מערכת COL
|
יום ט' שבט ה׳תשע״ב
02.02.2012
הסוד נחשף: האורח שאחראי לפיגוע בחב"ד מומביי ● מיוחד
שלוש שנים לאחר האסון הנורא של רצח שליחי חב"ד במומביי עם ארבעת אורחיהם, חושף ספר חדש שהופיע בימים אלו גילויים חדשים אודות נסיבות הפיגוע וזהותו של המרגל העוין שאומן בפקיסטן וביקר לא פחות מחמש פעמים בבית חב"ד, כשהוא עוקב מקרוב אחר כל פרט, ומעלה על הפרק סדרת שאלות קשות על שלוש היממות הקשות שאחריהן עקב העולם כולו בנשימה עצורה ● שיחה מיוחדת עם מחבר הספר 'השליחות האחרונה', ר' ליאור אלפרוביץ, מגלה כי מעל הכול יש בו תיאור אותנטי ומפעים של בני הזוג שקידשו שם שמים בחייהם, לא פחות מאשר במותם לסיפור המלא
צילומים: COL, מאיר אלפסי
אליעזר גרינצווייג, בקהילה
סופרים נוהגים לרוב לשמור את החידושים המסעירים ביותר שלהם לעמודים האחרונים של הספר. כך הם מבטיחים לעצמם את מלוא הקשב והריכוז של הקורא עד לעמוד האחרון. במקרה של 'השליחות האחרונה', ספרו החדש של הסופר וההיסטוריון ר' ליאור אלפרוביץ, העוסק בפיגוע בבית חב"ד במומביי, הפטנט לא עובד. סופו של הסיפור ידוע לכול. אין מי שיכול לשכוח את המתח בימים שבהם עקבו המוני בית ישראל אחר הדרמה המתחוללת בהודו ותחושת הזעזוע והחלחלה שעברה בלב כולם לנוכח סיומה הטרגי.
למרות הסיום הצפוי מראש, קשה להניח את הספר מהיד, לא בשל תגליות חדשות השופכות אור על נסיבות הפיגוע הנורא, אלא בעיקר הודות לאופן שבו הוא חושף בפני הציבור הרחב מסכת חיים מופלאה של בני הזוג הולצברג, מסכת חיים שבדרך כלל נעלמת מן העין.
"גבי ורבקי הולצברג מעולם לא חיפשו לא את הפרסום ולא את התהילה", כותב אלפרוביץ בתחילת הספר. "למעשה, ההפך הוא הנכון: הם ביקשו לחיות את חייהם הרחק מאור הזרקורים ולמלא את ייעודם כשליחי חב"ד. יש להניח כי אילולא נהרגו בהתקפת טרור במומביי – בבית חב"ד שהקימו וטיפחו – שגרת ימיהם העמוסה הייתה נמשכת עד היום, ושמם היה מוכר רק לבני משפחה, לחברים, לשליחים אחרים ולמבקרים מזדמנים, שהיו מן הסתם ממשיכים לפקוד את ביתם גם כעת".
בימים שבהם נחשולי ההסתה מתגבהים והולכים דומה כי ספרים כדוגמת 'השליחות האחרונה' (בהוצאת 'אחוזת בית') מהווים את המענה היהודי האותנטי והנכון ביותר. "כשיצאנו לדרך, לא חשבנו שאנחנו עוסקים בהסברה יהודית", מספר אלפרוביץ'. "בסך הכול רצינו להפגיש את הקורא עם סיפורם המרגש של בני זוג שגילמו בחייהם ובמותם את הערכים היהודיים הנאצלים ביותר של קידוש השם ומסירות נפש. רק כאשר סיימנו הבנו שיש לנו ביד מסמך נדיר שנוגע בנימים הדקים של הנשמה היהודית. אם יש תשובה יהודית לחודשיים של הסתה אנטי-דתית בכלי התקשורת זה בדיוק הספר הזה".
