מערכת COL
|
יום ט"ז שבט ה׳תשע״א
21.01.2011
הראיון שהעניק הרבי לאחר קבלת הנשיאות נחשף לראשונה
לפני ארבעים שנה, בחודש תשרי תשי"ב, התפרסם בארה"ב בחוברת שהוציא לאור הארגון OU 'ראיון' שקיים ד"ר גרשון קרנצלר עם הרבי בחודש שבט תשי"א, מיד לאחר קבלת הנשיאות באופן 'רישמי' בי' שבט אותה שנה • ה'ראיון' המאלף, שהופיע באנגלית, מתפרסם ב'כפר חב"ד' בתרגום ללה"ק לקטעים מהכתבה
לפני ארבעים שנה, בחודש תשרי תשי"ב, התפרסם בארה"ב בחוברת שהוציא לאור הארגון OU 'ראיון' שקיים ד"ר גרשון קרנצלר עם הרבי בחודש שבט תשי"א, מיד לאחר קבלת הנשיאות באופן 'רישמי' בי' שבט אותה שנה. ה'ראיון' המאלף, שהופיע באנגלית, מתפרסם כאן בתרגום ללה"ק.
(הקדמת המתרגם והמביא לבית הדפוס:
הרקע לשאלות־ותשובות ב'ראיון' זה – יובן טוב יותר לאור העובדה שמדובר היה בתקופה שבה מצב היהדות הדתית באמריקה היה נראה קרוב לייאוש. לדוגמא: רובם־ככולם של הנשים, גם במשפחות החרדיות, הלכו בגילוי ראש. המושג של "חלב ישראל" או "גלאט כשר" היה רק בקרב מאות משפחות בכל אמריקה; מספר התלמידים בכל בתי־הספר האורתודוקסים בארה"ב היה זעום ביותר. לאידך גיסא – הרבה בתי־כנסת אורתודוקסים הפכו להיות קונסרבטיבים. הכוח האנטי־דתי היה נראה בעליה גדולה לעומת מצב הפוך בציבור הדתי. ה'ראיון' כמו בא לבטא, מצידו של השואל, שאלת ייאוש שניקרה במוחם של רבים וטובים בארה"ב: מה יהיה הסוף? האם יש עתיד? תשובותיו הברורות של הרבי מדברות בעד עצמן, וכיום, אחרי עשרות שנים, ניתן להבין היטב, את מלוא עוצמתן)...
עכשיו הכול השתנה
היה זה בחודש שבט האחרון, ימים ספורים אחרי שמנהיגי תנועת חב"ד העולמית בחרו – בי' שבט השנה – ברבי מנחם מענדל שניאורסאהן שליט"א לממלא מקומו של חותנו רבי יוסף יצחק שניאורסאהן נבג"מ כראש השיטה החסידית המפורסמת, הידועה בשם ליובאוויטש.
עמדתי בפרוזדור של 770, תפילת ערבית הסתיימה זה עתה ובחורי הישיבה זרמו מבית־המדרש לתוך הערב החורפי הצונן, משוחררים מן השגרה המאומצת של שעות ארוכות של לימוד מרוכז. הבחורים הצעירים, רובם בעלי זקנים ופאות, שוחחו בחופשיות ובקול רם כשהם לובשים את מעיליהם בדרכם לצאת מן הבניין. פתאום פסקו הדיבורים הקולניים ומבט של יראת כבוד הופיע על הפנים הערניות, כאשר הרבי החדש עבר דרך הפרוזדור לעבר הדלת. בהבעת כבוד הם נלחצו אל הקירות משני צידי המעבר הצר. חסיד צעיר אחד, נרגש, נע מצד אל צד על המעבר, מנסה לפנות יותר מקום, ונקלע לתוך דרכו של הרבי. עוד לפני שהיה סיפק בידו לחזור לשיווי משקלו, לקח אותו הרבי בכתפו ועזר לו להגיע הצידה, כשחיוך מאיר בבת־אחת את פניו הרציניות.
