מערכת COL
|
יום ט"ז טבת ה׳תשע״א
23.12.2010
העיקר שהאוכל היה למהדרין ● טור אישי
הטענה המוכרת של "נסענו לראות כדי לכתוב נגד", מזכירה את מי שרצה לעיין במודעות לא ראויות, וקרע אותם כהסבר איך הגיע למקום ● עיתונאים הם העם האחרון שאתה יכול לחשוד בהם כי אינם מבינים כי חשיבות הביקור "בעצם קיומו" ● את זה ידעו העיתונאים טוב מאד כאשר ביקרו את מוישה הירש וחבריו, שלהם לפחות היתה אידיאולוגיה, והם לא הלכו שבי אחרי טובות הנאה ● "שעה טובה" מתנגד לביקור בראמללה לטור המלא
(צילום: בחדרי חרדים)
א. ארצי
קהות חושים היא לעיתים מחלה קשה יותר מבעיות שנתפסות כמטרידות יותר. אנשים אינם רעים ובוודאי שאינם חוטאים, אבל בשל קהות חושים - ולעיתים גם טובות הנאה כאלה ואחרות - עושים מעשים שמלכתחילה איש לא היה מאמין כי הם מסוגלים להם, ובוודאי שאיש מהם לא היה מייחס אפשרות כזו לעצמו.
המחשה חיה לחומרת התופעה, היא ביקור "עיתונאים חרדיים" ברמאללה, אצל הראיס.
התקשורת השמאלנית בישרה בחדווה כי העיתונאים בעלי החזות החרדית זכו לאוכל מהדרין. מה שהתקשורת לא סיפרה, שהאוכל היה מבושל ברוטב של דם יהודי.
אם המבקרים היו נאמר מנהלי ישיבות קטנות מבית שמש, הרי התקשורת החרדית היתה קורעת אותם לגזרים, ולמצער דנה אותם ברותחין, או כקו אחרון מטילה בספק את שפיותם, כסוג של הגנה.
כל התקשורת החרדית היתה כותבת כי לא משנה מה הסיבה, כל עזרה ולו בעקיפין לרשות הפלסטינית שבאלה הימים מגדילה את מכסת החוזרים לישראל במסגרת 'זכות השיבה' ל– 7 מיליון ערבים, היא פשע נגד העם היהודי. כך היו כותבים. העיתונאים החרדיים היו גם מסבירים בטוב טעם ודעת, כי גם אם לאחר שישובו הביתה ידברו נגד אבו מאזן, הפשע כבר נעשה. כי את אבו מאזן באמת לא מעניין מה יכתבו החרדים, מעניין אותו שהם באו אליו.
משום מה, הטענה המוכרת של "נסענו לראות כדי לכתוב נגד", מזכירה את מי שרצה לעיין במודעות לא ראויות, וקרע אותם כהסבר איך הגיע למקום. כי עיתונאים הם העם האחרון שאתה יכול לחשוד בהם כי אינם מבינים כי חשיבות הביקור היא, כמו שהעיתונאים אומרים תמיד, "בעצם קיומו".
את זה ידעו העיתונאים טוב מאד כאשר ביקרו את מוישה הירש וחבריו, שלהם לפחות היתה אידיאולוגיה, והם לא הלכו שבי אחרי טובות הנאה.
שלא נשכח, אבו מאזן היקר הוא היטלר עם חיוך – האם מישהו היה הולך להיפגש עם היטלר ימ"ש ואחר כך אומר כי הלך כדי שיוכל לבקר אותו, כמובן "בחריפות"? זה האיש שאת הדוקטורט שלו קיבל באוניברסיטת לומומבה במוסקבה על "מחקר" בו מצא שהשואה היתה "המצאה ציונית".
אבו מאזן הוא האיש שתמיד סירב לוותר ולו בקוצו של יו"ד על זכות השיבה.
זה מוביל אותנו לעוד סיפור על עיתונאי חרדי. זה שהשבוע נודע כי בצד עיסוקו הרשמי כדובר אחד הארגונים החרדיים באירופה, שימש ככתב "לענייני חרדים" של האתר האנטי חרדי, 'וואלה'. שמה זה אומר? לא משת"פ, או אולי בלשון נקיה יותר חפרפרת? עובדה שהוא הסתיר את "פועלו".