עיתוי לא מקרי
אלפרוביץ' אומר כי עיתוי פרסום הספר אינו מקרי. "שנתיים אנחנו עובדים עליו ובכל פעם היו עיכובים שונים. בכל פעם שהעורך היה מתקשר כדי לברר מה קורה הייתי אומר לו: סמי, הספר ייצא כשהוא יהיה צריך לצאת. ובאמת הוא יצא לאור בדיוק תוך כדי גל ההסתה האחרון, מה שהתברר כעיתוי המושלם.
"חשוב היה לנו לא רק להביא את סיפורם של גבי ורבקי הי"ד, אלא גם לעשות זאת בצורה שתנגיש את הדברים לציבור הרחב ביותר. בכוונה לא כתבנו ספר המיועד דווקא לקהל הקוראים החרדי אלא כזה שכל יהודי, תהיה אשר תהיה רמתו הרוחנית, יוכל למצוא בה עניין".
לדבריו, "זה סיפור שפועל פעמיים. קודם כול הוא פועל כסיפור אישי מדהים ומרגש. סיפור שיש בו המון כאב, אמונה ומסירות נפש וכל אדם יכול להתחבר אליו. בנוסף, הסיפור הזה מאפשר לנו להציץ לתוך מנגנון הקסם הקרוי שליחי חב"ד. זוהי מערכת שכל יהודי וישראלי מכיר. כל אחד נתקל בו – אם זה בטיול בחו"ל, בהנחת תפילין או בר מצווה – כולנו נתקלים בזה אבל רק מעטים מבינים איך זה עובד. מה גורם לאדם נורמלי לנסוע לקובה או להודו רק על מנת לתמוך ולסייע ליהודים אחרים.
"זו הסתירה החזקה ביותר לכל מה שהתקשורת העוינת מלעיטה בו את הציבור. איך אדם חרדי זונח את מסגרת החיים הנורמלית שלו והולך לחיות בסביבה הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת מבחינתו והכול בשביל שלחילוני בטיסת הקונקשן ממומביי לניו-דלהי יהיה איפה לעשות שבת...
"אתה מגלה כמה החרדי חושב עליך, כי אם לא היית חלק מהעולם שלו הוא לא היה מתאמץ כל כך עבורך. הרי החרדי לא מתרגש מזה שנוצרי מחלל שבת או שמוסלמי אוכל טרף. אבל אתה משהו אחר. בך, החילוני, הוא רואה אח. זה ספר שמפנה עורף לשיח הפוליטי העקר והתלוש ומחבר אותנו לבסיס האמיתי שמשותף לכולנו".
אלפרוביץ, שנבחר לתפקידו לחיבור הספר, למרות ואולי בגלל שאיננו חרדי, מרשה לעצמו להמשיך את אותו קו חשיבה: "אגב, זה גם נכון בכיוון השני. זה שהחילוני דורש מהחרדי להתגייס, זה משום שגם הוא רואה בו בסופו של דבר אח. מהערבי הוא לא דורש דרישות כאלה, כי הערבי הוא זר. אבל החרדי זה משהו אחר. הוא חלק מהמשפחה".
איך באמת מגיב הקורא החילוני כשהוא נתקל בדברים הללו בפעם הראשונה?
"התגובות שקיבלנו היו מחממות לב. יש אנשים שהתקשרו לספר כי הספר עורר בהם זיכרונות חבויים הקשורים לתנועת חב"ד ויש אחרים שהספר פתח להם לראשונה חלון הצצה לתוך העולם החרדי, אותו הכירו רק דרך משקפי התקשורת. העובדה שהמידע היהודי מועבר בצורה עקיפה דרך הסיפור האישי מאפשרת לו לעקוף את מנגנוני החסימה המצויים בקרב הקורא ולגעת בנקודה הפנימית שלו".
מעבר לתיאור סיפור חייהם המרגש של בני הזוג הולצברג, יש בספר גם חידושים בנוגע לחקירת הפיגוע עצמו?
