חדש ב-COL: שיעור מבואר ב'תורה אור' ● מיוחד
מאת הרב אבינועם אהרוני
מי שם פה לאדם
הקדמת העורך
בפרשת השבוע (פרשת שמות) מתואר המפגש הראשון של משה רבינו עם הקב"ה בליבת הסנה. מעמד בו ממנה הקב"ה את משה כשליחו להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. משה, בענוותו, מבקש לדחות את התפקיד המוצע לו בארבע קטרגוריות של טענות:
א. אינני ראוי - וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.
ב. העם לא יקבל את שליחותי זו - וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.
ג. אינני יכל - וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה', בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי.
ד. בלי סיבה (לכאורה) - וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח.
בעוד שלגבי שני החששות הראשונים של משה יש לכאורה מקום, הרי שטענתו של משה "לא איש דברים אנוכי.. כי כבד פה וכבד לשון אנוכי" דורשת ביאור. ובלשון אדמו"ר הזקן: "להבין זה מה שאמר משה 'לא איש דברים אנכי כי כבד פה כו'' ומה שהשיב לו הקב"ה 'מי שם פה כו'' שהוא כולו מוקשה וכי לא ידע משה זאת בתחלה מי השם פה לאדם?" כלומר, גם לו יצוייר כי כבדות פה מהווה מגבלה מסויימת לקיום השליחות, הרי שבורא העולם בודאי יוכל להסיר מגבלה זו ללא קושי, כפי שאכן עונה הקב"ה למשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר--הֲלֹא אָנֹכִי, ה'". בודאי גם משה ידע זאת, ואם כן – מה הטעם לטענתו של משה " לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי "?
ב' שמיטות – שיטת המקובלים
על מנת לענות לשאלה זו מקדים אדמו"ר הזקן ביאור בענין מחלוקת האריז"ל עם המקובלים האחרונים בפירוש דברי ספר התמונה (המיוחס לרבי נחוניה בן הקנה ולר' ישמעאל כהן גדול) אודות כך שעולמינו הוא "שמיטה שניה", כלומר – מופע שני של העולם. ושהשמיטה הראשונה היתה שמיטה של חסד, ולעומתה השמיטה הנוכחית (השניה) היא שמיטה של דין.
יש מהמקובלים האחרונים שדנו מדברי ספר התמונה אודות כך שהשמיטה הראשונה היא כנגד ספירת החסד ואילו השניה כנגד מידת הדין לומר שהשמיטות הן כנגד הספירות, ולפיכך, אנו צפויים לעוד חמש שמיטות נוספות (סך הכל 7 כנגד 7 הספירות). כלומר - שהעולם נברא ונחרב במחזורים של 7,000 שנה (שמיטה) ושל 50,000 שנה (יובל).
ביאור (לא מופיע במאמר המקורי של אדמוה"ז): את שני עיקריה של תורת השמיטות ניתן למצוא בחיבור בין שני מאמרים מפורסמים של חז"ל. הראשון מעיקרים אלו הוא רעיון השבת הקוסמית שבו נתפס העולם כמתקיים במחזוריות בת 7,000 שנה שמתוכן 1,000 השנה האחרונות הן מעין שנות שבתון לעולם. את שורשה של תפיסה זו ניתן למצוא במאמר תלמודי (סנהדרין צ"ז:) שבו גורס רב קטינא: "שית אלפי שני הווה עלמא וחד חרוב" (כלומר : ששת אלפי שנים מתקיים העולם ובאחד עומד חרב) ובהמשך נאמר עוד "כשם שהשביעית משמטת אחת לשבע שנים (בשמיטת הארץ), כן העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה".
העיקר השני העומד בבסיסה של תורת השמיטות הוא הרעיון של מחזוריות קוסמית של בריאות וחורבנים העוקבים זה את זה במחזוריות קבועה. תפיסה זו נסמכת על מאמר חז"ל (בראשית רבה [וילנא] פרשה ג') כי לפני בריאת עולמנו היה הקב"ה "בורא עולמות ומחריבן" ועל הפסוק (ישעיה סה', יז') "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הישנות ולא תעלינה על לב". ופירש רש"י ".. ויש אומרים שמים חדשים ממש וכן עיקר כי מקרא מוכיח כו'".
תורת השמיטות גורסת כי העולם מתקיים ב-7 מחזורים קוסמים בני 7,000 שנה כל אחד. שבע המחזורים מוקבלים ל-7 הספירות התחתונות בעץ הספירות הקבלי הנקראות גם 7 ספירות הבניין או שבע המידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות). ספירות אלו הן מעין אבני הבניין שמהן נוצר העולם. הן החוקה המטפיזית של העולם המשתתפות באופן פעיל ביצירתו ובתפקודו, זאת בניגוד ל-3 הספירות העליונות והנעלמות (חכמה, בינה ודעת). כל אחד מהמחזורים הקוסמים הללו עומד בסימן אחת מ-7 הספירות שהיא באותו מחזור נותנת הטון.
