכ"ל אגודת העיתונאים בת"א והאיגוד הארצי של עיתונאי ישראל.
"הוא היה כבן 28 ונחשב בחזקת נס רפואי", כך כתב על יהודה קסטן, ד"ר עמי שיינפלד, המנהל ב'שיבא'- תל-השומר, את פעילות המחלקה המיוחדת לחולי תסמונת מרפן, במחקר שהתפרסם לאחרונה.
השבוע פגשנו את יונה שמשי ושמענו ממנו על חברו יהודה קסטן ז"ל, שמחלתו הקשה – תסמונת מרפן – הביאה אותו לרבי:
איתרה מזלי ששהיתי עם יהודה בכל הנקודות המכריעות בנושא של המחלה. הייתי כל הזמן על ידו. היינו ידידים עד כדי כך שגם לחופשות נסענו יחד.
חזרתי עם יהודה מחופשת פסח. הוא שהה בחופשה אצל אמו תושבת חיפה, ואני אצל חמותי גם היא בחיפה. יהודה, יליד גרמניה שעלה בילדותו לארץ, גדל בחיפה, היה איש חיל ושחיין מעולה.
בדרכנו חזרה מהחופשה לכיוון תל אביב, יהודה ואני ירדנו לים לשחות ואז... נתפס לו לפתע הגב.
שבנו למכונית והגענו לביתנו בתל אביב. למחרת צלצלתי ליהודה לשאול לשלומו, והוא סיפר לי כי מצבו לא השתפר והוא נאלץ לשכב במיטה. שכנו בקומה מתחתיו היה רופא פנימי שהגיע לבדוק את יהודה. הרופא, דיאגנוזיסט מעולה, שלח אותו בדחיפות לבית הרפואה בילינסון, שם אבחנו כי הוא סובל מתסמונת מרפן.
מדובר במחלה מסוכנת, קשה ונדירה, מחלה גנטית תורשתית, דומיננטית, הגורמת לעודף פעילות של גן. התסמונת פוגעת בין השאר בלב ובכלי הדם.
הרופאים אמרו ליהודה שעליו לעבור ניתוח דחוף, ובישראל של אמצע שנות השישים במאה שעברה, מחלקת ניתוחי הלב היתה רק בראשית הקמתה. יהודה, שהיה אדם יסודי, למד את הספרות שנכתבה על המחלה, והבין כי עליו לעבור ניתוח בחו"ל.
יהודה גילה שהמומחה העולמי בניתוחים כאלה הוא ד"ר מייקל דבייקי, רופא ממוצא לבנוני, הנחשב לאחד ממנתחי הלב החשובים בעולם, מי שפיתח את ניתוח המעקפים ואחראי על פיתוח הניתוח להחלפת אבי העורקים הפגום".
'מארב' לרופא המפורסם
הקליניקה של ד"ר דבייקי נמצאת בבית הרפואה ביוסטון טקסס, וכדי להתאשפז ולעבור אצלו את הניתוח היה צורך בהון רב.
החלטתי להירתם לגיוס כספים. לא היו אז ביטוחים ולכן רתמתי לעניין את עורך 'הארץ', מר שוקן, ופניתי גם למנכ"ל 'אל על', מר בן ארי, שהקציב למשימה שני כרטיסים ליהודה ולרופא-מלווה, כדי שיהודה יוכל לטוס בבטחה גם אם יתרחשו סיבוכים רפואיים בטיסה הארוכה.
יום לפני הטיסה, כשהכול כבר סודר גם עם ד"ר דבייקי, הודיע לפתע הרופא המלווה שלא יוכל להצטרף לטיסה. הכול כמעט השתבש. נכנסתי לתמונה, וכעיתונאי חוקר ניצלתי את כל הקשרים שלי וקיבלתי את רשימת הנוסעים של אל על באותה טיסה. ברשימה גיליתי כי ידידינו דן פתיר אמור לטוס באותה טיסה.