"השתדלנו לעשות עבודת תחקיר יסודית ומקיפה ככל שיכולנו. ערכנו ראיונות מפורטים עם עשרות בני אדם שהיו קשורים לאירועים במומביי בצורה כזאת או אחרת ושוחחנו עם מומחים מתחומי המודיעין והטרור.
"מבחינה זו, ייחודו של הספר מתבטא בעובדה שעד היום סיפור המעשה מעולם לא סופר בצורה כה מקיפה ומפורטת כפי שנעשה בספר זה. יש כמה פרטים שעלו בתחקיר שקיימנו שלא זכו עד כה להבלטה. למשל, על סמך עדותה המפורטת של העוזרת סנדרה, שאותה הצלבנו עם עדויות נוספות, ניתן לקבוע ברמה גבוהה של ודאות שאחד משני המחבלים שפרצו לבנין נהרג בשלב מוקדם יחסית של הפיגוע. מה שאומר שבמהלך היום האחרון, שבו נרצחו מקצת מבני הערובה, היה למעשה במתחם מחבל אחד בלבד.
"נתון נוסף שמתבהר מהתחקיר הוא שכמעט אין ספק בכך שלפחות מקצת מההרוגים נפגעו מאש כוחות החילוץ ההודים. בכלל, הבטלנות של ההודים לאורך כל הזמן שבו התבצרו המחבלים בבנין, כולל האופן בו בוצעה הפריצה הסופית, לא זכתה מעולם להתייחסות נאותה ולא נחקרה עד היום כהלכה. ההודים פעלו בצורה רשלנית מאוד. לא הייתה להם תכנית פעולה מסודרת. הם פעלו בספונטניות ובחוסר תחכום משווע והמטירו על הבניין אש תופת חסרת אבחנה למרות שידעו כי מוחזקים בתוכו בני ערובה חיים.
"להערכתנו, ממשלת ישראל לא רצתה לעשות מזה עניין גדול כדי שלא לסכן את היחסים המיוחדים עם ממשלת ניו דלהי. בין ישראל לצבא הודו קיים מערך של שיתוף פעולה ומכירת ציוד צבאי בשווי מיליארדי דולרים. אף אחד לא רצה לסכן אותם סביב עניין שממילא נחשב חסר תקנה. בכל מקרה, מסתבר שההודים היו מתעקשים על כך שהם יבצעו את פעולת הפריצה לבניין בכוחות עצמם. אף מדינה לא תאפשר לכוחות זרים לפעול בתחומה ולו מטעמי כבוד לאומי".
האם היו סימני התרעה למה שעמד לקרות?
"בדיעבד אנחנו יודעים כי התשובה לכך חיובית. ר' גבי הולצברג הי"ד בחר למקם את בית חב"ד במקום שלא יבלוט לעין ולא ימשוך תשומת לב. הוא היה ער לאיום הביטחוני ונמנע מלתת למקום חשיפה מופרזת. מתברר שלפיגוע קדמה עבודת הכנה מדוקדקת ומעמיקה מצד הטרוריסטים.
"בספר אנחנו מביאים בהרחבה את סיפורו של המרגל שנשלח על ידי המחבלים כדי לאסוף אינפורמציה וללמוד על הנעשה במקום. לא מדובר במעקב חיצוני בלבד אלא באדם שהצליח לרכוש את אמונם של יושבי בית חב"ד ואף התגורר בו במשך ימים אחדים באמתלה שהוא שוקל להתגייר. הוא זה שסיפק למחבלים מידע מדויק על מבנה הבית ועל זהות היושבים בו. האיש, שהוא בעל אזרחות אמריקנית, הוסגר לארה"ב ובימים אלה מוחזק במעצר לקראת פתיחת משפטו".
אחת התעלומות הבלתי פתורות של האסון במומביי היא נסיבות הצלתו של הילד מוישי הולצברג. האם הספר החדש שופך אור גם על העניין הזה?
