חוויות שליחות בבית-חב"ד התוסס במומביי ● חלק ראשון
מ. זאיאנץ
מומביי. הודו. שבת ראשונה.
בקושי יומיים בעיר, מתוכם רוב הזמן בתוך בניין ממוזג. עוד אי-אפשר לומר שהייתי במומביי, או בהודו. כמעט ולא בלעתי מראות חדשים, או עיכלתי חוויות מיוחדות של הודים. חוץ מטיול קצר ברחובות העיר המשונה, המאגדת עוני מזעזע ועושר עצום בחדא מחתא ממש, והלכים יחפים מתהלכים בה לצד עשירים ושועי-תבל - לא עשיתי כלום.
בהודו - טרם, אך לאווירה של בית חב"ד נכנסים מיד. בקושי אתה מספיק לספר לעצמך שאתה נמצא באותו הבניין הידוע במומביי, בו חיו ופעלו הרב גבי ורבקי הי"ד, וכבר המולה משתררת במקום. מטיילים נכנסים ויוצאים, המסעדה מתמלאת ומתרוקנת, אנשי עסקים שהגיעו לעיר ״נוחתים״ בבית-הכנסת ומבקשים להתפלל מנחה, תדפיס עם ״ווארטים״ מיוחדים של הצדיק ר׳ אלימלך מליז׳ענסק (לקראת היארצייט בכ״א אד״ר) שמעולם לא נתקלתי בו בירושלים, מופיע מול עיניי במומביי שבהודו; עובדי מטבח באים והולכים, מעיפים מבט על ה"מנדי" החדש שהגיע, קוראים לו להדליק את האש ולסגור את התנור ומנסים לתקשר איתו באנגלית עילגת והזזת ראשים מצד לצד כמנהג ההודים. אכן, בית חב״ד. על כל המשתמע מכך.
באה שבת באה מנוחה? לא בעבודת השליחות!
לאחר טיסה מייגעת ויומיים טרופי שינה (בהם התרכזתי, בין השאר, בלברור אורז ולבדוק עלי חסה), הייתי בטוח ששבת בצהריים זה הזמן האידיאלי לקיים בהידור את מצוות העונג, ולהביא לידי פועל את ראשי התיבות הידועים של המילה ש-ב-ת (שינה בשבת תענוג; ולא, לא עם הפירוש החסידי המוסיף סימן שאלה לאחר צירוף המילים הללו, אלא אדרבה, בתוספת סימני קריאה גדולים!), אך מסתבר שאין כאן מקומו.
את כל אחר-הצהריים של השבת ביליתי בשיחה עם מטיילים מישראל שהעבירו בבית-חב״ד את השעות המעטות שנותרו להם בהודו בטרם יעלו על טיסת אל-על של מוצ״ש וימריאו חזרה לארץ-הקודש.
בין היושבים שם היה איש אחד, לא צעיר, רחב-אופקים ועתיר ידע. היה מרתק לשוחח איתו. כל ילדיו כבר גדלו, כסף מעולם לא היווה אצלו בעיה, שעות עבודתו גמישות וניתנות לשינוי, כך שכן, יוצא לו הרבה להסתובב במדינות שונות ברחבי העולם ולהכיר מגוון סוגי אנשים, תרבויות, מנהגים ודעות.
הוא מכבד מאוד כל אדם באשר הוא, משתדל להבין את כולם. יש לו תארים בכמה תחומים, הוא חוזר לארץ כי יש לו לימודים בפסיכולוגיה. יש לו בן דוד חרדי והוא מעריך אותו, ו... אה, הוא לא מאמין באלוקים, רח"ל, לדבריו. לא שהוא בטוח שאין, הוא פשוט לא יודע אם הוא 'קיים' או לא, ואין איך לשכנע אותו בקיומו. יש עולם, יש התרחשויות ומהלכים טבעיים, ואין לדעת איך נוצר הכל ולשם-מה נוצר. גם אם יש אלקים, לדעתומשונה להגיד שהוא מתעניין בנו.
הוא לא חושב שבאמת אכפת לו אם האישה ההיא הולכת עם מטפחת או שהגבר הזה חובש כיפה. אם יש בורא, אז ישותו היא נעלית ומופשטת מאיתנו. לסיכום: הוא לא חושב שהאדם בחייו צריך לחפש איך לרצות את אלוקים. הפרמטרים אחרים. כל אדם שיעשה מה טוב לו, ושישתדל לעזור לאחרים ובטח שלא להזיק להם, וזה הכול.
