ימים נוראים בבית-הכנסת ה"פרולטרי"

דומתני שהמאורעות דלהלן התרחשו אף הם באותה שנה, שנת 1935.

באותה עת נותרו בעירנו שני בתי-מדרשות קטנים בלבד: אחד בקצה העיר, וחברו במרכז העיר. בית-כנסת זה לא הוחרם על-ידי השלטונות, מאחר שמייסדיו ומתפלליו היו פועלים ובעלי-מלאכה.

בבית-כנסת זה התפלל הרב. הגבאי היה חייט, הגזבר – סנדלר, ורוב המתפללים היו אף הם בעלי מקצועות דומים. הם ניהלו שם את ממלכתם הזעירה, והיא נוהלה לפי כוחותיהם.

משהחל שניאורסון להתפלל שם – החלו להגיע בעקבותיו מתפללים רבים שהשתייכו למעמדות שונים לחלוטין, והמלאכה נעשתה קשה מדי עבור ההנהלה הקיימת. יחד עם זאת היה מן ההכרח שהם ימשיכו בתפקידיהם, כדי שהנהלת בית-הכנסת תהיה על טהרת הפרולטריון (ישנם קוריוזים שניתן לספר על אופן התנהלותם, אך אין זה חשוב כל-כך).

בכל הנוגע לרב – הם היו נוהגים לומר שהם מתייחסים אליו בכבוד גמור ומתוך תכלית הביטול. הם לא הכירו אותו קודם לכן, ולאחר שהתוודעו אליו אמרו: "ככל הנראה הרב הוא יהודי טוב והגון מאוד – נראה שהוא אינו עושה יד אחת עם ה"בורגנות", וניתן אפוא להאמין לו בכל"...

חזנים מקצועיים – כמעט לא היו אז ברוסיה. אך לקראת חודש תשרי היו אנשים רבים שהיה להם מושג בנגינה יהודית, או ידעו פרק בנוסח התפילה – בדרך-כלל היו אלה פקידים במוסדות ממשלתיים, שהגיעה להם חופשה של חודש, והשתדלו שחודש המנוחה שלהם יהיה בחודש תשרי – נוסעים בדרך-כלל לעיר אחרת, מחוץ לעיר מגוריהם, ושם היו משכירים את עצמם לשמש כשלוחי-ציבור בימים הנוראים.

חזנים אלו הביעו בתפילתם את אשר היה על לבם – כל מה שהצטבר שם במשך שנה תמימה.

תמורת שירותם שולם להם סכום-כסף נאה, גם זאת בסתר. בגלוי הוצג כאילו שולם להם שכר מינימלי, כדי שלא יהיה עליהם לשלם על כך מסים, בהתאם לחוקים ששררו שם.

ליקטרינוסלב הגיעו ממוסקבה למטרה זו, למשך הימים הנוראים וחג הסוכות, שני אנשים: אחד מהם שימש כל ימות השנה כזמר בתיאטרון אופרה, ונחשב מהטובים שבשחקנים. לבושו ומראהו הכללי היו דומים למקובל בקרב השחקנים שם. יחד עמו הגיע אדם נוסף, שנראה דומה יותר לשליח-ציבור. במשך כל השנה עבד אדם זה כרואה-חשבון במשרד ממשלתי, והוא ניחן בכשרון לשיר. הוא אף היה יודע-ספר, והיה מצאצאיו של הרב מסלאוויטא .

השחקן היה, כמדומתני, מצאצאיו של ר' אברהם המלאך , שמנוחתו כבוד בעיר פסטוב הסמוכה לקייב. שם משפחתו של השחקן היה ליבר, ולדבריו היה זה שם משפחתו של סבו. פניו היו מאופרות, נטולות שפם; אך הוא היה מספר סיפורים ששמע מסבו, וסיפורי חסידים בכלל, מתוך שברון לב, כחסיד אמיתי.

שני החזנים סיפרו ששאיפתם היתה שהתפילות, והחיים באווירת חודש תשרי בכלל, יהיו בסביבה יהודית, וכששמעו במוסקבה על אופן הנהגתו של שניאורסון באותה תקופה – החליטו לנסוע ליקטרינוסלב.

בהגיעם לעיר פנו השניים היישר אל שניאורסון, כדי שייעץ להם כיצד לסדר שיקבלו שכר תמורת עבודתם, אבל גם כדי שיסייע להם לנצל את תפילתם כדי לעורר ולחזק את אותם רגשות יהודיים שהשלטונות חפצים לחסל. "לשם כך באנו אליכם, הרב", אמרו.

הם נשכרו לשמש כחזנים, כמובן, בבית-הכנסת שבו התפלל בעלי בימים הנוראים ובחג הסוכות.

יכולות הכתיבה שלי דלות מכדי לתאר את האווירה ואת השתפכות הנפש ששררה בבית-הכנסת באותם ימים, תחת השפעתם של הרב ושלוחי-הציבור.

רבים מוכרחים היו לצאת לעבודה גם בראש-השנה וביום-הכיפורים. משום כך הנהיג עבורם שניאורסון בראש-השנה מניין נפרד, שכונה "מניין ראשון". התפילה במניין זה הסתיימה עד השעה שמונה בבוקר, ומבית-הכנסת יצאו המתפללים לעבודתם.

מניין זה התקיים גם ביום-הכיפורים, אלא שביום זה לא שבו המתפללים מעבודתם לבתיהם, אלא חזרו לבית-הכנסת. הם היו מגיעים לתפילת נעילה. בשעת תפילת נעילה היה בית-הכנסת מלא מפה לפה, וגם ברחוב התגודדו אנשים רבים.

