מערכת COL
|
יום י"ח אדר ב ה׳תשע״ד
20.03.2014
כשמדברים על אהבת ישראל בין אנ"ש - למה בדיוק מתכוונים?
מאז הרצף הנורא של האסונות, הסכימו כולם כי יש להתעורר. אסור שהמצב יישאר כמות שהוא. ממעל ריחפה הקריאה, המתבקשת, המובנת מאליה, לאחדות ואהבת ישראל בקרב עדת החסידים. הגיעה אפוא השעה לדבר על אהבת ישראל כדרך בני אדם ולא במושגים אוטופיים ● בנימין ליפקין בטורו השבועי אהבת ישראל בין אנ"ש
(צילום ארכיון: שמוליק סופר)
בנימין ליפקין
ימי הפורים שעברו עלינו לא הקהו את תחושת האבל, היגון והתדהמה של כל קהילות ומחוזות אנ"ש בכל מקום שהם, לנוכח המוות שעלה בחלוננו והיכה בצבא השלוחים, לגיונו של מלך, כמו גם במשפחת אנ"ש ובפארי גידוליה.
מאז הרצף הנורא של האסונות, הסכימו כולם כי יש להתעורר. אסור שהמצב יישאר כמות שהוא. ממעל ריחפה הקריאה, המתבקשת, המובנת מאליה, לאחדות ואהבת ישראל בקרב עדת החסידים.
יש משהו בקריאה לאחדות, כשהיא ערטילאית ולא מפורשת דיה, שהופך אותה ללא פחות מעצת היצר. כשמדברים על "אחדות" בלי לפרוט את הדברים לפרוטות, בעיני רוחו של המהנהן בראשו נמרצות ניבטות דמויות של ראשי העסקנים והמחנות הנועדים יחדיו סביב שולחן אחד, לקיים מה שנאמר "וגר זאב עם כבש".
המחזה הזה, שכל כולו חזון אחרית הימים, גורם למתעורר תחושה הפוכה מזו שלה הוא עצמו ציפה. הוא לא מתעורר אלא נרדם. הוא לא מתמלא רוח של תקווה אלא מתעטף בייאוש ואגב כך פולט אנחה כבדה.
הגיעה אפוא השעה לדבר על אהבת ישראל כדרך בני אדם ולא במושגים אוטופיים. אהבת ישראל - לא במובן של ה'חפצא'; אחדות כלל חב"דית שיכולה להיות מושגת בשלמות רק בביאת הגאולה האמיתית והשלמה, אלא במובן של 'חובת גברא', של כל אחד ואחת, דבר יום ביומו.
● ● ●
כשחז"ל אמרו "הוי מקדים שלום לכל אדם", הם התכוונו לאקט הפשוט של הנהון שלום יזום כלפי מי שחולף מולך. אני מכיר לא מעט שועי ארץ שמקדימים את אותו הנהון אנושי כלפי מי שנקרה בדרכם. האמינו לי, שערה לא נופלת מראשם ואף קמט לא נע מפדחתם אם קרחים המה. לא מעטים מהם אף פולטים בספונטניות זורמת, "מה שלומך" או מה נשמע". כל כך פשוט. כל כך מקרב בין הלבבות.
בצד השני של המתרס מצויים אלו שגם לנוכח הקדמת השלום כלפיהם, נותרים אדישים וללא מבע משל הייתה זו זכוכית שנעה מולם ולא אדם, שכן, מכר או קרוב שהקדים להם שלום. בעיניי זהו שילוב דוחה ומאוס של גסות רוח וקהות חושים.
כיוצא בזה אתה למד על דברים אחרים שאורבים לו לכל חסיד שאמור להיות חדור בהכרת הצורך באחדות ובאהבת ישראל בין אנ"ש כצו השעה.
כזו היא, למשל, ההעדפה המתבקשת לקנות דווקא מאנ"ש, מתוך תחושת ערבות הדדית הנובעת מהמטבע שטבעו חז"ל בנוסח "עניי עירך קודמין". המשמעות הרחבה של מושג זה חורגת, כמובן, הרבה מעבר לעניים ולצדקה הניתנת להם וגולשת גם למחוזות של תמיכה ושגשוג הזולת תוך העדפת מי שנמנה עם קהילתך.
חולשה לא פחות חמורה שייכת למוסר התשלומים שלא אחת ולא שתיים מהווה עבירה בוטה של צו התורה "ביומו תתן שכרו". הימנעות מדחיינות וסלחנות עצמית ביחס לרעה-חולה זו היא תרומה משמעותית ומוחשית לאהבת ישראל, כפשוטה. "מאן דעלך סני לחברך לא תעביד". ומי מאיתנו היה רוצה שילינו את שכרו.
● ● ●
לפני כמה וכמה שנים באתי לראיון שנקבע עבורי מראש עם איל הון שכוכבו דרך באותם ימים.
השעה שבה נקבע הראיון הייתה שעת בוקר של יום שישי. מצאתי עצמי ממתין יותר משעה ארוכה מחוץ לחדרו של אותו נשוא פנים כשמפעם לפעם משוגרות לעברי התנצלויות מעושות ומלאכותיות.
בשלב מסוים, קלטה אוזני את שיחתו לפי תומו של המוליך ומביא באותה לשכה, חסיד חב"ד, שמסביר כמנמק בלי שמץ של פקפוק: "הוא חב"דניק, הוא בכל מקרה לא ילכלך, אז הוא ייאלץ להמתין".