איתרתי את דני והוא הסכים להיות המלווה של יהודה. אמרתי ליהודה כי בהמשך אגיע אליו ליוסטון.
בינתיים נסעתי לדרום אמריקה בשליחות עיתון 'למרחב' ומיד לאחריה טסתי ליוסטון לשהות ליד יהודה. ישבתי ליד מיטתו בבית הרפואה מבוקר עד לילה.
באותו זמן כמעט ולא היו פתרונות רפואיים לאותה מחלה, ורציתי לשוחח עם ד"ר דבייקי. אלא שלהגיע אליו היתה משימה כלל לא פשוטה. לא היה לו רגע זמן לשוחח עם אנשים.
ברוב חוצפתי הישראלית והעיתונאית גיליתי היכן ממוקם משרדו, ב'חור' בקומת המרתף, למרות שבית הרפואה היה גדול מימדים ומפואר.
יש לציין כי ד"ר דבייקי היה איש צנוע בצורה בלתי רגילה, על אף העובדה שמכל העולם משחרים לפתחו. הוא היה נכנס למחלקה כרוח סערה כשמאחוריו שובל של רופאים.
ארבתי ליד משרדו במרתף, וכשהגיע הצגתי את עצמי כחברו של יהודה מישראל. ד"ר דבייקי השיב כי הוא ראה אותי, כי תמיד אני שם. ביקשתי ממנו שיחה של חמש דקות ולא רק שהסכים אלא אמר לי בחיוך: "אם הצלחת לגלות את המקום ה'סודי' של משרדי, ראוי שאקדיש לך יותר מחמש דקות"...
ביקשתי ממנו שיסביר לי בקצרה על מהלך הטיפול הרפואי. ד"ר דבייקי הסביר לי שבניתוח הראשון נעשו מעקפים לעורק הראשי של הלב, אולם מדובר רק בניתוח ראשוני. הניתוחים הבאים הם בהחלפת המסתמים של הלב כי גם הם פגומים. ד"ר דבייקי סיכם את שיחתו ואמר: "כרגע החלפנו ועטפנו את העורק הפגוע, בקשר לעורק הזה אני שקט, אבל אני לא שקט בעניין של המסתמים".
סיפרתי ליהודה על פגישתי עם ד"ר דבייקי, ויהודה ה'ייקע' קצת כעס על שהעזתי לגזול מזמנו היקר של הרופא, אם-כי בסופו של דבר שמח שדיברתי עם ד"ר דבייקי.
בניתוח השני גם הייתי אתו וגם בניתוח השלישי, שלושתם אצל ד"ר דבייקי ביוסטון טקסס".
'יחידות' מתוך סקרנות...
"השליחים של הרבי מליובאוויטש ביוסטון היו מגיעים באופן קבוע לבית הרפואה ושם הם גילו את יהודה, אלא שיהודה לא התייחס אליהם, הוא שלח אותם וביקש שלא יטרידו אותו.
באותו בית רפואה עבד רופא ישראלי שומר תורה ומצוות, ד"ר אריק בר סלע (בנו של מנכ"ל משרד הסעד משה בר סלע). ד"ר בר סלע היה מאמץ כל חולה שהגיע מהארץ וכך גם אימץ ועזר ליהודה. ד"ר בר סלע הציע ליהודה ללכת לרבי. בתחילה שלל יהודה את הרעיון, לבסוף נתרצה בעיקר בגלל סקרנות.
הייתי עם יהודה ואחיו חיים בניו יורק בדרך לעוד טיפול בבית הרפואה ביוסטון. שהינו בבית מלון במנהטן ומשם ברכבת נסענו לקראון הייטס לחצרו של הרבי. הגענו בחצות הלילה אולם היחידות התקיימה לאחר השעה שלוש לפנות בוקר. ל-770 הגעתי עם יהודה ואחיו חיים, ליווינו אותו עד לחדרו של הרבי, אבל יהודה נכנס לבדו ליחידות, כי רצה לדבר עם הרבי משהו אישי ולא רציתי להפריע. אני לצערי לא זכיתי להיכנס לרבי, כיבדתי את רצונו של יהודה.