"לא. עד לרגע זה לא מובן איך ילד בן שנתיים שלפי עדות המטפלים בו התקשה לרדת לבד במדרגות, עשה את הדרך מהקומה החמישית ועד לקומה השנייה שבה מצאה אותו המטפלת סנדרה. לא מובן גם כיצד לא פגעו בו הרוצחים. מסתבר ששאלה זו תישאר בגדר תיקו".
להלן לקט נבחר של קטעים מעובדים מתוך הספר.
מרגל בבית חב"ד
בתחילת שנת תשס"ח מנה צוות בית חב"ד לא פחות מתשעה אנשים. בראש עמד זוג השליחים: גבי המשיך לדאוג לגיוס כספים ותרומות, לניהול רוחני של הבית ולמילוי תפקידיו כמשגיח כשרות וכשוחט המספק עופות לכל בתי חב"ד שבהודו. רבקי הייתה אחראית על הניהול השוטף של הבית: בישול, כביסה, פיקוח על חדרי האירוח, הכנסת אורחים וארגון שיעורים לנשים.
סוכנת הבית הנאמנה, סנדרה סמואל, ניהל מזה כשנתיים את צוות העובדים, שכלל, בתקופות שבהן הייתה התפוסה מלאה, שישה מקומיים: קיטו, בשלהי שנות הארבעים לחייו, שהיה מין כולבויניק; מוּקָש בן העשרים ושמונה, שעבד כמנקה; פּוּנאם בת העשרים ושלוש, שעבדה במטבח; ופסקל (שלושים), ג'קי (עשרים ושבע) וראג'אן (עשרים וחמש), שעבדו כחדרנים.
בכניסה הוצב שוער, גבר הודי כבן שלושים שענה לשם קִיסארי. הוא היה נטול נשק וללא כל הכשרה כמאבטח. עבודתו התמקדה בגירוש קבצנים שצרו על פתח הבית, ובסיוע לצוות במטלות פריקה וסחיבה.
המבקרים בבית חב"ד חשו בטוחים. הבניין שכן ברחוב צדדי ולא נשא סממנים יהודיים מובהקים, למעט שלט כניסה בעברית ובאנגלית שהעיד כי זהו בית חב"ד. חומת אבן נמוכה הקיפה אותו, והכניסה אל הבית הייתה דרך שער חשמלי שעליו הופקד השומר קיסארי במשך רוב שעות היום.
באחת עשרה בלילה היו השער ודלת הכניסה ננעלים והמפתחות הופקדו בידיו של גבי. הדרך היחידה להיכנס (או לצאת) עד השעה שבע בבוקר – אז היה הבית נפתח – דרשה פנייה ישירה אליו. היה בכך די, ככל הנראה, כדי להעניק לזוג השליחים תחושה של ביטחון.
חבריו של גבי מעידים כי הוא לא התעלם מהסכנות. הוא הבין היטב כי היותו של הבית יעד מועדף למבקרים ישראלים ויהודים מסמנת אותו כמטרה לפגיעה מצד מוסלמים קיצוניים. כמו לאלפי שליחים המנהלים בתי חב"ד בעולם ומתמודדים עם איומי הטרור, גם לגבי היו חששות מפני פיגוע רצחני. הוא למד על בשרו את ההרס והמוות שמביא הטרור המוסלמי הקיצוני כשהיה תלמיד ישיבה בן חמש-עשרה בבואנוס איירס והיה עד לפיגוע התופת כנגד הקהילה היהודית בעיר. על רקע המתיחות המחריפה בין הודו לפקיסטן, גברו החששות לפיגועים המוניים, וגבי היה ער לכך.
