מערכת COL
|
יום כ"א אדר ה׳תשע״ה
12.03.2015
ויתהלך חנוך - ואיננו ● בנימין ליפקין בטור מיוחד
רבות מספור הן התמונות העוברות לנגד עיניי כבסרט נע כשאני מצייר לעצמי את דמותו. הצעידה מדי שבת בשבתו לתפילה בבית הכנסת 'צמח צדק' שבחלקו נפלה הזכות להיות ראשון הגואלים שלו לאחר מלחמת ששת הימים. הכניסה בלאט לבית הכנסת בליל שבת כשבידו ספר חדש של קה"ת שנחשף רק לקומץ יחידי הסגולה שאופף את שולחנו. הנסיעה מדי שנה בשנה, תמידים כסדרם, בחודש החגים אל הרבי. הקיטל הייחודי, הקצר והנדיר שהיה לובש מדי יום כיפור אשר לא היה אלא חולצת הרבי. המצה של הרבי שאותה אכל וממנה כיבד בסעודת-משיח ● בנימין ליפקין בטור זיכרון מיוחד בעקבות פטירתו של הרב אברהם חנוך גליצנשטיין ע"ה לטור המלא
הרב חנוך גליצנשטיין ע"ה (צילום: מאיר דהן)
בנימין ליפקין
שמו של הרה"ח רבי אברהם חנוך גליצנשטיין, שאצבעות ידיי מתקשות עדיין להצמיד לו את צמד המילים עליו השלום, כמוהו כשם שזכור לי מאז שהנני זוכר את עצמי. זכות היתה לי שנולדתי כבן זקונים להוריי אשר מאז נישואיהם ועד עצם היום הזה, לאורך ימים ושנים טובות ובריאות, מתגוררים ברחוב אלקנה 10, בבניין שעם האריות שבחבורה שהתגוררו בו נמנים גם ר' חנוך ורעייתו תבלחט"א.
קול תקתוק מכונת הכתיבה בשעות הלילה ואל תוך הלילה שבקע מחדר העבודה בביתו אל הגשר המוליך אל הבניין הוא פסקול שזכור לי כמו לכל באי הבניין במשך עשרות בשנים. לילות על לילות של עבודה אינטנסיבית הניבו פרי עמל של יותר משישים ספרים שמהם השקו העדרים על תורת חב"ד, דברי ימי רבותינו נשיאינו ועוד.
בימים היה נבלע אל משרדו אשר בקומת הכניסה בישיבת 'תורת אמת' (אותו חלק עם הרה"ח ר' נחום מרגליות ז"ל ובתזמון מצמרר, שניהם נפטרו באותו תאריך, כ' באדר) ובלילות היה שוקד על חיבוריו, רובם ככולם בהוראתו הישירה של הרבי. לימים עשה הוא דרכו מדי יום למשרדי 'בית חנה' אשר ברחוב עזרא.
מעבר לכך, היה ר' חנוך איש סוד שבאמצעותו ואליו זרמו כל העת מסרים מן הקודש פנימה בשורה ארוכה של תחומים, חלקם יישאר חתום וכמוס לנצח. מבע פניו מעולם לא הסגיר את אשר רק הוא ידע, ראה ושמע ובעיקר אצר בארכיב הסודי שלו, מאחורי אלפי הספרים שגדשו את סלון ביתו.
זכור לא אשכח את בוקר י' באדר תשמ"ו (למחרת סיום הרמב"ם, במעמד גדולי ישראל, בבית הכנסת הגדול בירושלים, בו נשאתי דברים כילד). עודי פוסע לעבר הבניין יוצא מתוכו ר' חנוך והוא בחיוך ממתיק סוד גוחן לעברי ולואט לתוך אוזני, "סיפרתי עליך לרבי אתמול", ותכף ממשיך בהילוכו בהותירו אותי משתאה מאחור. בכך העניק הוא אישור במו פיו למה שמבחינתי לפחות היה אז רק בגדר שמועה על אחד מתפקידיו הסודיים: לדווח לרבי על אירועים שונים שנערכים בירושלים.
שבועות אחדים לאחר מכן, לקראת הנסיעה השנייה של משלחת סיום הרמב"ם למצרים, הפציר ר' חנוך באבי יבלחט"א כי יואיל להסכים שאצטרף אל המשלחת ואסע יחד עמה. אבי סירב מנימוקים חינוכיים, העניין ירד מהפרק וה' חשבה לטובה.