למותר לציין שכאשר בכל שמיטה ספירה אחרת נותנת את הטון, הרי גם חוקי הקוסמוס, הנפש והטבע משתנים משמיטה לשמיטה. כך לדוגמה בשמיטת החסד הנקראת גם "עולם המים", היו הגלגלים פשוטים ולא מורכבים מארבעה יסודות, גם המלאכים היו פשוטים, הנבראים חיו חיים ארוכים והרמוניים והחיות היו כל העת בדבקות, טהורות ודומות למלאכים בצורתן. כל הסמפטומים ההרסניים המוכרים לנו משמיטתנו היו מיותרים בעולם ההוא וכך לא היו בעולם החסד לא גלות ולא גלגולים, לא נחש ולא יצר הרע. לעומת זאת, בשמיטה השנייה (השמיטה הנוכחית) הרי שהיא כדברי ספר התמונה "הקשה והחזקה מאוד ודרכיה חזקים וקשים ורעים ועזים... ובה נבראו כל דבר עז וקשה כגון שדים וכוחות טמאים ורוחות רעות ויצר הרע ורוב ממזרים ועזי פנים ולשונות משונות ועבודות זרות וכוחות מוגבלים לארצותם בגוייהם וגזירות קשות וחטאים ועוונות וגלוי עריות וגלות ארוכות וכחות מטונפות וביאות מטונפות וחיות ובהמות טמאות נחשים השרפים ונגעים וכל מיני טומאה ולכלוך וריחוק וחוץ במעלה ובמטה כי יצר לב האדם רע מנעוריו".
כך מתקיים העולם משך שבעה מחזורים בני 7,000 שנה, כאשר בכל אחד מהמחזורים נשקפים העולם והתורה דרך בחינה אחרת של המנסרה הא-לוקית. 49 האלפים הללו מוקבלים ל-49 מ- 50 שערי הבינה שניתנו למשה על פי הגמרא ("חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם ניתנו למשה חסר אחת, שנאמר 'ותחסרהו מעט מאלוהים'" – נדרים, לח', ע"א). כאשר מסתיימים שבעת המחזורים וכל צורות הבניין נראו, מגיעה עת השער החמישים, עת היובל הגדול.
כל שמיטה היא עולם בפני עצמה, לכל שמיטה היסטוריה בפני עצמה ולכל שמיטה גאולה משלה. אולם היובל הגדול חורג הלאה והרחק מכל אלו. היובל הגדול הוא הגאולה המוחלטת, החריגה הטוטאלית מעבר להיסטוריה, לתפיסה ולאונתולוגיה של עולמנו והמקובלים ממעטים לדבר בו דברים של ממש. ביובל הגדול נאספים כל הדברים חזרה אל רחמה של האם הגדולה הרי היא ספירת הבינה הידועה בכינויה "אמא" שכן היא האם שבתוכה נרקמו שבע ספירות הבניין וממנה יצאו. שם בכור ההיתוך הא-לוקי מותכות ההוויות ומאבדות את צורותיהן המוכרות לנו. הדברים לובשים פנים חדשות לגמרי כך שבסיום האלף החמשים (באותן גרסאות של תורת השמיטות שגורסות שלאחר סיום היובל יש תחילה חדשה), יורדות אל העולם ספירות והוויות חדשות לחלוטין – בעולם זה שמעבר לעין מאכלסות הוויות שונות לחלוטין את הארץ והכוחות המניעים אותם ואת עולמם הם כוחות אחרים מאלו של החסד, הדין, התפארת ושאר הספירות המוכרות לנו – כוחות של עץ ספירות חדש. עד כאן דעת כמה מהמקובלים בדעת ספר התמונה. (עד כאן הביאור, עיין ערך זה בו"פ).
ב' שמיטות – שיטת האריז"ל
האריז"ל מסכים אמנם כי עולמינו הוא שמיטה שניה ששרשה הוא ממדת הדין לעומת מידת החסד של שמיטה א', אך חולק על המקובלים הנ"ל בשני עניינים:
א. השמיטה הראשונה לא התרחשה כאן בעולם הזה אלא היא ביטוי של עולם רוחני הנקרא "עולם התוהו" המתקיים במקביל לעולמינו הנקרא "שמיטה שניה" או "עולם התיקון".
ב. אין השמיטות כנגד הספירות ולכן לא תהינה שמיטות נוספות, שלימות הגאולה תתרחש בתום שמיטה זו או קודם לכן.