ביולי 2006 הוא שוב היה עד לכוחו ההרסני של הטרור: שבע פצצות הופעלו במקביל במערכת הרכבות של מומביי, והובילו למותם של כמאתיים אנשים ולפציעתם של מאות. הדי הפיגוע הקשה הגיעו עד לבית חב"ד והעלו מחדש את החששות. ארגון לָשקאר-אֶ-טָייבָּה ('צבא הטהורים', בשפת האורדו) לקח על עצמו את האחריות לפיגוע.
אורחים מישראל שהעלו בפניו את נושא האבטחה, שמעו מגבי כי חששות לפיגוע קיימים תמיד, ולכן הציב שומר בכניסה. עוד טען כי הדרך הנכונה להתמודד עם המצב כרגע היא להצניע לכת, להיות ערניים ולעמוד בקשר עם קצין הביטחון של הקונסוליה, שמספק ידיעות והתראות. גבי ציין כי הוא נמנע מכל חשיפה מיותרת לצורכי פרסום. כשכתבי סוכנות הידיעות 'רויטרס' ביקשו לצלם בבית חב"ד כתבה על פעילות המקום, הוא התנגד נחרצות בטענה כי התמונות והצילומים יחשפו את הבית לסכנה מיותרת.
מדי פעם אכן הגיעו לבית חב"ד אזהרות מטעם המטה ללוחמה בטרור של מדינת ישראל, דרך הקונסוליה במומביי. דני סיוון, חברו הטוב של גבי, ביקש לא פעם שצוות הבית יפקח עין וישים לב לאירועים חשודים. אם יהיו כאלה, גבי חייב לדווח על כך בהקדם.
כחסידים נאמנים של הרבי, האמינו גבי ורבקי באופן עמוק בעיקרון ההשגחה הפרטית, שלפיו האדם חי את חייו, אבל למעשה הבורא הוא שמנתב בדרכים נסתרות את מסלולו. ולכן, אם נגזר משהו זה מה שצריך לקרות, גם אם ההשלכות טרגיות ביותר.
ביולי 2008 הגיע אל בית חב"ד אמריקאי כבן חמישים, בעל תווי פנים הודיים, שהציג עצמו כהינדי המבקש ללמוד על אודות הדת היהודית. הוא ישב לשיחה עם גבי וסיפר על עצמו: דייוויד קולמן האדלי, יליד ושינגטון 1960. בגיל ארבעים ושמונה החליט לצאת מארצות הברית ולחפש בהודו אחר משמעות לחייו.
לדבריו, הוא מזהה ביהדות את המשמעות שאותה חיפש. אל הבית הגיע כדי להרחיב את ידיעותיו בנושא, בתקווה שבסיום התהליך יעבור גיור. גבי, שדבק בדרך החב"דית הנמנעת מגיורים, הסביר כהרגלו על הקושי שבדבר והציע לו להקפיד על שבע מצוות בני נח. בסיום השיחה הם נפרדו בלחיצת יד חמה, וגבי אמר כי ישמח לשוב ולארח את האדלי בבית בכל עת שירצה.
חמש פעמים ביקר האדלי בבית חב"ד, סקר את החדרים, ישב בבית הכנסת והאזין לשיעורים. הפתיחות שהפגינו כלפיו כולם – החל בגבי ורבקי, דרך צוות העובדים וכלה באורחים האחרים – נחרתה בזיכרונו.
איש מבני הבית לא ראה בהופעותיו דבר שיש לשים לב אליו. הוא לא התנהג בצורה מסתורית או מוזרה. הוא דיבר וצחק עם גבי באנגלית שוטפת ומראהו המבוגר לא עורר כל חשד. צוות הבית כבר הורגל באורחים מסוגים שונים, ויש להניח שחביבותו של האמריקאי התמים סייעה לו להשתלב במקום. כמו מבקרים רבים – כשם שהגיע כך נעלם לאחר כמה ימים.