לא התווכחתי איתו. לא יכולתי. רק אמרתי שבוויכוחים לא באמת נשנה האחד את דעתו של השני. ציטטתי את מה ששמעתי פעם בשם הרבי (כמדומני שהרבי אמר זאת לפרופ׳ גרין) שכשם שאדם יכול להרצות לאדם אחר ימים שלמים על מהות התפוח מבחינה מדעית, ולהציג בפניו את כל הכימיקלים, החומצות והמרכיבים שנמצאים בתפוח על שלל ההסברים השונים והמשונים המלווים אותם, ועדיין - גם אם יקיף בהסבריו את התפוח כולו - האדם השני לעולם לא ידע מה טעמו עד שיאכל ממנו בפועל, כך גם אלקות לא תורגש אם ״נקיף״ את הנקודה (מסביב) באמצעות השכל. חייבים לטעום בשביל לדעת. ״טעמו וראו״.
המשכנו לדבר על מגוון נושאים אחרים מעניינים. הוא מציג דברים מעולמו ואני מביא מעולמי. כך, עד שהגיע הזמן להתפלל מנחה. אז נפרדנו, לא לפני שהוא הודה כמובן על האירוח הנפלא של בית חב״ד המקבל כל יהודי באשר הוא, וזהו. נפרדו דרכנו.
לא התאכזבתי מכך שלא נקלעתי איתו לוויכוחים. אני חושב שאמרתי לו את הדברים הנכונים במהלך השיחה, ומקווה שהרושם החיובי שהותיר עליו המעבר בבית חב״ד יתן את אותותיו גם במה שנוגע להכרת הבן במציאות אביו. דבר אחר הוא זה שטרד את מנוחתי מאוחר יותר באותו הלילה, וגרם לי לרצות לפגוש אותו שוב ולזעוק בפניו את מה שהרגשתי. רציתי פשוט לזעוק ולצרוח עד שלא יהיה באפשרותו להתכחש יותר.
כי מחשבותיי הובילוני לדעת מהו האדם ללא אלקיו. והמסקנה אליה הגעתי זועקת שהוא איננו ולא כלום. בלי אלוקים אין הרי תכלית ואין מטרה. הכל מקרי. קר. חסר-חיות. האדם הינו סתם דבר חולף, שהגיע למקום ללא שום סיבה. ומי יבטיח שאינו לוזר, לא יוצלח ואין תועלת בהוויתו?! ומילא אם חייו יזרמו על מי-מנוחות, אך מי יעודדנו בעת-צרה, ומה ידחפנו בעת רפיון? שמא ימעד ויכשל ויקלקל הכל, ודינו להיות מוזר לאחיו ונכרי לבני אמו, וכל רואיו ילעיגו לו יפטרו בשפתם ויניעו ראש!
אלא מאי? ״על האדם להאמין בעצמו ובכוחותיו. אם הוא באמת ירצה, הוא יצליח להתמודד עם כל הקשיים״ יאמרו גדולי החכמים, ומקצתם יהנהנו בראשיהם ויניעו שפמיהם ברוב חשיבות והבעת הסכמה.
ואני הקטן שואל: וכי איך יאמין בעצמו? וכי מיהו עצמו? הלא הוא עצמו אינו ולא כלום. תוצאה של מקרה עלוב. התפתחות מקולקלת. אבולוציה ארורה. איך הוא יכול להיות בטוח בהצלחותיו, אם הוא כלל לא בטוח שהוא משהו?! ומי יערוב לעתידו? ובאיזו רשות אתה מונע אדם מלפגוע בעצמו רח"ל אם אין חשיבות אמיתית למציאותו המקרית, ואין כיוון מסויים אליו הוא חייב לשאוף? ומי אתה שתתערב בחייו של המדוכא ותתבע ממנו ״לתפוס ת׳עצמו בידיים״, ואיזו תרופה הינך מעניק לו אם הלה חש עזוב ומטופש וחסר חשיבות ותועלת? ״אתה חייב להמשיך״ תאמר לו, ואני רק אשאל ״למה״? אלף פעמים: למה חייב? למה, למה, למה, ל-מ-ה?!
בלי אלוקים העולם מת. אם אין שום דבר מאחורי הקלעים, אין גם כלום על הבמה. בקיצור, אין יצור ״שלא מאמין״. כולנו מאמינים. כל אחד מאמין בעצמו, ומחשיב את קיומו לדבר אמיתי ששווה להילחם עליו. ואם מאמין האדם בעצמו כל-כך למרות שדינו לחלוף בבוא היום, סימן שלא ב70-80-90 שנות חייו מאמין הוא, אלא במשהו מעבר. משהו שעומד מאחוריהן, מצדיק אותן ונותן סיבה לקיומן''.
זה מה שבער בי באותם רגעים, ובזה באה אל קיצה שבת ראשונה של שליחות במדינה רחוקה.
מאפשרים לכם לקבל
