מערכת COL
|
יום י"ג תמוז ה׳תשע״ד
11.07.2014
מותר לנו להשתחרר מיצר האגו שאינו מרפה ● בנימין ליפקין
מותר לנו להשתחרר מיצר האגו הזה שאינו מרפה. מותר לנו לדרוש מעצמנו ביום הזה לגלות גם כלפי מי שאנו מכירים ויודעים - אהבת ישראל אמיתית, לא פחות מההלך גלוי הראש החולף מולו ברחובה של עיר ואנו מציעים לו בחדווה להניח תפילין. מותר לנו לנסות אך מעט ללכת בדרכם של בעל הגאולה ושל הרבי זי"ע נשיא דורנו שלפני הכל ואחרי הכל, אהבו כל יהודי ● טורו השבועי של בנימין ליפקין ב-COL בעיצומה של מלחמה
הרבי לצד כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע
בנימין ליפקין
כל מי שרק התוודע למסירות הנפש הבלתי נתפסת של הרבי הריי"צ, אינו יכול להישאר אדיש בימי חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז. הייתה זו מסירות נפש שלא נותרה נחלתו הפרטית כצדיק יסוד עולם. היא הונחלה לכל עדת החסידים שהלכה בדרכיו וצעדה לאורו. במצוותו של הרבי, בימים ההם ברוסיה הסובייטית, אבות, אימהות ואפילו ילדים מסרו את נפשם לא רק על ג' הדברים שעליהם הצטווה כל יהודי, "יהרג ואל יעבור", אלא על אידישקייט, על שמירת הגחלת, בכל תנאי ובכל מחיר.
הבריח התיכון שהצית כאש יוקדת את מסירות הנפש הזו וריתק במסגרתה שוב ושוב את מאות ואלפי הפעילויות היה אחד ויחיד. אהבת ישראל. הרבי היה סמל ומופת של אהבת כל יהודי, גם אם הוא בדיוטה התחתונה ביותר של "בשם ישראל יכונה". מכוח אותה אהבת ישראל לא הרשה הרבי לעצמו להישאר שווה נפש אם בפינה נידחת כלשהי לא יהיה יהודי שלא יוכל לעבוד את קונו. אם בעיירה או בקולחוז לא יוכל לפעול חיידר יהודי על טהרת הקודש.
אהבת ישראל טהורה קרנה ופעלה גם כשמידת הגבורה קרנה וניבטה מהיכלו של הרבי. גם כשהרבי יצא חוצץ נגד מעשים אשר לא ייעשו, לא הוסט כמלוא הנימה אותו קו של אהבה שאין בה מתום ואין לה שיעור לכל יהודי באשר הוא שם. "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", אומרת התורה הקדושה בפרשתנו השבוע וחז"ל מחדדים ומפרשים: דווקא משום שנראה היה לעין שהמעשה של פנחס היה קנאי ואלים, מבהירה השכינה הקדושה כי השכר שהוא מקבל אינו אלא שלום.
* * *
יומא דפגרא הוא יום של התוועדות שמגמתה הברורה היא קבלת החלטות טובות. ואם בכל יומא דפגרא הדברים תקפים ונכונים, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, בימים אלו שבהם, מצד אחד, מתוחה רח"ל מידת הדין והארץ כולה חזית הנתונה היל"ת למשיסת טילי אויב אכזר ומצד שני, בד בבד, אי אפשר שלא לראות במו העיניים הגשמיות את קיומה המופלא של הבטחת התורה, שהייתה כה שגורה בפי הרבי, "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה", לנוכח ניסים גלויים ומופלאים, שבכל יום עמנו, פשוטו כמשמעו.
לא אחת ולא שתיים אף הרבי עצמו התבטא, בכאב בלתי מוסתר, על כך שדווקא החול הקרוב ביותר לים יבש הוא. רצה היצר, האומן במלאכתו, והצליח לתקוע טריז דווקא בתוככי החסידות האמונה על אהבת ישראל יותר מכל קהילה אחרת; דווקא בקרב החסידים היוצאים ללא מורא וללא חת, אל העם שבשדות באהבה גלויה ובלתי מסוייגת.
צאו וקראו את תיאוריו הנפלאים והמופלאים של בעל הגאולה, הרבי הריי"צ, בספר הזכרונות, לפשר השם ליובאוויטש – שכולנו נושאים בגאווה. ליובא – לשון אהבה, מטעים הרבי בלשון קודשו הציורית והכובשת כל לב.