למעשה, דייוויד קולמן האדלי נולד בשם דאוד סעיד גילאני, לאב פקיסטני ולאם אמריקנית. כשהיה בן שבע חזר עם אביו לפקיסטן, וכעשר שנים מאוחר יותר, כשההפיכה הצבאית טלטלה את המדינה, שב לארצות הברית, כדי לגור עם אמו. משבגר, פתח בניו יורק חנות אך מהר מאוד הסתבך בפלילים. שיתוף הפעולה הנלהב שלו עם רשויות החוק האמריקאיות הוביל להגשת כתב אישום קל יחסית.
עשר שנים לאחר המקרה, הוא נעצר שוב, הפעם בגין פעילות פלילית הקשורה לרשת עבריינית שחלק מחבריה חיו בפקיסטן. אופיו הנוח והפתיחות שלו שוב הניבו עבורו עונש קל. הוא נידון לחמישה-עשר חודשי מאסר בפועל ולחמש שנים על תנאי, בפיקוח. בשנת 2001, לאחר ששיתף פעולה באופן מלא כמודיע, הוסר ממנו הפיקוח. גילאני טס לפקיסטן, ובמהלך השנתיים הבאות הרבה לבקר בה.
גילאני היה אחד מבין אמריקאים רבים, בניהם של מהגרים ממדינות מוסלמיות, אשר החלו להימשך אל האיסלם הקיצוני ואל הג'יהאד העולמי שהנהיג אוסאמה בן לאדן. בפקיסטן הוא נחשף לאידיאולוגיה של האיסלם הרדיקלי ופגש בפעילי טרור מכל העולם. הרטוריקה הנחרצת והכוחנית של המאבק במערב נתנה לחייו של העבריין משמעות וכיוון: שירות כלוחם למען המטרה הנעלה ביותר שמציע האיסלם – הג'יהאד. עבור מפעיליו בפקיסטן, הוא היה אוצר של ממש: מוסלמי שמחזיק בדרכון אמריקאי, בעל מראה פנים תמים ונכונות מלאה למשימה.
בשנת 2003 הצטרף גילאני למחנה אימונים של לשקאר א-טייבה, ארגון הטרור הפקיסטני. את הארגון הקים בשנת 1989 חפיז מוחמד סעיד, איש דת פקיסטני ופרופסור ללימודי איסלם באוניברסיטת לאהור, כזרוע צבאית של ארגון אל-דעווה ואל-ארשאד (מרכז ההטפה וההדרכה). משנתו הדתית הושפעה מהזרם הסוני ואהבי, שמרכזו בסעודיה. הארגון הוקם כחלק ממלחמת ג'יהאד נגד הסובייטים באפגניסטן, בעידודו של שירות המודיעין והביון של פקיסטן. לאחר הנסיגה הסובייטית הסיט הארגון את כלי הנשק של לוחמיו לעבר קשמיר והודו. שאיפתו הייתה ברורה: מלחמת חורמה עד להקמת ח'ליפות מוסלמית שתשתרע על פני כל העולם. מובן שגם כיבושה של מדינת ישראל נכלל בתוכניותיו של הארגון. לשיטתו של סעיד, היהודים עשו יד אחת עם ההינדים והאמריקאים כדי לשלוט על המוסלמים ועל פקיסטן.
בעשור הראשון של שנות האלפיים היה ארגון לשקאר א-טייבה מעורב במספר רב של מעשי טרור בהודו, בהם הפיגוע נגד הפרלמנט בדלהי ב-2001 ופיגוע הרכבות במומביי ב-2006. מטרתם של הפיגועים הייתה לערער את יציבות השלטון ההודי, באמצעות הרעת היחסים בין הרוב ההינדי למיעוט המוסלמי במדינה.
אוסאמה בן לאדן, המבוקש מספר אחת בעולם באותן שנים, היה בין אלה שמימנו את פעולות הטרור של סעיד. מימון נוסף, נכבד לא פחות, הגיע מבריטניה, מתרומות של בני הקהילה הפקיסטנית (כחצי מיליון נפש), שרבים מהם קשמירים. גם המיליארדר וראש סינדיקט הפשע ההודי דאוד איברהים תרם בנדיבות למימון פיגועי הטרור ומחנות האימונים של לשקאר א-טייבה.