בין־רגע נעלמה מבוכתו של התלמיד הצעיר. חיוכו של הרבי השתקף בעיניו המאושרות והאווירה כולה השתנתה לפתע. חמימות נלהבת כמו שטפה את התלמידים הצעירים הנלחצים בצפיפות בפרוזדור, מאירה את החושך הקר של הערב.
חוויה זאת שנמשכה כהרף עין, החיוך והמבט שעברו מאחד לשני בלי אומר, ענתה על שאלות רבות שעלו במוחי מאז הסתלקות הרבי מליובאוויטש לפני שנה ובחירת ממלא מקומו. היתה לי הזכות להכיר את רבי מנחם מענדל שניאורסאהן שליט"א לפני שהוא נכנס לתפקידו החדש ולמדתי להעריך את התלמיד חכם הצעיר בעל המבע הרציני והתנהגותו בפשטות, כמעט בביישנות, אשר ניהל אז את המפעלים החינוכיים של ה"מרכז לענייני חינוך".
אולם עכשיו הכול השתנה. לא היה זה עוד הרמ"ש, חתנו של הרבי, הזוכה לכבוד כתלמיד חכם גדול והמקובל על הכול כיועץ רוחני וכמנהיג ומפרש הרעיונות של חסידות חב"ד. כובד המשקל החדש של התפקיד, עם האחריות שבו לאלפי חסידים בעולם כולו, עם דרישותיו המיוחדות לתשומת לב למאות הבאים לבקש מהרבי ישועה ועזרה, עצה והשראה, מדי יום ביומו, יכלו לכאורה להרחיק את הרבי מכל קשר אישי קרוב. אולם האירוע הקטן בפרוזדור נתן לי שיעור מאלף, ואני התחלתי להעריך את חשיבות התפקיד אשר מנהיג חסידי מעין זה יכול למלא למען עתידו של העם היהודי, אפילו בימים אלה של המאה ועשרים.
כאשר הזדמנה לי האפשרות לבקר אצל הרבי כדי לשמוע ולמסור את דעותיו ואת חזונו של העבודה העומדת לפנינו, זכרתי דברים שהרבי אמר פעם בפנותו אל כנס של פעילים צעירים לקידום החינוך היהודי: "מה שחשוב זה לא אנחנו עם חולשותינו וכישרונותינו, אלא הרצון שלנו לבצע עבודה שאנחנו מבינים כמה היא חשובה. ההצלחה איננה בידינו אלא בידי הקב"ה, אולם חובתנו היא לרצות לעשות את מה שהוא דורש מאיתנו, וביחס לרצון הזה כל חולשותינו וחסרונותינו נעלמות ומאבדות את חשיבותן כליל".
לא יכולתי למצוא מוטו טוב יותר כדי לאפיין את המסר המושלם, את האומץ והעידוד שקבלתי ולקחתי עימי כאשר היתה לי הזכות להימצא זמן מה עם הרבי מליובאוויטש ולהציע לו שאלות על השקפותיו בנוגע למצב היהדות בימינו.
הפנים החיוורות המוכרות, העיניים החודרות והזקן השחור, נראו כאילו לבשו רצינות נוספת. תחושת ההבנה החמה והאחריות הגדולה לכל מילה שמוציא מפיו – אשר אפיינו את רבי מנחם מענדל שניאורסאהן מאז ומתמיד – היו מודגשות עכשיו עוד יותר. עודנו בשנות הארבעים לחייו, אך אתה חש מיד כי הוא מהווה את התגלמות דמותם של "גאוני התורה" בכל הדורות ואת שלימות המושג של "מנהיג חסידי". אתה חש בזה במיוחד כשהוא משמיע את הרהוריו על בעיות השעה.
הפזורה אינה אסון
השאלה הראשונה שהצגתי לרבי שליט"א היתה קשורה להשקפתו על "הפזורה היהודית".
• איך הרבי מתייחס לעצם התופעה של "הפזורה היהודית" – לעובדה שהעם היהודי מפוזר ולא מרוכז כולו במקום אחד?