*
רבות מספור הן התמונות העוברות לנגד עיניי כבסרט נע כשאני מצייר לעצמי את דמותו. הצעידה מדי שבת בשבתו לתפילה בבית הכנסת 'צמח צדק' שבחלקו נפלה הזכות להיות ראשון הגואלים שלו לאחר מלחמת ששת הימים. הכניסה בלאט לבית הכנסת בליל שבת כשבידו ספר חדש של קה"ת שנחשף רק לקומץ יחידי הסגולה שאופף את שולחנו. הנסיעה מדי שנה בשנה, תמידים כסדרם, בחודש החגים אל הרבי. הקיטל הייחודי, הקצר והנדיר שהיה לובש מדי יום כיפור אשר לא היה אלא חולצת הרבי. המצה של הרבי שאותה אכל וממנה כיבד בסעודת-משיח.
וגם: הנפת היד לאות ביטול, כשבאה לאוזניו אמירה שלא נשאה חן בעיניו. הפסיקה הנחרצת שלו כמי שדיבר וידע היטב על מה הוא מדבר. הדעתנות שלא היה חוסך גם כלפיי במרוצת השנים ("שמעתי את הראיון שראיינו אותך והיית בסדר גמור. אבל כשהוא בא לשאול אותך אם זה קשור לחב"ד, לא היית צריך לומר, כן אני חב"דניק ואינני מתבייש בכך אלא לומר: סלח לי, זה לא קשור לעניין כלל וכלל").
מדי דברי נזכר הנני בהזדמנות נדירה של התוועדות שמחת תורה, כטוב לבו. זה היה בשולחן צדדי בירכתי כל הקהל הרועש והרוגש. מרבית המתוועדים כבר אינם עמנו. היו שם, מלבדו, ר' יוסף חיים גלבשטיין, ר' יהושע מונדשיין, ר' אלעזר פרוש, כולם שוכני עפר. דומני שאולי גם הגה"ח רבי יקותיאל פרקש יבלחט"א והרה"ח ר' אברהם אייזנבאך נמנו עם המסתופפים באותו שולחן. ר' חנוך ישב ותיאר שם יחידות נדירה, אחת מני רבות, לה זכה ודברים בלתי שגרתיים שיצאו מפה-קודשו של הרבי. "משיח האט שיין געקענט פון לאנג קומען, איך וויס ניט וואס איז דער מונע" (משיח יכול היה לבוא זה מכבר, אינני יודע מה הוא המונע), זהו אחד הציטוטים המסעירים שזכורים לי היטב בשם הרבי.
ואז, כטוב לבו, מזג ר' חנוך כוס של משקה עד גדותיה, הושיט אותה אל הרה"ח המיוחד שבחבורה, רבי אלעזר פרוש ע"ה, ואמר לו בתקיפות אופיינית: "טרינקסט אויס דעם גאנצן כוס, די יאהר וועסטו האבן זרעא חיא וקיימא" (אם תשתה את הכוס הזו בשלמותה, השנה תתברך בזרעא חיא וקיימא).
הנוכחים הביטו זה בזה כמשתאים. ור' חנוך טרח להביא אסמכתא לקביעתו ה'נבואית'. שנה אחת ערכנו התוועדות שמחת-תורה בביתו של ר' בן ציון גרשוני (ע"ה), סיפר. היתה לו בת מבוגרת בבית. ואני מזגתי לו כוס והבטחתי לו, אם תשתה כעת את כולה, "די יאהר ווערט זי א כלה" (השנה היא תהיה כלה). וכך הווה.
כעת היה תורו של ר' אלעזר, חכימא דיהודאי ששילב באישיותו ידענות מופלגה בכל מכמני התורה וציניות ירושלמית, להשיב. תחילה פנה אל הנוכחים העוקבים אחר השתלשלות הדברים: "די ערשטע זאך, ענטפערט אלע אמן" (דבר ראשון, ענו כולכם אמן, על הברכה שזה עתה ניתנה). שנית, המשיך והתפלפל כלפי ר' חנוך, אם יש בכוחך לברכני שאוושע, למה שתתנה זאת דווקא בשתיית הכוס? עשה זאת גם בלי תנאים...
*
מה אעידך מה אדמה לך, קהילת שיכון חב"ד בירושלים.
לא היה אדם מבין מאות המלווים שצעדו אחר מיטתו של ר' חנוך – בהלוויה המאופקת והשקטה, בצלמו כדמותו של הנפטר שהזהיר וציווה בחייו לבל יהינו לחרוג ממנהג חב"ד שלא להספיד ולא לשאת דברי פרידה כאלו ואחרים – שלא שח אודות הנוף האנושי הנדיר ההולך ונכחד בינות לבתי השיכון.
עוד רבות יחסרו לי השיחות הקצרות אך רוויות התוכן עמו (לאושרי הייתה לי גם הזכות להיות המתווך של מדורו בכפר חב"ד במשך תקופה לא מבוטלת, בו חשף טפח מתוך אוצרותיו הבלתי נדלים). עוד תחסר לי הדמות שמבעד לשתיקתה בקעו אמרי שפר או אבחנה קולעת ("יש לך ספק למי היה הרבי מצביע אם הרבי היה עמנו כאן בארץ הקודש?", שאל אותי ברטוריות נבונה, באחד מן הימים ההם בזמן הזה, כששוב היו אלו לא מעטים מבין חסידי חב"ד שהתנדבו להשליך את קולם לפח התורן).