למחנה כזה הגיע גילאני ב-2003. הוא פגש מוסלמים כמותו מכל רחבי העולם: אמריקאים, מצרים, סעודים, סודנים, סומלים, בוסנים, טורקים, וחיילים פקיסטנים שהיו אחראים לאבטחת המחנה. השנאה למערב איחדה בין כולם, והיא לובתה דרך קבע בדרשות סוחפות ומלאות זעם שנועדו להחדיר בפעילים רוח לוחמנית ונכונות למות בקרב.
את הימים הקדישו לאימונים. כולם קיבלו רובה סער מסוג קלצ'ניקוב, שאותו למדו לפרק ולהרכיב. הם עברו אימונים גם בנשק כבד יותר – ירי במקלעים נייחים ושימוש במטולי אר-פי-ג'י, והשתתפו בשיעורים ליצירת פצצות מחומרים זמינים ובשיעורי הישרדות והסוואה בשטח. לאחר סיום מחנה האימונים הצטווה גילאני לשוב לארצות הברית ולהמתין להוראות. את הדרך חזרה עשה בחשאי, ככל הנראה, דרך הגבול עם מקסיקו או תחת זהות בדויה, כדי לחמוק ממשמר הגבול האמריקאי ולהימנע מבירורים מצד האף-בי-איי בנוגע לביקוריו בפקיסטן.
לרגע אחד, בשנת 2005, הוא כמעט נחשף. במהלך סכסוך עם משפחתו, נודע למשטרה על ביקוריו התכופים בפקיסטן ועל האימונים שעבר שם. גילאני, שחש כי הוא תחת מעקב, שינה את שמו לדייוויד קולמן האדלי ועבר לשיקגו. מאוחר יותר הוא חבר לטָהאווּר חוסיין ראנָה, אזרח קנדי ממוצא פקיסטני, שהיה גם הוא חבר בארגון הטרור לשקאר א-טייבה. ביולי 2008 הגיע גילאני מטעם הארגון למומביי, כדי לאסוף מידע על בית חב"ד.
ההתרעה שהכזיבה
למרות שהתכנית נשמרה בסוד, כחודש לפני הפיגוע (ספטמבר 2008) נחתה בסוכנות הביון ההודית התרעת מודיעין אמריקאית. היא סיפרה על כך שיוסוף מוּזָאמִיל, פעיל טרור בכיר בלשקאר א-טייבה, נצפה כשהוא רוכש בבנגלדש כרטיסי סים לטלפונים ניידים.
סוכנות הביון ההודית הצליבה את ההתרעה האמריקאית עם עדות אחרת שהייתה ברשותה. בפברואר 2008, כשמונה חודשים לפני הפיגוע, עצרו ההודים את פאהים אנצארי, פעיל בלשקאר א-טייבה, כשבידיו שרטוטים ותרשימים של מלונות ותחנות רכבת במומביי. במהלך חקירתו של אנצארי, התגלה כי הוא קשור אל זכי אל-רחמאן לאחווי, קצין המבצעים של לשקאר א-טייבה ואחד ממייסדיו של ארגון הטרור. לאחווי, פקיסטני במוצאו, היה מוכר היטב לארגוני הביון האמריקאיים. במשך ארבעים ושמונה שנותיו הוא היה מעורב בפעילות טרור חובקת עולם. זרועותיו הגיעו עד לצ'צ'ניה, עיראק ובוסניה. הוא היה מצוי תחת מעקב, ונכסיו הוקפאו.