הרבי: תהיה זו שגיאה אם נחשיב לאסון את זה שעם ישראל מפוזר, בגלות, בכל העולם. למעשה – דווקא העובדה שהיהודים לא היו מרוכזים במקום אחד, זה מה שהציל אותנו במשך דורות של רדיפות ופוגרומים. מדוע היטלר היווה את האיום הגדול ביותר להישרדות שלנו כעם? דווקא בגלל שהריכוז הגדול ביותר של המוני היהודים באירופה המזרחית והמרכזית היו בתחום השלטון השטני שלו.
יחד עם זאת, מצד שני, ריכוז קבוצות גדולות של יהודים במדינה אחת – זה איפשר ליצור את המרכזים הרוחניים שמהם שאבו הקהילות היהודיות האחרות השראה רוחנית, מנהיגות, וגם סיוע ועזרה כלכלית.
• אז מה אם־כן עדיף? ריכוז או פזורה?
הרבי: שניהם. ההיסטוריה שלנו, לאורך כל הגלות, היא למעשה שרשרת בלתי פוסקת של הופעתם ושל היעלמותם של מרכזים יהודיים כאלו, במדינה אחר מדינה, מקצה העולם ועד קצהו. עוד לפני שהספיקה שמש היהדות לשקוע במדינה אחת – היא כבר התחילה קודם לזרוח במדינה אחרת. יש כאן, אם־כן, בעצם, גם את מעלת הריכוז וגם את מעלת הפזורה.
• איפה אנו נמצאים עכשיו בתהליך ההיסטורי הזה?
הרבי: עכשיו, כשהמרכזים הגדולים של מזרח אירופה נהרסו על־ידי הפאשיזם והקומוניזם, הפכה אמריקה להיות הריכוז הגדול, המוקד והמקור לקיום היהודי. ההשגחה העליונה הכינה בית חדש לתורה וליהדות במדינה זו, באמריקה, כבר בשעה שהלהבות רק התחילו לכלות את המעוזים של מבצרי היהדות החזקים והבלתי־חדירים ביותר בעברו השני של האוקיינוס.
(בהדגשה רבה): יהדות אמריקה חייבת להכיר בשליחות ההיסטורית, הקדושה, שההשגחה העליונה הפקידה בידיה ברגע הקריטי הזה של מאבק העם היהודי להישרדותו. הריכוז הגדול ביותר של הכוחות הטובים ביותר שלנו, נמצא באמריקה. עלינו מוטלת החובה להנהיג את הקהילות היהודיות הקטנות יותר במדינות וביבשות אחרות – אפילו בארץ־ישראל – שהן חייבות להישען בכל כוחן על תמיכה אמריקאית כדי לשרוד מבחינה כלכלית ורוחנית. כל הצורה שתהיה מחר ליהודים וליהדות בכל העולם – תלויה בהנהגה הפעילה של כל יהודי ויהודי כאן, באמריקה.
דרוש שינוי מוחלט בחשיבה ובאסטרטגיה
• ויהדות אמריקה ערוכה ומוכנה לתפקיד הזה?
הרבי: ההכרה בשליחות ההיסטורית הזאת, דורשת שינוי מוחלט בכיוון החשיבה ובכיוון הפעולה. היא דורשת הערכה מחדש של מצבנו הרוחני. 'הגאונות האמריקאית' הגדולה היתה שהצליחה לפתח וליצור מודל של אדם חדש, 'חלוצי', מסוג ה"סלד־מיין־מאן' [='אדם שעושה את עצמו']. זה עזר אמנם לפתח את הפוטנציאל הטמון בבן־אדם על־ידי כך שזה דרש את כל התושייה ואת כל ההתמדה, עד הטיפה האחרונה. אולם, מצד שני, ההתפתחות הזאת מיקדה בחברה האמריקאית יותר מדי תשומת־לב למטרות ולאינטרסים אנוכיים. המטרות האישיות הפכו להיות העיקר. רק בזמן החופשי והפנוי, אחרי ש'ריפדו' את הקן הביתי בהצלחה כלכלית וחברתית, הקדישו קצת זמן ומאמץ לעניינים פילנטרופיים וקהילתיים. הם היו למעשה לעובדים סוציאליים במתכונת של חובבנים, בשעות של אחרי העבודה. סגנון החיים הזה מאפיין את יהודי אמריקה לא פחות מאשר הוא מאפיין את שאר אזרחי אמריקה.