האם בין השאר זה נובע גם ממשלוח היד העיתונאי? מהעובדה שעיתונאים סובלים מהרגל של מתן עצות (ומוסר) לאחרים, ואינם רגילים לבקר את עצמם?
קהות חושים היא לעיתים מחלה קשה יותר מבעיות שנתפסות כמטרידות יותר. אנשים אינם רעים ובוודאי שאינם חוטאים, אבל בשל קהות חושים - ולעיתים גם טובות הנאה כאלה ואחרות - עושים מעשים שמלכתחילה איש לא היה מאמין כי הם מסוגלים להם, ובוודאי שאיש מהם לא היה מייחס אפשרות כזו לעצמו.
המחשה חיה לחומרת התופעה, היא ביקור "עיתונאים חרדיים" ברמאללה, אצל הראיס.
התקשורת השמאלנית בישרה בחדווה כי העיתונאים בעלי החזות החרדית זכו לאוכל מהדרין. מה שהתקשורת לא סיפרה, שהאוכל היה מבושל ברוטב של דם יהודי.
אם המבקרים היו נאמר מנהלי ישיבות קטנות מבית שמש, הרי התקשורת החרדית היתה קורעת אותם לגזרים, ולמצער דנה אותם ברותחין, או כקו אחרון מטילה בספק את שפיותם, כסוג של הגנה.
כל התקשורת החרדית היתה כותבת כי לא משנה מה הסיבה, כל עזרה ולו בעקיפין לרשות הפלסטינית שבאלה הימים מגדילה את מכסת החוזרים לישראל במסגרת 'זכות השיבה' ל– 7 מיליון ערבים, היא פשע נגד העם היהודי. כך היו כותבים. העיתונאים החרדיים היו גם מסבירים בטוב טעם ודעת, כי גם אם לאחר שישובו הביתה ידברו נגד אבו מאזן, הפשע כבר נעשה. כי את אבו מאזן באמת לא מעניין מה יכתבו החרדים, מעניין אותו שהם באו אליו.
משום מה, הטענה המוכרת של "נסענו לראות כדי לכתוב נגד", מזכירה את מי שרצה לעיין במודעות לא ראויות, וקרע אותם כהסבר איך הגיע למקום. כי עיתונאים הם העם האחרון שאתה יכול לחשוד בהם כי אינם מבינים כי חשיבות הביקור היא, כמו שהעיתונאים אומרים תמיד, "בעצם קיומו".
את זה ידעו העיתונאים טוב מאד כאשר ביקרו את מוישה הירש וחבריו, שלהם לפחות היתה אידיאולוגיה, והם לא הלכו שבי אחרי טובות הנאה.
שלא נשכח, אבו מאזן היקר הוא היטלר עם חיוך – האם מישהו היה הולך להיפגש עם היטלר ימ"ש ואחר כך אומר כי הלך כדי שיוכל לבקר אותו, כמובן "בחריפות"? זה האיש שאת הדוקטורט שלו קיבל באוניברסיטת לומומבה במוסקבה על "מחקר" בו מצא שהשואה היתה "המצאה ציונית".
אבו מאזן הוא האיש שתמיד סירב לוותר ולו בקוצו של יו"ד על זכות השיבה.
זה מוביל אותנו לעוד סיפור על עיתונאי חרדי. זה שהשבוע נודע כי בצד עיסוקו הרשמי כדובר אחד הארגונים החרדיים באירופה, שימש ככתב "לענייני חרדים" של האתר האנטי חרדי, 'וואלה'. שמה זה אומר? לא משת"פ, או אולי בלשון נקיה יותר חפרפרת? עובדה שהוא הסתיר את "פועלו".
האם בין השאר זה נובע גם ממשלוח היד העיתונאי? מהעובדה שעיתונאים סובלים מהרגל של מתן עצות (ומוסר) לאחרים, ואינם רגילים לבקר את עצמם?
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
