משה בן-חיים 

בספר שחיבר מר ישראל ברסטיצקי המתאר את קורותיו בשואה, מתואר רגע הפרידה ממשפחתו, כשהוא בן ארבע-עשרה: עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; עם פלישת הגרמנים לברית המועצות, ביוני 1941, נשלח ישראל לגטאות ברטוז-ברזה ופרוצ'ני – שניהם באזור ברסט, ביילרוסיה.

"... מי יוכל להעריך אילו כוחות נפש דרושים לילד בן 14 כדי להיפרד מאמו, כאשר אינו יודע מה צופן לו העתיד? 'האומנם מותר לי לנטוש את אמי האהובה והמסורה כל כך ואת אחי הקטן בן התשע? – שאלתי את עצמי... עם ערב יצאתי בלוויית אמא וסבתא אל תחנת הרכבת 'קליסקי'. הסרנו מעלינו את תווי הטלאי הצהוב שהיהודים אולצו לענוד לצורך זיהוי, כדי שלא יעצרו אותנו בדרך. צעדנו ברגל אל התחנה, שהייתה רחוקה למדי... אמי עודדה אותי בדברים ואגב כך אמרה בנימה כואבת ומרגשת: "ילדי, האם היית רוצה לחזור הביתה? לנו אל תדאג. אנחנו בסדר. פני סבתא היו כמו מאובנים. היא הבליגה את רגשותיה.

"סע, ילד שלי", אמרה, הצל את עצמך ואחר כך תציל גם אותנו..." נפרדתי בדמעות מאימי הבוכייה... כל זה ארך דקות ספורות, אבל בשבילי היה נצח נצחים..."


ישראל (הגדול, צמוד לאימו) בתצלום משפחתי

ישראל לא ידע אז, שלא יזכה שוב להתאחד עם אמו וכי אלה הן מילות הפרידה לתמיד.
ברסטיצקי הצטרף למחתרת, נמלט ליערות ולחם במסגרת הפרטיזנים הסובייטים, ונלחם בגבורה ובחירוף נפש בנאצים. בשנת 1944 גויס לצבא האדום ונטל חלק בקרבות בפולין, ובביילרוסיה. לחם בהצטיינות והשתתף בשחרור פראג ובכיבוש ברלין.

לאחר המלחמה נאסר ע"י הרוסים באשמת אהדה לציונות, והיה כלוא עד 1952. בשנת 1957 עלה לישראל. מר ברסטיצקי חבר הנהלת ארגון הפרטיזנים והקרן לרווחה של נפגעי השואה בישראל.

שיחה עם שכן על הדשא

בשכונת 'קרניצי', גר א' (שמו המלא שמור במערכת - לבקשתו) ומר ברסטיצקי. מעת לעת, אלו פוגשים זה את זה, ומשוחחים להם שיחה נעימה של שכנים על המדשאה בחצירו של ברסטיצקי. מר ברסטיצקי כבר לא ילד. הוא נושק לגיל תשעים, אך זכרונו כשל בחור צעיר.

לא פעם, סיפר לא' בערגה על הימים בהם היה ילד בלודז' פולין. כיצד היה מסלסל בקולו הערב כילד ב'דויטשע שול' בלודז' במקהלה של החזן העולמי 'קוסוביצקי'. היה מדהים לשמוע כיצד סילסל בצורה כל-כך מקורית ואידישאית. יום אחד שאל אותו השכן: "אולי תבוא פעם לבית הכנסת להתפלל"? אך מר ישראל ענה: "יש לי חשבון לא-פתור".

השנה בשביעי של פסח, נרגש א' לראות את מר ברסטיצקי  בפתח בית-הכנסת.  שליח חב"ד במקום, הרב ישראל גורביץ', מיהר להזמינם לבית-הכנסת. האיש השתתף בתפילה כזקן ורגיל. כשהגיע תפילת "יזכור", על משפחתו שנכחדה בשואה האיומה, פרץ  בבכי סוער ונרגש. לאחר התפילה גם אמר קדיש.

ערגה וגעגועים

מספר ל-COL השליח הרב גורביץ': "ימים ספורים קודם לכן, הלכתי בגינה בשכונה, בדרך לביתי. לפתע אני שומע מישהו קורא לי. יהודי יושב על הספסל, שואל אותי: 'סלח לי כבוד הרב, כמה פעמים בשנה אומרים 'יזכור'?' עניתי לו. והוספתי ש'יזכור' הקרוב יהיה בשביעי של פסח, ושהוא מוזמן לבוא. היהודי, שהיה מר ברסטיצקי, אמר לי: 'אני עובר ליד בית הכנסת, אבל הלב שלי לא נותן לי לבוא'. 


בימיו כפרטיזן

וכך, סיפר מר ברסטיצקי את סיפור חייו לרב ישראל גורביץ' בגינה בשכונת 'קריניצי'. בסיום סיפורו, החל לנגן איתו את הניגון 'שיבנה בית המקדש' (בניגון בו שר החזן משה טלישבסקי אצל הרבי. מב"ח).

"הוא שר אותו בערגה וגעגועים, כמו מנגן על עולם שהיה, היה ואיננו", מתאר הרב גורביץ, "הוא שר עוד ניגונים שמוכרים לרבים, כאילו הוא עכשיו ילד בן 10 במקהלה בבית-הכנסת בלודז' פולין."

"ואז החל לבכות, ואמר שאיבד את כל משפחתו. הוא אמר שמאוד קשה לו למה הדברים קרו כמו שקרו, ולכן קשה לו לעיתים להגיע-לבית הכנסת. אמרתי לו, מספר הרב גורביץ', שאם יגיע לבית-הכנסת, בוודאי זה יקל עליו והוא ירגיש טוב יותר."
"תיאמתי עימו שאביא לו מצות לפני פסח, ואכן כך היה. הבאתי לו מצות, ישבנו יחד בביתו, ודיברנו. הצעתי לו להניח תפילין. מה שמדהים, שאמר את כל קריאת שמע בע"פ כוותיק ורגיל" .

"בשלב זה, הוא  קיבל את ההזמנה לבוא לשביעי של פסח לביהכנ"ס, ומכאן הדברים התגלגלו".

 ישראל ברסטיצקי

אחרי 'שביעי של פסח' הרב גורביץ הזמין אותו בשבת מברכים פרשת 'קדושים' לבית-הכנסת. באותה שבת היה אורח בבית-הכנסת החזן הדגול יעקב מוצן. החזן קיבל עלייה, ולאחריה קיבל שביעי מיודעינו, מר ברסטיצקי.

"הוא ברך את הברכות ובקלות ובבהירות וכמובן בעל-פה", מספר השליח בהתרגשות, "אחרי התפילה אף ניגש לחזן מר מוצן, וסיפר לו על זכרונותיו מהימים בהם ליווה בקולו את החזן העולמי קוסוביצקי.

"בסיום התפילה, הרבה אנשים התחבקו עם מר ישראל ברסטיצקי, שסיפור הגבורה היהודית שלו הפעים את המתפללים.