עוד אתמיד לאמץ את מילות החריזה המקוריות שלו בהקדשה למתנת בר המצווה. עוד אדלה מהספרים הרבים בהם זיכה את עם ה' פנינים ושכיות חמדה. עוד אשוב להתרפק על הדמות שלבטח תלווה אותי.
שמו של הרה"ח רבי אברהם חנוך גליצנשטיין, שאצבעות ידיי מתקשות עדיין להצמיד לו את צמד המילים עליו השלום, כמוהו כשם שזכור לי מאז שהנני זוכר את עצמי. זכות היתה לי שנולדתי כבן זקונים להוריי אשר מאז נישואיהם ועד עצם היום הזה, לאורך ימים ושנים טובות ובריאות, מתגוררים ברחוב אלקנה 10, בבניין שעם האריות שבחבורה שהתגוררו בו נמנים גם ר' חנוך ורעייתו תבלחט"א.
קול תקתוק מכונת הכתיבה בשעות הלילה ואל תוך הלילה שבקע מחדר העבודה בביתו אל הגשר המוליך אל הבניין הוא פסקול שזכור לי כמו לכל באי הבניין במשך עשרות בשנים. לילות על לילות של עבודה אינטנסיבית הניבו פרי עמל של יותר משישים ספרים שמהם השקו העדרים על תורת חב"ד, דברי ימי רבותינו נשיאינו ועוד.
בימים היה נבלע אל משרדו אשר בקומת הכניסה בישיבת 'תורת אמת' (אותו חלק עם הרה"ח ר' נחום מרגליות ז"ל ובתזמון מצמרר, שניהם נפטרו באותו תאריך, כ' באדר) ובלילות היה שוקד על חיבוריו, רובם ככולם בהוראתו הישירה של הרבי. לימים עשה הוא דרכו מדי יום למשרדי 'בית חנה' אשר ברחוב עזרא.
מעבר לכך, היה ר' חנוך איש סוד שבאמצעותו ואליו זרמו כל העת מסרים מן הקודש פנימה בשורה ארוכה של תחומים, חלקם יישאר חתום וכמוס לנצח. מבע פניו מעולם לא הסגיר את אשר רק הוא ידע, ראה ושמע ובעיקר אצר בארכיב הסודי שלו, מאחורי אלפי הספרים שגדשו את סלון ביתו.
זכור לא אשכח את בוקר י' באדר תשמ"ו (למחרת סיום הרמב"ם, במעמד גדולי ישראל, בבית הכנסת הגדול בירושלים, בו נשאתי דברים כילד). עודי פוסע לעבר הבניין יוצא מתוכו ר' חנוך והוא בחיוך ממתיק סוד גוחן לעברי ולואט לתוך אוזני, "סיפרתי עליך לרבי אתמול", ותכף ממשיך בהילוכו בהותירו אותי משתאה מאחור. בכך העניק הוא אישור במו פיו למה שמבחינתי לפחות היה אז רק בגדר שמועה על אחד מתפקידיו הסודיים: לדווח לרבי על אירועים שונים שנערכים בירושלים.
שבועות אחדים לאחר מכן, לקראת הנסיעה השנייה של משלחת סיום הרמב"ם למצרים, הפציר ר' חנוך באבי יבלחט"א כי יואיל להסכים שאצטרף אל המשלחת ואסע יחד עמה. אבי סירב מנימוקים חינוכיים, העניין ירד מהפרק וה' חשבה לטובה.
*
רבות מספור הן התמונות העוברות לנגד עיניי כבסרט נע כשאני מצייר לעצמי את דמותו. הצעידה מדי שבת בשבתו לתפילה בבית הכנסת 'צמח צדק' שבחלקו נפלה הזכות להיות ראשון הגואלים שלו לאחר מלחמת ששת הימים. הכניסה בלאט לבית הכנסת בליל שבת כשבידו ספר חדש של קה"ת שנחשף רק לקומץ יחידי הסגולה שאופף את שולחנו. הנסיעה מדי שנה בשנה, תמידים כסדרם, בחודש החגים אל הרבי. הקיטל הייחודי, הקצר והנדיר שהיה לובש מדי יום כיפור אשר לא היה אלא חולצת הרבי. המצה של הרבי שאותה אכל וממנה כיבד בסעודת-משיח.