יהודה, כפי שציינתי, היה אדם יסודי ולפני שנסע ליחידות למד כל פיסת נייר על הרבי. כשד"ר בר סלע הציע לו לנסוע לרבי היו לו היסוסים רבים בקשר לתועלת הפגישה מאחר שהוא היה רחוק מעולם של אנשים שומרי תורה ומצוות ואפילו רחוק מפחותים שבהם. הוא הגיע לרבי, כפי שהזכרתי, בעיקר מתוך סקרנות לדבר עם הרבי.
אך למרות הקרירות הייקית שלו הוא היה נרגש מאוד. בתום הפגישה, שהיתה די ארוכה, הוא נראה כמי שחזר מפלנטה אחרת. נפעם מאוד. אי אפשר היה להכיר את יהודה. חל אצלו מהפך בכל ההסתכלות על אנשים שומרי תורה ומצוות. בדרך מ-770 לבית המלון בניו יורק הוא אמר כל הזמן בהתרגשות גדולה: "לא הייתי סולח לעצמי אילולא הייתי נפגש עם הרבי".
הפגישה עם הרבי חיזקה אותו מאוד והוא נהיה מעריץ גדול של הרבי. אני עצמי לא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזני כשראיתי ושמעתי את יהודה מדבר בכזו הערצה והתרגשות על הרבי.
בלב פתוח
כעבור תקופה כתב יהודה את הספר ב'לב פתוח', כדי שאנשים ייעזרו על ידו, ולמעשה הוא הפך למקור האינפורמציה העיקרי לאנשים שרצו לעבור ניתוח אצל ד"ר דבייקי.
יהודה, שכל הזמן הזכיר את הרבי, הקדיש פרק שלם בספרו לפגישתו עם הרבי, להלן הקטע, מילה במילה:
"מטוס "אל על" שנחת ב-18 במאי 1965 אחר הצהריים בנמל התעופה על שם קנדי בניו-יורק, פלט מתוכו, בין היתר, נוסע עייף ומריר. שוב לא התרגשתי כדרך שמתרגשים תיירים בהגיעם לארץ זרה. ההיפך, ליוותה אותי הרגשה כאילו חוזר אני למקום ששייכותי אליו ברורה; למקום בו הוצבתי מבלי ששאלו את פי, ועם זאת מקום שאינו בלתי נעים.
כששאלני פקיד מחלקת ההגירה כמה זמן אני מתעתד לשהות הפעם בארצות-הברית, אמרתי שישה חודשים. הוא נתן בי מבט וציין כי שישה חודשים הם תקופה ארוכה לתייר. הסברתי לו שאני בא להתרפא אצל ד"ר דבייקי ביוסטון. זה שכנע אותו.
עשר דקות לאחר מכן, בדוכן העיתונים שבאולם הנוסעים, הזדקר משער הגיליון הטרי של השבועון "טיים" הדיוקן הנמרץ של דבייקי, ומתחתיו באותיות קידוש לבנה כותרת: "לקראת לב מלאכותי". שעה שנטלתי לידי את החוברת הרהרתי בקצין ההגירה; תמהתי אם הקדים אותי בקריאת הסיפור המרכזי של "טיים" שהוקדש לרופאי.
למעשה היה בדעתנו להמשיך תוך יום-יומיים בדרכנו ליוסטון, אולם אריאל (ד"ר אריק בר סלע) מסר לנו בטלפון שדבייקי נמצא מחוץ לעיר ושביוסטון חם. הוא יעץ לבלות עוד ימים אחדים בניו-יורק. גם בקשה היתה לו: שאלך לחלות את פניו של הרב מליובאוויטש בברוקלין. כבר אשתקד ביקש זאת ממני וחזר וביקש במכתביו אלי לישראל.