תוהו ותיקון
ההבדל בין עולם התוהו לעולם התיקון הוא:
הבריאה המוכרת לנו עם העולם הרוחני הקשור בה, נתפסים על-פי הקבלה והחסידות כשלב שני של ההתהוות (וזהו אחד ההסברים לכך שהתורה נפתחת באות ב', לאמור: הבריאה הזאת היא שלב ב'). למעלה מעולמנו זה (כולל גם למעלה מהעולם הרוחני שלה) ניצב עולם אחר, שהוא הראשון בסדר ההתהוות.
מובן, שאין הכוונה לעולם גשמי ומוחשי. העולם שקדם לעולמנו הוא עולם רוחני עילאי, אשר במבנהו ובמהותו הוא שונה לחלוטין מעולמנו זה. זהו עולם ה'תוהו', שקדם לעולמנו זה. העולם שלנו, כאמור, מכונה - עולם ה'תיקון'.
המושגים הללו - עולם ה'תוהו' ועולם ה'תיקון' - מופיעים פעמים רבות בתורת החסידות. שני העולמות הללו שונים לחלוטין במבנה הבסיסי שלהם, ולכל אחד המעלות שלו, ורק לעתיד-לבוא יתמזגו יחדיו המעלות של שניהם.
ההגדרה של עולם התוהו היא: 'אורות מרובים וכלים מועטים'. זהו עולם שבו מאירים אורות אלוקיים עליונים ביותר, אולם אין להם כלי-קיבול הולמים. כמו אדם שחש בתוכו אמת גדולה וחזקה, אך אין בו היכולת להבינה בכלי-שכלו ולבטאה כלפי חוץ. זהו מצב משובש, שעלול אף לסכן את שפיות-דעתו. כך גם עולם ה'תוהו' הוא עולם בלתי-מסודר ובלתי-יציב, אף-על-פי שהאור האלוקי שמאיר בו הוא עליון ביותר.
מכאן גם נובע שיבוש שני בעולם ה'תוהו' - העדר ההתכללות. אין בו התמזגות של האמת האלוקית על כל חלקיה, אלא כל חלק מאיר בעוצמה רבה, מבלי להתחשב כלל בהיבטים נוספים. מידת החסד אומרת: חסד מוחלט; מידת הגבורה אומרת: רק גבורה; וכך המידות האחרות. עולם ה'תוהו' אינו עולם שלם, בנוי, מורכב, אלא דבר גולמי, אם-כי בעל עוצמה אדירה.
בעולם זה אירע - מה שמוגדר בקבלה - 'שבירת הכלים'. הואיל והאורות היו מרובים וגבוהים ואילו הכלים היו מועטים - הם נשברו. במלים אחרות: כל סדר הדברים הנכון נשתבש. נוצרו ערבוביה ואי-סדר, וניצוצות אלוקיים עליונים ביותר נפלו למקומות שעל-פי הסדר הנכון לא היו צריכים להימצא שם.
העולם שלנו נקרא עולם ה'תיקון', מכיוון שהוא אמור לתקן את השיבושים שנגרמו על-ידי עולם ה'תוהו'. כאן האורות הם מועטים, וזו הסיבה להעלם וההסתר שיש בעולמנו, אך מצד שני הכלים מרובים. אותם אורות שמאירים בעולם - יש להם כלים הולמים, והדברים מונחים ומסודרים במקומם הראוי. (מתוך "מושגים בחסידות", הרב מנחם ברוד, אתר צע"ח).
בעולם ה'תיקון' יש גם התכללות והתמזגות של המידות השונות, כשכל הצדדים יחדיו יוצרים את המבנה השלם. כאשר חלה התמזגות של המידות (מה שמכונה בלשון הקבלה והחסידות "פרצופים"), מתגלית תופעה מעניינת המכונה בחסידות "נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן". בין הפירושים שבזה הוא שכאשר המידות מתכללות אחת בשניה, אזי לפעמים ניכרת מעלתה של מידה תחתונה יותר על פני המידה העליונה ממנה.
לדוגמא:
"כח השכל" ו "כח ההילוך". ברור שכאשר נעריך את הכוחות הללו אחד כנגד השני, הרי שכח השכל נעלה לאין ערוך מכח ההילוך. אבל – כאשר כל הכוחות מתכללים בתוך גוף האדם (שהוא הכלי לאורם), נמצא שיש מעלה בכח ההילוך שאינה קיימת בכח השכל, שכן בכח ההילוך להוליך את האדם המשכיל למקום שהוא אינו יכול להגיע מצד עצמו. כלומר, אף על פי שבהשוואת הכוחות מצד עצמם כח ההשכלה נעלה מאד לעומת כח ההילוך, הרי שבהתלבשותם בכלי הגוף, תמצא מעלה בכח ההילוך שאינה בכח ההשכלה.