זו בדיוק הנקודה שבה חייב לחול שינוי השקפתי יסודי. צריך לכוון מחדש ולארגן מחדש את קיומה של יהדות אמריקה, כקהילה וכיחידים. בראש וראשונה החיים צריכים להיות חדורים בתודעה חברתית. לחוש אחריות ולהקדיש את המאמצים הטובים ביותר למען כלל־ישראל, רק אחר־כך נוכל להרשות לעצמנו להשקיע במטרות הפרטיות שלנו.
(הקדמת המתרגם והמביא לבית הדפוס:
הרקע לשאלות־ותשובות ב'ראיון' זה – יובן טוב יותר לאור העובדה שמדובר היה בתקופה שבה מצב היהדות הדתית באמריקה היה נראה קרוב לייאוש. לדוגמא: רובם־ככולם של הנשים, גם במשפחות החרדיות, הלכו בגילוי ראש. המושג של "חלב ישראל" או "גלאט כשר" היה רק בקרב מאות משפחות בכל אמריקה; מספר התלמידים בכל בתי־הספר האורתודוקסים בארה"ב היה זעום ביותר. לאידך גיסא – הרבה בתי־כנסת אורתודוקסים הפכו להיות קונסרבטיבים. הכוח האנטי־דתי היה נראה בעליה גדולה לעומת מצב הפוך בציבור הדתי. ה'ראיון' כמו בא לבטא, מצידו של השואל, שאלת ייאוש שניקרה במוחם של רבים וטובים בארה"ב: מה יהיה הסוף? האם יש עתיד? תשובותיו הברורות של הרבי מדברות בעד עצמן, וכיום, אחרי עשרות שנים, ניתן להבין היטב, את מלוא עוצמתן)...
עכשיו הכול השתנה
היה זה בחודש שבט האחרון, ימים ספורים אחרי שמנהיגי תנועת חב"ד העולמית בחרו – בי' שבט השנה – ברבי מנחם מענדל שניאורסאהן שליט"א לממלא מקומו של חותנו רבי יוסף יצחק שניאורסאהן נבג"מ כראש השיטה החסידית המפורסמת, הידועה בשם ליובאוויטש.
עמדתי בפרוזדור של 770, תפילת ערבית הסתיימה זה עתה ובחורי הישיבה זרמו מבית־המדרש לתוך הערב החורפי הצונן, משוחררים מן השגרה המאומצת של שעות ארוכות של לימוד מרוכז. הבחורים הצעירים, רובם בעלי זקנים ופאות, שוחחו בחופשיות ובקול רם כשהם לובשים את מעיליהם בדרכם לצאת מן הבניין. פתאום פסקו הדיבורים הקולניים ומבט של יראת כבוד הופיע על הפנים הערניות, כאשר הרבי החדש עבר דרך הפרוזדור לעבר הדלת. בהבעת כבוד הם נלחצו אל הקירות משני צידי המעבר הצר. חסיד צעיר אחד, נרגש, נע מצד אל צד על המעבר, מנסה לפנות יותר מקום, ונקלע לתוך דרכו של הרבי. עוד לפני שהיה סיפק בידו לחזור לשיווי משקלו, לקח אותו הרבי בכתפו ועזר לו להגיע הצידה, כשחיוך מאיר בבת־אחת את פניו הרציניות.
בין־רגע נעלמה מבוכתו של התלמיד הצעיר. חיוכו של הרבי השתקף בעיניו המאושרות והאווירה כולה השתנתה לפתע. חמימות נלהבת כמו שטפה את התלמידים הצעירים הנלחצים בצפיפות בפרוזדור, מאירה את החושך הקר של הערב.
חוויה זאת שנמשכה כהרף עין, החיוך והמבט שעברו מאחד לשני בלי אומר, ענתה על שאלות רבות שעלו במוחי מאז הסתלקות הרבי מליובאוויטש לפני שנה ובחירת ממלא מקומו. היתה לי הזכות להכיר את רבי מנחם מענדל שניאורסאהן שליט"א לפני שהוא נכנס לתפקידו החדש ולמדתי להעריך את התלמיד חכם הצעיר בעל המבע הרציני והתנהגותו בפשטות, כמעט בביישנות, אשר ניהל אז את המפעלים החינוכיים של ה"מרכז לענייני חינוך".