"כתבתי לרבי אודותיך. טלפן למזכירו. הם יודעים במה מדובר", - אמר לי אריאל בטלפון, והוסיף ספק בהלצה ספק ברצינות: "בל תעז לבוא לכאן מבלי לבקר אצל הרבי".
הם יודעים במה מדובר, אמר אריאל. הם יודעים, אני איני יודע. במה מדובר? מה לי ולהם? אשר לאריאל, הוא ראה את מקומו בזרם האורתודוכסי ביהדות, והיה יחד עם זאת אדם מודרני, בעל מחשבה עצמאית וסקרנות אינטלקטואלית שאינה יודעת שבעה. נקל להבין שאדם כמותו חבר אל תנועת חב"ד שבמקורה באה לעולם כדי לטהר את החסידות מן הסיגים המיסטיים שדבקו בה ולהשליט את השכל על הרגש.
אני, שראיתי עצמי כיהודי חילוני, התרעמתי בלבי על הלחץ שהפעיל עלי אריאל בעניין הביקור אצל נשיא חב"ד, בבית מדרשו בברוקלין. כעיתונאי צריך הייתי למצוא עניין בראיון עם הרבי, שהרי היה מנהיגה הרוחני של תנועה בעלת השפעה רבה ושפעילותה בתחום החינוך היהודי היתה לשם דבר. אלא שהעיתוי לא התאים; בעומדי עתה לפני ניתוח שני בלב פתוח, לא היתה דעתי נתונה לבעיות המנסרות ברומו של עולם. וסעד נפשי? איני אומר שלא נצרכתי לסעד נפשי, אלא שלא היה עולה בדעתי לבקשו אצל איש דת ובעצם, לא ידעתי היכן לבקשו, מחוץ? אולי, אצל עצמי?
איני יודע מה הדבר שבסופו של דבר שכנע אותי לבקר אצל הרבי: הרצון למלא את בקשתו של אריאל או שגברה סקרנותי. אני מניח ששני המניעים השפיעו ואולי הכריעו, דחף ששורשיו טמונים במעמקי תת-הכרתי.
ארבעת ה'ממתינים' ליד חדר הרבי
הראיון נקבע לחצות. כך נוהג הרבי, נאמר לי. את מבקריו הוא מקבל בחצות. נסענו לברוקלין ברכבת התחתית. לאחי חוש התמצאות טוב ולכן הנחתי לו את הטרחה למצוא את בית-המדרש ב-770 איסטרן פארקוויי. לפני שנכנסנו לבית המדרש חבשנו כיפות. חיים הביא עמו אחת מהבית, ואני הצטיידתי בכיפה בחנות ב'ברודוויי'. המוכר עמל הרבה לשכנעני לקחת כיפה רקומה בכחול ולבן, מתוצרת ישראל, אבל בחרתי לי כיפה שחורה ומבריקה, מתוצרת מקומית.
בחשיכה נראה בית-המדרש עתיק יומין. קומת הקרקע היתה מוארת ושקקה חיים. תלמידים עבדקנים בקפוטות שחורות הסתודדו בקבוצות בנות שלושה וארבעה, רכונים על ספרי קודש. ליד הקירות עמדו אברכים בודדים, שקועים בתפילתם ומתנועעים בעיניים עצומות.
מנהל לשכת הרבי מליובאוויטש, איש נמרץ בגיל העמידה, קיבלנו במשרדו. חדר קטן ובו שולחן ישן ושני כסאות. אמר שעלינו להמתין זמן מה, הואיל וקודמים לנו בתור שניים-שלושה אנשים שבאו לראיון ממרחקים, ממש כמונו. לי הסביר, שאין הרב מתחשב בזמן החולף בשיחתו עם אורחיו, אך כיוון שאין מנוס משמירת מסגרת זמן קצובה תשמע זמזום פעמון בחדר הרב לסמן שתם הזמן שהוקצב לשיחה. האות נועד לי ולא לרב, ואני מתבקש לציית ולהיפרד.
