ר' מיכאל אוישי

"נו, כתבת?", "תתאר משהו מהכינוס!", "שרייב עפעס!"

כמה וכמה שאלו אותי כבר למה לא כתבתי כלום על הכינוס. "תתאר את הסדנאות", "תכתוב על הבאנקעט", "תכתוב על השבת עם השלוחים!", "על ההתוועדות לאחר הבאנקעט אין לך מה לכתוב?"

אנשים מצפים שאתאר את ה'הרגשים' שלהם, אבל זה לא עובד ככה. כן, היה נפלא. היה מעניין. נתן כוחות. הבטריה יצאה בהטענה מלאה. אבל זה אומר שהיה פה משהו לא יסולא בפז, שאיתו יצאתי מהכינוס וחזרתי לשליחות? לאו-דוקא.

ובכל-זאת, משהו אחד 'תפס' אותי בכינוס. דוקא משהו לא 'רשמי', לא במסגרת האירועים הרשמיים.

טבע יש לי, קריאת-התורה אני צריך לשמוע כמו שצריך. שבת בבוקר, אחרי תהלים, ראיתי שאני עומד בכזה מקום ב-770 שלשמוע כמו שצריך קריאת-התורה - לא יילך.. יצאתי, והלכתי לגעצל'ס-שול, מתחת ל-1414. מקום לשבת לא מצאתי גם שם, אבל לפחות קרוב מספיק לבימה שאוכל לשמוע כל מילה.

כיון שהיתה זו השבת של כינוס השלוחים, כיבדו בבית-הכנסת את אחד השלוחים לדבר. היה זה השליח בטורונטו, הרב אברהם פלוטקין. הרב פלוטקין בעצמו גדל בקראון-הייטס, וכילד היה עם משפחתו ממייסדי המניין שהפך עם הזמן למה שכולנו מכירים היום כגעצל'ס שול.

הרב פלוטקין סיפר, שלפני זמן-מה הוא הוזמן להתוועד עם בחורים בשבת-קודש. הבחורים שאלו אותו - אתה הרי שליח כבר מאמצע שנות המ"מים, בטח היו לך תשובות מעניינות מהרבי הנוגעות לשליחות. שתף אותנו!

ענה להם הרב פלוטקין: השלוחים הראשונים, שיצאו ביו"דים, בכ"פים, קיבלו אמנם תשובות ארוכות ומפורטות שעל כל אחת מהן אפשר להתוועד שבוע שלם. אבל אנחנו? אם קיבלנו תשובה שלימה של "אזכיר עה"צ" כבר היינו מרוצים, ואם היה מצורף איזה "ת"ח" אז עוד יותר, ואם היה "גרם נח"ר" אז זהו, כבר היינו מעלים כמה קילוגרמים... אבל תשובות ארוכות, מפורטות, 'מופלאות'? לא, בשנים שלנו כבר לא היו כאלה.

וכך, לאחר שאמר להם הרב פלוטקין דברים אלו, הוא עצמו קצת איבד מצב-רוח... אמנם, חשב לעצמו, היה  נחמד אם היה מקבל תשובות קצת יותר 'מוצלחות'...

ואני שומע, וחושב לעצמי -

אין שליח שלא חושב על זה היום. היום, הלואי שהיינו מקבלים איזה "אזכיר עה"צ". היום, במקום לקבל "אזכיר עה"צ" - אנחנו מזכירים בעצמנו עה"צ... כל-כך הרבה דברים יש לשאול. כל-כך הרבה דברים אתה חושב לעצמך - אם רק היינו מקבלים הוראה ברורה. ברכה מפורשת. חיוך. עידוד. אפילו לקבל קצת 'על הראש' אנחנו מוכנים.. משהו!

וממשיך הרב פלוטקין בסיפורו:

ההתוועדות עם הבחורים, כאמור, היתה בשבת. במוצאי-שבת, הוא צפה בוידאו השבועי מהרבי, של JEM. באותו שבוע ראו בחלוקת דולרים, איך ניגש יהודי לרבי, ומוסר לו ד"ש מ"השליח שלך בטורונטו, ראביי פלוטקין"...

ר' אברהם פלוטקין צופה, ונשימתו נעתקה. הוא לא ראה את הוידאו הזה מעולם. הרבי ענה לאותו יהודי שימסור לראביי פלוטקין, שימשיך בעבודתו, "הוא לא זקוק לתשובות שלי, יש לו ברכה והצלחה לכל פעולותיו!"

הרבי כבר אז, דאג למצב-רוחו של הרב פלוטקין. ואם תשאלו אותי מה גולת-הכותרת שלי מהכינוס - אז זוהי גולת-הכותרת שלי. עם הסיפור הזה, ששמעתי 'במקרה', איתו אני חוזר לשליחות.

שליח כמו כולנו, שנתקל בקשיים והתלבטויות כמו כולנו, הרבי דואג להרים לו את מצב-הרוח ולהבהיר לו, ואיתו יחד, לכולנו -

אתם, השלוחים, כבר ילדים גדולים. אני סומך עליכם. אתם כבר לא צריכים שאוביל אתכם יד ביד, לא צריכים שאאכיל אתכם עם כפית לפה. יש לכם ברכה והצלחה בשליחותכם.

ואם לפעמים צריך, אמצא גם את הדרך להזכיר לכם את זה...