כולם היו יגעים, פשוט פיזית, מהצום ומההליכה הרגלית למרחקים גדולים מאוד. נוסף על כך היה מצב-רוחם מר מאוד בשל הידיעה שהם נאלצים לעבוד ביום שכזה. לא ניתן לתאר את שברון-הלב שמשל בכיפה בתפילות אלו.

הכל הודו לבעלי מקרב לב על כך שהגה עבורם את הפתרון שאפשר להם להתפלל בציבור, ולו בשעת בוקר מוקדמת.

כשהיה בעלי משוחח עם המתפללים על נושא זה, היה בוכה כשדמעות שליש ניגרות מעיניו. הוא נהנה מאוד מההתעוררות הרוחנית של אנשים אלה, והיה אומר במין שמחה שכזו: "אח, זוהי מהותם של יהודים!"

הכל חששו להרבות בדברים על מעשים כגון דא; בעלי היה שבע-רצון על כך שעלה בידו להגשים זאת במעשה.

מיד לאחר חצות יום-הכיפורים החל בעלי, בצורה דיפלומטית, לנהל את סדר הזמנים של התפילות כך שהמתפללים לא יצאו מבית-הכנסת מוקדם מדי. הציבור מצדו רצה לסיים את הצום מוקדם ככל האפשר; הרי בין המתפללים היו אנשים מכל החוגים, ובבתי-הכנסת האחרים סיימו את התפילה בשעה מוקדמת בהרבה. כדי שהדבר לא יקרה גם כאן, היה בעלי עושה יד אחת עם החזן כדי לנהל את התפילות, כך שבתפילת נעילה כבר לא נותר זמן להאריך בשירה.

אחד מבעלי המלאכה – שהחשיב עצמו, וגם חבריו החשיבוהו, ללמדן ויודע-ספר – התרגז כל-כך על העובדה שבעלי מעכב את הציבור עד שעה כה מאוחרת, עד שהתפרץ בדברים ואמר (אם-כי הוא אמר זאת ליד הדלת, לא בשבתו ב"מזרח"...) שהרב הוא נכדו של "מורד" – עוד אביו זקנו  ישב במאסר בגלל מחלוקת, ועכשיו נוהג גם הוא כך!...

הדבר עלה לבעלי במאמץ רב. נעימי ההליכות שבין המתפללים הסתירו את אי-שביעות רצונם מכך, ואילו הגסים יותר הביעו זאת בגלוי. עבור בעלי, לעומת זאת, היתה זו שמחה של ממש – אמנם הוא נאלץ לכפות עליהם זאת בכוח, אבל הוא לא התחשב בכך, ועלה בידו להביא לידי כך שיהודים לא יעשו את האסור עליהם! כך נהג לומר תמיד.

בשובו הביתה במוצאי יום-הכיפורים, לא היה בעלי יכול להיכנס בבת-אחת לעולם החולין.

[הוא נהג כך תמיד – הן בתקופה שהחיים היהודיים עדיין היו ביתר הרחבה, והן לאחר-מכן, בשעה שכמעט ולא ניתן היה לנהל חיים כאלה אלא כל אחד בארבע אמותיו].

כשהיה נכנס הביתה, בשעה מאוחרת למדי, הסתפק בשתיית כוס תה, ומיד היה יושב ומתוועד, כשהוא לבוש ב"קיטל" וחגור באבנטו של הצמח-צדק , עד השעה שתיים-שלוש לפנות-בוקר.

היו ממקורבינו שידעו על כך, והיו אוכלים כמובן בבתיהם את ארוחת-הערב עם בני משפחותיהם, ולאחר-מכן מגיעים לביתנו. בעלי היה אומר דברי חסידות, שתמיד עסקו עדיין בענייני תפילות היום. בשנים האחרונות היה בעלי מדבר על גדלותם של בני-ישראל, על מסירות-נפשם למען היהדות, ועל אהבת-ישראל המתגלית בתקופות אלו.

ההתוועדות היתה נמשכת בריקודים, מעין שמחת-תורה. תמיד היו משתתפים בה כעשרה עד חמישה-עשר אנשים.

לאחר-מכן הגיע יום שמחת-תורה.

[דירתנו הגדולה נלקחה מאיתנו בשנת 1929 . בתקופה שקהילתו של בעלי היתה עדיין קטנה, בנתה עבורנו הקהילה שלושה חדרים קטנים בשטח שהיה שייך לבעל-בית פרטי. בשום מקום אחר לא היתה לנו זכות להתגורר].

מכל העיר, בכל מקום שבו היה יהודי שרצה לשמוח בשמחת יום-טוב – הוא הגיע לביתנו.

בלילה, לאחר שהחשיך היום, היו מתגנבים לביתנו גם צעירים. ומאחר שהמקום בביתנו היה צר, ובנוסף לכך, כל אחד מהבאים לא רצה שחברו יראה שהוא הולך אל הרב – היו הבאים מסתתרים זה מזה, והיו באים אלינו בקבוצות נפרדות. עם כל קבוצה בנפרד היה בעלי מתוועד בצורה כה מרשימה, עד שלמשך זמן זה שכחו המתוועדים באיזו ארץ ותחת איזו ממשלה הם חיים.

החזנים – שאותם הזכרתי לעיל – השתתפו אף הם בהתוועדות זו. יחסו של השחקן שביניהם לכל עניין התפילה והשהייה במחיצת בעלי השתנה מ"שלא לשמה" ל"לשמה". הוא החל לעסוק בכך לשם פרנסה, אך עם הזמן החלו התפילות יוצאות מקירות לבו, והדבר השפיע על כל המתפללים ועורר אותם. הוא אמר שעל השינוי לטובה שהתחולל בו עליו להודות אך ורק לרב.

● אידיש ועברית: לחצו כאן
● אנגלית: לחצו כאן
● צרפתית: לחצו כאן
● רוסית: לחצו כאן