עד שתיים וחצי אחר חצות שהתה בחדרו של הרב אשה נרגשת, שקולה – פעם מתחנן ופעם תובע – בקע מדי פעם מבעד לקיר. הטיית-אוזן היא מידה מגונה, אבל אי אפשר שלא להאזין ביושבך דומם במסדרון וממתין. היא דיברה אנגלית, עברית וצרפתית לסירוגין. לרוב צרפתית. קולו של הרב לא נשמע. הסקתי אפוא שכאשר איני שומע את קולה מדבר הרב. בשתיים החל מזכיר הרבי להתהלך לפני הדלת הלוך ושוב.
"אינה מתחשבת בפעמון" – ליחשו במסדרון. היה לי די זמן להתבונן סביבי. מלבדנו המתינו עוד ארבעה: נער כבן 17, גבר ואשה, ועוד גבר. תוך שעה קלה התוודענו. הנער, בן למשפחת חסידים אמידה באורוגוואי, כבר השלים את לימודיו בישיבות בארצו ובישראל ואף קנה השכלה כללית. הוא דיבר בשטף אנגלית ועברית. נער נאה היה, שחור-שיער-ועיניים. מה שקורין עילוי, אני מניח. כיוון שאין שואלים אדם למבוקשו אצל האדמו"ר, התנדב הנער לספר, כי בא להיוועץ ברבי באשר לדרכו בעתיד. עז היה רצונו להתקבל כתלמידו כאן בברוקלין, אמר הנער ועיניו בורקות.
הזוג בא מלונדון. הוא חזן. במיוחד טסו מלונדון לניו יורק לראיון אצל רבם. בן להם, תאב דעת. כבר למד את פירקו בישיבות בריטניה, ועתה מה הלאה? לישראל או לניו-יורק? אשר יאמר הרבי – יקום ויהיה. אך יחרוץ הרבי את דינו, והם שבים הביתה למחרת היום. הוא נמוך קומה ולבוש חליפה אנגלית שחורה; גם היא קטנה, לראשה כובע ואצבעותיה ממוללות ממחטת משי לבנה. האיש הרביעי היה בן המקום ונלווה אליהם. פגשו בו בבית-המלון והוא התנדב להסיעם במכוניתו. סובב בין החסידים ושוחח בקול רם עם כל מי שהיה מוכן להטות לו אוזן.
בשתיים ורבע אחר חצות פתח המזכיר הצעיר את דלתו של הרב כדי חרך והציץ. בעבור חמש דקות הציץ שוב. אחר כך פתח קצת יותר וניצב בפתח, כך שתבחין בו המבקרת. וכשלא הועיל גם זה, יצא להזעיק את מנהל הלשכה. הלה נבלע מאחורי הדלת וכעבור דקות אחרות יצאה האשה והוא בעקבותיה. המזכיר ומנהל הלשכה השמיעו באוזניה דברי-תרעומת, והיא חייכה לעומתם. הפנים היו מוכרים לי; ראיתיה אי-שם קודם לכן. מישהו אמר שהיא עיתונאית צרפתייה. במזנון של בית-העיתונאים בתל-אביב פגשתי לא פעם עיתונאים זרים. לא מן הנמנע שגם הגברת ביקרה שם.
הנער מאורוגוואי לא השתהה הרבה. אחריו נכנסו החזן מלונדון וזוגתו. השעה כבר היתה שלוש לפנות בוקר. הציפייה מרטה את העצבים. כמה זמן אפשר לשבת כך במקום אחד? חיים ניסה להתנמנם בכורסה מרופדת שעמדה בפינה, אבל מישהו העיר לו שזו כורסת הרבי ואם הוא רוצה יביא לו כורסה אחרת.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