וגם: הנפת היד לאות ביטול, כשבאה לאוזניו אמירה שלא נשאה חן בעיניו. הפסיקה הנחרצת שלו כמי שדיבר וידע היטב על מה הוא מדבר. הדעתנות שלא היה חוסך גם כלפיי במרוצת השנים ("שמעתי את הראיון שראיינו אותך והיית בסדר גמור. אבל כשהוא בא לשאול אותך אם זה קשור לחב"ד, לא היית צריך לומר, כן אני חב"דניק ואינני מתבייש בכך אלא לומר: סלח לי, זה לא קשור לעניין כלל וכלל").
מדי דברי נזכר הנני בהזדמנות נדירה של התוועדות שמחת תורה, כטוב לבו. זה היה בשולחן צדדי בירכתי כל הקהל הרועש והרוגש. מרבית המתוועדים כבר אינם עמנו. היו שם, מלבדו, ר' יוסף חיים גלבשטיין, ר' יהושע מונדשיין, ר' אלעזר פרוש, כולם שוכני עפר. דומני שאולי גם הגה"ח רבי יקותיאל פרקש יבלחט"א והרה"ח ר' אברהם אייזנבאך נמנו עם המסתופפים באותו שולחן. ר' חנוך ישב ותיאר שם יחידות נדירה, אחת מני רבות, לה זכה ודברים בלתי שגרתיים שיצאו מפה-קודשו של הרבי. "משיח האט שיין געקענט פון לאנג קומען, איך וויס ניט וואס איז דער מונע" (משיח יכול היה לבוא זה מכבר, אינני יודע מה הוא המונע), זהו אחד הציטוטים המסעירים שזכורים לי היטב בשם הרבי.
ואז, כטוב לבו, מזג ר' חנוך כוס של משקה עד גדותיה, הושיט אותה אל הרה"ח המיוחד שבחבורה, רבי אלעזר פרוש ע"ה, ואמר לו בתקיפות אופיינית: "טרינקסט אויס דעם גאנצן כוס, די יאהר וועסטו האבן זרעא חיא וקיימא" (אם תשתה את הכוס הזו בשלמותה, השנה תתברך בזרעא חיא וקיימא).
הנוכחים הביטו זה בזה כמשתאים. ור' חנוך טרח להביא אסמכתא לקביעתו ה'נבואית'. שנה אחת ערכנו התוועדות שמחת-תורה בביתו של ר' בן ציון גרשוני (ע"ה), סיפר. היתה לו בת מבוגרת בבית. ואני מזגתי לו כוס והבטחתי לו, אם תשתה כעת את כולה, "די יאהר ווערט זי א כלה" (השנה היא תהיה כלה). וכך הווה.
כעת היה תורו של ר' אלעזר, חכימא דיהודאי ששילב באישיותו ידענות מופלגה בכל מכמני התורה וציניות ירושלמית, להשיב. תחילה פנה אל הנוכחים העוקבים אחר השתלשלות הדברים: "די ערשטע זאך, ענטפערט אלע אמן" (דבר ראשון, ענו כולכם אמן, על הברכה שזה עתה ניתנה). שנית, המשיך והתפלפל כלפי ר' חנוך, אם יש בכוחך לברכני שאוושע, למה שתתנה זאת דווקא בשתיית הכוס? עשה זאת גם בלי תנאים...
*
מה אעידך מה אדמה לך, קהילת שיכון חב"ד בירושלים.
לא היה אדם מבין מאות המלווים שצעדו אחר מיטתו של ר' חנוך – בהלוויה המאופקת והשקטה, בצלמו כדמותו של הנפטר שהזהיר וציווה בחייו לבל יהינו לחרוג ממנהג חב"ד שלא להספיד ולא לשאת דברי פרידה כאלו ואחרים – שלא שח אודות הנוף האנושי הנדיר ההולך ונכחד בינות לבתי השיכון.
עוד רבות יחסרו לי השיחות הקצרות אך רוויות התוכן עמו (לאושרי הייתה לי גם הזכות להיות המתווך של מדורו בכפר חב"ד במשך תקופה לא מבוטלת, בו חשף טפח מתוך אוצרותיו הבלתי נדלים). עוד תחסר לי הדמות שמבעד לשתיקתה בקעו אמרי שפר או אבחנה קולעת ("יש לך ספק למי היה הרבי מצביע אם הרבי היה עמנו כאן בארץ הקודש?", שאל אותי ברטוריות נבונה, באחד מן הימים ההם בזמן הזה, כששוב היו אלו לא מעטים מבין חסידי חב"ד שהתנדבו להשליך את קולם לפח התורן).
עוד אתמיד לאמץ את מילות החריזה המקוריות שלו בהקדשה למתנת בר המצווה. עוד אדלה מהספרים הרבים בהם זיכה את עם ה' פנינים ושכיות חמדה. עוד אשוב להתרפק על הדמות שלבטח תלווה אותי.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