באותו רגע קמתי ללכת אלא שאז הקדימני המרואיין עצמו שיצא מחדרו. מסתבר שהדברים הדוחים והמקוממים נאמרו לו עצמו. והוא, שהתוודע לראשונה לכך שאני ממתין בחוץ, אך בשל אותה איוולות מרושעת, קטע פגישה אחרת, הכניסני לחדרו והתנצל בכנות.
אז בפעם הבאה שמדברים על אהבת ישראל בין אנ"ש כחובת השעה, הואילו נא לחשוב על הדברים הקטנים האלה.
ימי הפורים שעברו עלינו לא הקהו את תחושת האבל, היגון והתדהמה של כל קהילות ומחוזות אנ"ש בכל מקום שהם, לנוכח המוות שעלה בחלוננו והיכה בצבא השלוחים, לגיונו של מלך, כמו גם במשפחת אנ"ש ובפארי גידוליה.
מאז הרצף הנורא של האסונות, הסכימו כולם כי יש להתעורר. אסור שהמצב יישאר כמות שהוא. ממעל ריחפה הקריאה, המתבקשת, המובנת מאליה, לאחדות ואהבת ישראל בקרב עדת החסידים.
יש משהו בקריאה לאחדות, כשהיא ערטילאית ולא מפורשת דיה, שהופך אותה ללא פחות מעצת היצר. כשמדברים על "אחדות" בלי לפרוט את הדברים לפרוטות, בעיני רוחו של המהנהן בראשו נמרצות ניבטות דמויות של ראשי העסקנים והמחנות הנועדים יחדיו סביב שולחן אחד, לקיים מה שנאמר "וגר זאב עם כבש".
המחזה הזה, שכל כולו חזון אחרית הימים, גורם למתעורר תחושה הפוכה מזו שלה הוא עצמו ציפה. הוא לא מתעורר אלא נרדם. הוא לא מתמלא רוח של תקווה אלא מתעטף בייאוש ואגב כך פולט אנחה כבדה.
הגיעה אפוא השעה לדבר על אהבת ישראל כדרך בני אדם ולא במושגים אוטופיים. אהבת ישראל - לא במובן של ה'חפצא'; אחדות כלל חב"דית שיכולה להיות מושגת בשלמות רק בביאת הגאולה האמיתית והשלמה, אלא במובן של 'חובת גברא', של כל אחד ואחת, דבר יום ביומו.
● ● ●
כשחז"ל אמרו "הוי מקדים שלום לכל אדם", הם התכוונו לאקט הפשוט של הנהון שלום יזום כלפי מי שחולף מולך. אני מכיר לא מעט שועי ארץ שמקדימים את אותו הנהון אנושי כלפי מי שנקרה בדרכם. האמינו לי, שערה לא נופלת מראשם ואף קמט לא נע מפדחתם אם קרחים המה. לא מעטים מהם אף פולטים בספונטניות זורמת, "מה שלומך" או מה נשמע". כל כך פשוט. כל כך מקרב בין הלבבות.
בצד השני של המתרס מצויים אלו שגם לנוכח הקדמת השלום כלפיהם, נותרים אדישים וללא מבע משל הייתה זו זכוכית שנעה מולם ולא אדם, שכן, מכר או קרוב שהקדים להם שלום. בעיניי זהו שילוב דוחה ומאוס של גסות רוח וקהות חושים.
כיוצא בזה אתה למד על דברים אחרים שאורבים לו לכל חסיד שאמור להיות חדור בהכרת הצורך באחדות ובאהבת ישראל בין אנ"ש כצו השעה.
כזו היא, למשל, ההעדפה המתבקשת לקנות דווקא מאנ"ש, מתוך תחושת ערבות הדדית הנובעת מהמטבע שטבעו חז"ל בנוסח "עניי עירך קודמין". המשמעות הרחבה של מושג זה חורגת, כמובן, הרבה מעבר לעניים ולצדקה הניתנת להם וגולשת גם למחוזות של תמיכה ושגשוג הזולת תוך העדפת מי שנמנה עם קהילתך.
חולשה לא פחות חמורה שייכת למוסר התשלומים שלא אחת ולא שתיים מהווה עבירה בוטה של צו התורה "ביומו תתן שכרו". הימנעות מדחיינות וסלחנות עצמית ביחס לרעה-חולה זו היא תרומה משמעותית ומוחשית לאהבת ישראל, כפשוטה. "מאן דעלך סני לחברך לא תעביד". ומי מאיתנו היה רוצה שילינו את שכרו.
● ● ●
לפני כמה וכמה שנים באתי לראיון שנקבע עבורי מראש עם איל הון שכוכבו דרך באותם ימים.
השעה שבה נקבע הראיון הייתה שעת בוקר של יום שישי. מצאתי עצמי ממתין יותר משעה ארוכה מחוץ לחדרו של אותו נשוא פנים כשמפעם לפעם משוגרות לעברי התנצלויות מעושות ומלאכותיות.
בשלב מסוים, קלטה אוזני את שיחתו לפי תומו של המוליך ומביא באותה לשכה, חסיד חב"ד, שמסביר כמנמק בלי שמץ של פקפוק: "הוא חב"דניק, הוא בכל מקרה לא ילכלך, אז הוא ייאלץ להמתין".
באותו רגע קמתי ללכת אלא שאז הקדימני המרואיין עצמו שיצא מחדרו. מסתבר שהדברים הדוחים והמקוממים נאמרו לו עצמו. והוא, שהתוודע לראשונה לכך שאני ממתין בחוץ, אך בשל אותה איוולות מרושעת, קטע פגישה אחרת, הכניסני לחדרו והתנצל בכנות.
אז בפעם הבאה שמדברים על אהבת ישראל בין אנ"ש כחובת השעה, הואילו נא לחשוב על הדברים הקטנים האלה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