גם כפר חב"ד, אותו הקים הרבי הריי"צ, כונה במו פיו הקדוש, "כפר של אהבת ישראל". וראו זה (לא) פלא: כבר בשנת תשי"ד כותב הרבי זי"ע, מכתב מרטיט וקורע לב אל מי שעמד אז בראש אגודת חסידי חב"ד בארץ הקודש, הרב אליעזר קרסיק ע"ה. באותה איגרת מפציר הרבי ברב קרסיק להתערב במחלוקת על עגלה וסוס שהתגלעה בין תושבי הכפר. הביטויים הכואבים, המצמררים, המופיעים באותה איגרת, שמעולם לא הופיעה בדפוס, נראים כלקוחים היישר מימים אלו.
לעתים יכול היצר, ה'קלוגינקער' כלשון הרבי, להופיע בעיצומה של התוועדות חסידית. כל תכליתה של התוועדות רעים לא נועדה אלא לקרב בין הלבבות. גדולה לגימה שמקרבת, יודעים גם גדיי הצאן לשנן על פה. אבל גם לכאן מרשה לעצמו היצר להופיע. לעתים, בתוכחה גלויה של אחד המתוועדים כלפי רעהו, ההפך הגמור מהקריטריונים הברורים לתוכחה כזו, כפי שנוסחו ב'היום יום' של הרבי. לעתים, בצורה מתחכמת יותר, בהתכבדות בקלון חברו, בהפצרה מדומה כלפיו, לומר לחיים, "להגיד משהו", אך ורק על מנת לשים את דבריו ואותו עצמו ללעג וקלס.
מותר לנו להשתחרר מיצר האגו הזה שאינו מרפה. מותר לנו לדרוש מעצמנו ביום הזה לגלות גם כלפי מי שאנו מכירים ויודעים אהבת ישראל אמיתית, לא פחות מההלך גלוי הראש החולף מולו ברחובה של עיר ואנו מציעים לו בחדווה להניח תפילין. מותר לנו לנסות אך מעט ללכת בדרכם של בעל הגאולה ושל הרבי זי"ע נשיא דורנו שלפני הכל ואחרי הכל, אהבו כל יהודי.
* * *
יהיו הדברים האמורים נר נשמה לעילוי נשמתה של חמותי היקרה והבלתי נשכחת, מרת פייגה ציפורה ויגלר ע"ה, בת ר' יצחק יונה יבלחט"א, שהיום הזה, י"ב תמוז, הוא יום השנה השני לפטירתה ואשר היא עצמה הייתה סמל ומופת לאהבת ישראל אמיתית.
כל מי שרק התוודע למסירות הנפש הבלתי נתפסת של הרבי הריי"צ, אינו יכול להישאר אדיש בימי חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז. הייתה זו מסירות נפש שלא נותרה נחלתו הפרטית כצדיק יסוד עולם. היא הונחלה לכל עדת החסידים שהלכה בדרכיו וצעדה לאורו. במצוותו של הרבי, בימים ההם ברוסיה הסובייטית, אבות, אימהות ואפילו ילדים מסרו את נפשם לא רק על ג' הדברים שעליהם הצטווה כל יהודי, "יהרג ואל יעבור", אלא על אידישקייט, על שמירת הגחלת, בכל תנאי ובכל מחיר.
הבריח התיכון שהצית כאש יוקדת את מסירות הנפש הזו וריתק במסגרתה שוב ושוב את מאות ואלפי הפעילויות היה אחד ויחיד. אהבת ישראל. הרבי היה סמל ומופת של אהבת כל יהודי, גם אם הוא בדיוטה התחתונה ביותר של "בשם ישראל יכונה". מכוח אותה אהבת ישראל לא הרשה הרבי לעצמו להישאר שווה נפש אם בפינה נידחת כלשהי לא יהיה יהודי שלא יוכל לעבוד את קונו. אם בעיירה או בקולחוז לא יוכל לפעול חיידר יהודי על טהרת הקודש.
אהבת ישראל טהורה קרנה ופעלה גם כשמידת הגבורה קרנה וניבטה מהיכלו של הרבי. גם כשהרבי יצא חוצץ נגד מעשים אשר לא ייעשו, לא הוסט כמלוא הנימה אותו קו של אהבה שאין בה מתום ואין לה שיעור לכל יהודי באשר הוא שם. "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", אומרת התורה הקדושה בפרשתנו השבוע וחז"ל מחדדים ומפרשים: דווקא משום שנראה היה לעין שהמעשה של פנחס היה קנאי ואלים, מבהירה השכינה הקדושה כי השכר שהוא מקבל אינו אלא שלום.