אולם עכשיו הכול השתנה. לא היה זה עוד הרמ"ש, חתנו של הרבי, הזוכה לכבוד כתלמיד חכם גדול והמקובל על הכול כיועץ רוחני וכמנהיג ומפרש הרעיונות של חסידות חב"ד. כובד המשקל החדש של התפקיד, עם האחריות שבו לאלפי חסידים בעולם כולו, עם דרישותיו המיוחדות לתשומת לב למאות הבאים לבקש מהרבי ישועה ועזרה, עצה והשראה, מדי יום ביומו, יכלו לכאורה להרחיק את הרבי מכל קשר אישי קרוב. אולם האירוע הקטן בפרוזדור נתן לי שיעור מאלף, ואני התחלתי להעריך את חשיבות התפקיד אשר מנהיג חסידי מעין זה יכול למלא למען עתידו של העם היהודי, אפילו בימים אלה של המאה ועשרים.
כאשר הזדמנה לי האפשרות לבקר אצל הרבי כדי לשמוע ולמסור את דעותיו ואת חזונו של העבודה העומדת לפנינו, זכרתי דברים שהרבי אמר פעם בפנותו אל כנס של פעילים צעירים לקידום החינוך היהודי: "מה שחשוב זה לא אנחנו עם חולשותינו וכישרונותינו, אלא הרצון שלנו לבצע עבודה שאנחנו מבינים כמה היא חשובה. ההצלחה איננה בידינו אלא בידי הקב"ה, אולם חובתנו היא לרצות לעשות את מה שהוא דורש מאיתנו, וביחס לרצון הזה כל חולשותינו וחסרונותינו נעלמות ומאבדות את חשיבותן כליל".
לא יכולתי למצוא מוטו טוב יותר כדי לאפיין את המסר המושלם, את האומץ והעידוד שקבלתי ולקחתי עימי כאשר היתה לי הזכות להימצא זמן מה עם הרבי מליובאוויטש ולהציע לו שאלות על השקפותיו בנוגע למצב היהדות בימינו.
הפנים החיוורות המוכרות, העיניים החודרות והזקן השחור, נראו כאילו לבשו רצינות נוספת. תחושת ההבנה החמה והאחריות הגדולה לכל מילה שמוציא מפיו – אשר אפיינו את רבי מנחם מענדל שניאורסאהן מאז ומתמיד – היו מודגשות עכשיו עוד יותר. עודנו בשנות הארבעים לחייו, אך אתה חש מיד כי הוא מהווה את התגלמות דמותם של "גאוני התורה" בכל הדורות ואת שלימות המושג של "מנהיג חסידי". אתה חש בזה במיוחד כשהוא משמיע את הרהוריו על בעיות השעה.
הפזורה אינה אסון
השאלה הראשונה שהצגתי לרבי שליט"א היתה קשורה להשקפתו על "הפזורה היהודית".
• איך הרבי מתייחס לעצם התופעה של "הפזורה היהודית" – לעובדה שהעם היהודי מפוזר ולא מרוכז כולו במקום אחד?
הרבי: תהיה זו שגיאה אם נחשיב לאסון את זה שעם ישראל מפוזר, בגלות, בכל העולם. למעשה – דווקא העובדה שהיהודים לא היו מרוכזים במקום אחד, זה מה שהציל אותנו במשך דורות של רדיפות ופוגרומים. מדוע היטלר היווה את האיום הגדול ביותר להישרדות שלנו כעם? דווקא בגלל שהריכוז הגדול ביותר של המוני היהודים באירופה המזרחית והמרכזית היו בתחום השלטון השטני שלו.
יחד עם זאת, מצד שני, ריכוז קבוצות גדולות של יהודים במדינה אחת – זה איפשר ליצור את המרכזים הרוחניים שמהם שאבו הקהילות היהודיות האחרות השראה רוחנית, מנהיגות, וגם סיוע ועזרה כלכלית.