כאן בא לידי ביטוי הבדל משמעותי בין עולם התוהו לעולם התיקון – בעולם התוהו אין יחסי גומלין בין הספירות, חכמה אינה יכולה להתגלות במלכות למשל, ואין כל תלות בין הספירות. לעומת זאת, בעולם התיקון קיימת מערכת גומלין הדוקה בין ספירות המביאה לסינרגיה מלאה ביניהם.
נשמות של תוהו – יתרון וחסרון
ועתה נחזור לדבריו של משה רבינו "לא איש דברים אנוכי... שלח נא ביד תשלח" המתבארים עתה לפי דברי האריז"ל כך:
בספרי הקבלה מובא כי שתי נשמות נמשכו מהשמיטה הראשונה לשמיטה הנוכחית ואלו הם נשמותיהם של חנוך ומשה (רמז לכך בפסוק: "ויתהלך חנוך את האלוקים" - שכבר התהלך לפני האלוקים בשמיטה ראשונה; ועל משה נאמר: "מן המים משיתיהו" – משמיטה ראשונה שבה מאירה מידת החסד המשולה למים). ע"פ דעת האריז"ל המובאת לעיל (וכן פוסקת תורת החסידות) ששמיטה ראשונה היא עולם התוהו, הרי שנשמותיהם של חנוך ומשה הגיעו לעולם התיקון מעולם התוהו הנעלה. חנוך נשלח לעולם הזה ע"מ להצילו מחזרה לתוהו ובוהו ולהכינו לתיקונו על ידי המבול.
מייד כאשר סיים חנוך את תפקידו נאמר "ואיננו כי לקח אותו הא-לוקים". ואילו משה רבינו נשלח לשמיטה שניה על מנת להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, שכן לא היה בכח נברא כל שהוא, נעלה ככל שיהיה, לרדת לתוך מצרים ולצאת משם ללא פגע (רוחני), וכל שכן להוציא משם את ישראל. וכן לא נמצא מי שראוי יהיה לקבל את התורה מסיני. ע"כ נדרשה נשמה בסדר גודל אחר, עם עוצמה רוחנית כה גדולה עד שאין עולם הזה יכל להשפיע עליה כלל, נשמה משמיטה ראשונה – עולם התוהו. לצורך כך, נשלחה נשמתו של משה, שהייתה אמנם נשמה "גבוה" גם בעולם התוהו, אך לא ה"גבוה" שבהם. )ומכאן נבעה גם ענונותו של משה שראה נשמות גבוהות ממנו בהרבה בתוהו ממנו הוא בא(.
אבל – נשמה דתוהו מגיעה עם החסרונות דתוהו – שהעיקרי שבהם - חוסר ההתכללות והמיזוג בין המידות. ולכך היה משה רבינו "כבד פה וכבד לשון" כי אור שיכלו וחכמתו לא יכלו להתמזג עם כח הדיבור שבפיו למרות שכל כוחותיו התלבשו בכלי גופו! משה רבינו, בראותו את נשמות עולם התיקון התפעל מאד – כלפיו היה זה תופעה בלתי נתפסת שניתן לבטא מחשבה בפה! ולכן אמר: "שלח נא ביד תשלח" כלומר – שלח נשמה של עולם התיקון שאכן תוכל לעמוד לפני פרעה ולבטא בפיה מה שבמחשבתה.
מי שם פה לאדם
על פי הנ"ל מוסבר הויכוח בין משה להקב"ה כך:
משה: "כבד פה וכבד לשון אנכי" – מפני ששורשי מעולם התוהו בו אין הכלים יכולים להכיל את האורות ואין התכללות בין הכלים עצמם, לכן לא יוכל אור שיכלי להתלבש בכוח הדיבור שבפי.
הקב"ה: "מי שם פה לאדם?" – נכון, מצד שורש נשמתך אתה אכן כבד פה וכבד לשון. ואולם – גם העובדה שבעולם התיקון יכולים האורות להתלבש בכלים אינו מובן מאליו, "הלא אנוכי ה'" פועל זאת. ואם כן "אנוכי אהיה עם פיך" שאגרום לכך שהאורות הנעלים דתוהו יוכלו להתלבש גם בכוח הדיבור שבפיך.
על כך משיב משה: אם אכן כך, שהקב"ה יפעל בי את המעלות של עולם התיקון, אם כן הרי שכבר אין הבדל מהותי ביני לבין כל נשמה אחרת בעולם התיקון – ואם כן "שלח נא ביד תשלח...".
כלומר – מגודל ענוותנותו של משה ומצד שרש נשמתו, התקשה משה להבין מדוע דווקא הוא הראוי לקיים את שליחותו של מקום כשלכאורה ישנם נשמות דתיקון הראויות, לתפישתו, לקיום שליחות זו באופן מושלם יותר.
מאפשרים לכם לקבל