* * *
יומא דפגרא הוא יום של התוועדות שמגמתה הברורה היא קבלת החלטות טובות. ואם בכל יומא דפגרא הדברים תקפים ונכונים, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, בימים אלו שבהם, מצד אחד, מתוחה רח"ל מידת הדין והארץ כולה חזית הנתונה היל"ת למשיסת טילי אויב אכזר ומצד שני, בד בבד, אי אפשר שלא לראות במו העיניים הגשמיות את קיומה המופלא של הבטחת התורה, שהייתה כה שגורה בפי הרבי, "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה", לנוכח ניסים גלויים ומופלאים, שבכל יום עמנו, פשוטו כמשמעו.
לא אחת ולא שתיים אף הרבי עצמו התבטא, בכאב בלתי מוסתר, על כך שדווקא החול הקרוב ביותר לים יבש הוא. רצה היצר, האומן במלאכתו, והצליח לתקוע טריז דווקא בתוככי החסידות האמונה על אהבת ישראל יותר מכל קהילה אחרת; דווקא בקרב החסידים היוצאים ללא מורא וללא חת, אל העם שבשדות באהבה גלויה ובלתי מסוייגת.
צאו וקראו את תיאוריו הנפלאים והמופלאים של בעל הגאולה, הרבי הריי"צ, בספר הזכרונות, לפשר השם ליובאוויטש – שכולנו נושאים בגאווה. ליובא – לשון אהבה, מטעים הרבי בלשון קודשו הציורית והכובשת כל לב.
גם כפר חב"ד, אותו הקים הרבי הריי"צ, כונה במו פיו הקדוש, "כפר של אהבת ישראל". וראו זה (לא) פלא: כבר בשנת תשי"ד כותב הרבי זי"ע, מכתב מרטיט וקורע לב אל מי שעמד אז בראש אגודת חסידי חב"ד בארץ הקודש, הרב אליעזר קרסיק ע"ה. באותה איגרת מפציר הרבי ברב קרסיק להתערב במחלוקת על עגלה וסוס שהתגלעה בין תושבי הכפר. הביטויים הכואבים, המצמררים, המופיעים באותה איגרת, שמעולם לא הופיעה בדפוס, נראים כלקוחים היישר מימים אלו.
לעתים יכול היצר, ה'קלוגינקער' כלשון הרבי, להופיע בעיצומה של התוועדות חסידית. כל תכליתה של התוועדות רעים לא נועדה אלא לקרב בין הלבבות. גדולה לגימה שמקרבת, יודעים גם גדיי הצאן לשנן על פה. אבל גם לכאן מרשה לעצמו היצר להופיע. לעתים, בתוכחה גלויה של אחד המתוועדים כלפי רעהו, ההפך הגמור מהקריטריונים הברורים לתוכחה כזו, כפי שנוסחו ב'היום יום' של הרבי. לעתים, בצורה מתחכמת יותר, בהתכבדות בקלון חברו, בהפצרה מדומה כלפיו, לומר לחיים, "להגיד משהו", אך ורק על מנת לשים את דבריו ואותו עצמו ללעג וקלס.
מותר לנו להשתחרר מיצר האגו הזה שאינו מרפה. מותר לנו לדרוש מעצמנו ביום הזה לגלות גם כלפי מי שאנו מכירים ויודעים אהבת ישראל אמיתית, לא פחות מההלך גלוי הראש החולף מולו ברחובה של עיר ואנו מציעים לו בחדווה להניח תפילין. מותר לנו לנסות אך מעט ללכת בדרכם של בעל הגאולה ושל הרבי זי"ע נשיא דורנו שלפני הכל ואחרי הכל, אהבו כל יהודי.
* * *
יהיו הדברים האמורים נר נשמה לעילוי נשמתה של חמותי היקרה והבלתי נשכחת, מרת פייגה ציפורה ויגלר ע"ה, בת ר' יצחק יונה יבלחט"א, שהיום הזה, י"ב תמוז, הוא יום השנה השני לפטירתה ואשר היא עצמה הייתה סמל ומופת לאהבת ישראל אמיתית.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