• אז מה אם־כן עדיף? ריכוז או פזורה?
הרבי: שניהם. ההיסטוריה שלנו, לאורך כל הגלות, היא למעשה שרשרת בלתי פוסקת של הופעתם ושל היעלמותם של מרכזים יהודיים כאלו, במדינה אחר מדינה, מקצה העולם ועד קצהו. עוד לפני שהספיקה שמש היהדות לשקוע במדינה אחת – היא כבר התחילה קודם לזרוח במדינה אחרת. יש כאן, אם־כן, בעצם, גם את מעלת הריכוז וגם את מעלת הפזורה.
• איפה אנו נמצאים עכשיו בתהליך ההיסטורי הזה?
הרבי: עכשיו, כשהמרכזים הגדולים של מזרח אירופה נהרסו על־ידי הפאשיזם והקומוניזם, הפכה אמריקה להיות הריכוז הגדול, המוקד והמקור לקיום היהודי. ההשגחה העליונה הכינה בית חדש לתורה וליהדות במדינה זו, באמריקה, כבר בשעה שהלהבות רק התחילו לכלות את המעוזים של מבצרי היהדות החזקים והבלתי־חדירים ביותר בעברו השני של האוקיינוס.
(בהדגשה רבה): יהדות אמריקה חייבת להכיר בשליחות ההיסטורית, הקדושה, שההשגחה העליונה הפקידה בידיה ברגע הקריטי הזה של מאבק העם היהודי להישרדותו. הריכוז הגדול ביותר של הכוחות הטובים ביותר שלנו, נמצא באמריקה. עלינו מוטלת החובה להנהיג את הקהילות היהודיות הקטנות יותר במדינות וביבשות אחרות – אפילו בארץ־ישראל – שהן חייבות להישען בכל כוחן על תמיכה אמריקאית כדי לשרוד מבחינה כלכלית ורוחנית. כל הצורה שתהיה מחר ליהודים וליהדות בכל העולם – תלויה בהנהגה הפעילה של כל יהודי ויהודי כאן, באמריקה.
דרוש שינוי מוחלט בחשיבה ובאסטרטגיה
• ויהדות אמריקה ערוכה ומוכנה לתפקיד הזה?
הרבי: ההכרה בשליחות ההיסטורית הזאת, דורשת שינוי מוחלט בכיוון החשיבה ובכיוון הפעולה. היא דורשת הערכה מחדש של מצבנו הרוחני. 'הגאונות האמריקאית' הגדולה היתה שהצליחה לפתח וליצור מודל של אדם חדש, 'חלוצי', מסוג ה"סלד־מיין־מאן' [='אדם שעושה את עצמו']. זה עזר אמנם לפתח את הפוטנציאל הטמון בבן־אדם על־ידי כך שזה דרש את כל התושייה ואת כל ההתמדה, עד הטיפה האחרונה. אולם, מצד שני, ההתפתחות הזאת מיקדה בחברה האמריקאית יותר מדי תשומת־לב למטרות ולאינטרסים אנוכיים. המטרות האישיות הפכו להיות העיקר. רק בזמן החופשי והפנוי, אחרי ש'ריפדו' את הקן הביתי בהצלחה כלכלית וחברתית, הקדישו קצת זמן ומאמץ לעניינים פילנטרופיים וקהילתיים. הם היו למעשה לעובדים סוציאליים במתכונת של חובבנים, בשעות של אחרי העבודה. סגנון החיים הזה מאפיין את יהודי אמריקה לא פחות מאשר הוא מאפיין את שאר אזרחי אמריקה.
זו בדיוק הנקודה שבה חייב לחול שינוי השקפתי יסודי. צריך לכוון מחדש ולארגן מחדש את קיומה של יהדות אמריקה, כקהילה וכיחידים. בראש וראשונה החיים צריכים להיות חדורים בתודעה חברתית. לחוש אחריות ולהקדיש את המאמצים הטובים ביותר למען כלל־ישראל, רק אחר־כך נוכל להרשות לעצמנו להשקיע במטרות הפרטיות שלנו.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