עד אמצע נובמבר 2008 הצטברו בשירותי הביון ההודי סימנים שהעידו בבירור על מתקפת טרור קרובה במומביי. הידיעות המודיעיניות הצביעו על פיגוע רב נפגעים שיבוצע בידי מחבלים אשר ייכנסו אל העיר דרך הים. עשרה ימים לפני ההתקפה הופצה במשמר החופים ההודי התרעה, ורמת הכוננות הימית הועלתה. אך הסיורים המתוגברים של ספינות המשמר ההודיות לא הרתיעו את פעילי לשקאר א-טייבה, בהם מתכנני הפיגוע, מוזאמיל ולאחווי. הם הורו למחבלים לצאת למשימה.
סימני השאלה
מתקפת הטרור שהכתה במומביי בנובמבר 2008 אמנם הותירה סימני שאלה רבים, אך ברור לכול כי התנהלותם של שירותי הביון ההודי נחלה כישלון חרוץ.
באין דו"ח רשמי ומהימן על קורותיו של הפיגוע המתמשך בבית חב"ד, נותרו שאלות רבות ללא מענה, ובראשן, מדוע התמהמה מבצע החילוץ של חיילי הקומנדו ההודים? מדוע כשל המבצע? ומי למעשה היה האחראי למותם של בני הערובה?
במשך שעות ארוכות ניתכה אש תופת מצדם של עשרות שוטרים וחיילים הודים. אם מסיקים מעדותה של סנדרה כי אחד המחבלים נפגע כבר בבוקרו של יום חמישי (היא ראתה אותו מוטל על הרצפה במהלך מנוסתה מהבית), הרי שמחבל אחד בלבד נלחם בכוחות העילית ההודים במשך יותר מיממה וחצי.
על מהלך הפיגוע עצמו בתוך הבית למדו החוקרים מעדויותיהם של שני אנשים: המטפלת סנדרה סמואל והיהלומן הישראלי דוד ביאלקה, שישן באחד מחדרי האירוח שבקומה הרביעית. ביאלקה סיפר לחוקרים כי בסביבות השעה עשר שמע פיצוצים חזקים. שניות לאחר מכן נשמע צרור יריות. הוא הציץ מחלון חדרו וראה כי הזגוגיות בקומה הראשונה נופצו, והבין כי משהו מתרחש בחדר המדרגות של הבניין.
הדרך היחידה להימלט מהבניין הייתה לפיכך דרך החלון. הוא השתלשל מטה מהקומה הרביעית, כשהוא נעזר בבליטות שבקיר החיצוני כדי לרדת בזהירות, בעודו ממלמל תפילת 'שמע ישראל'. משך כל הזמן הזה שמע מהבית קולות נפץ וצעקות. כשנחת בשלום על האדמה, נמלט מהמקום ופגש בשוטרים שאספו אותו אל תחנת משטרה קרובה. בכל הזמן הזה לא ראה את המחבלים או מי מדרי הבית.
בהסתמך על עדותה של סנדרה, ייתכן שאפשר היה להציל את זוג השליחים וארבעת אורחי המלון, אם השלטונות ההודיים היו מטפלים בפיגוע בשעותיו הראשונות. האם הם נהרגו מכדורי המחבל? האם נהרגו מהכדורים והפצצות שהמטירו השוטרים והחיילים ההודים? אין לכך תשובה.
חוקרי הפיגוע ביקשו לערוך בגופותיהם של גבי ורבקי נתיחה שלאחר המוות, אך בני המשפחה סירבו בתוקף. עם זאת, אין ספק שהאש הכבדה שהומטרה על הבית במשך שעות ארוכות, בניסיון לפתור את ההסתבכות באלימות חסרת הבחנה, סיכנה באופן ברור את חיי כל בני הערובה.
הטיפול של השלטונות ההודיים תמוה עוד יותר לנוכח העובדה שהם ידעו כי במקרה זה לא מדובר בפיגוע למטרות הרג המוני, כפי שנעשה בתחנת הרכבת, אלא בחטיפה לצורכי מיקוח. ברשות שני המחבלים לא נמצאו חגורות נפץ שיעידו על נכונותם להתאבד.
כמו כן, כוחות הביטחון ההודיים עודכנו בשיחות הטלפון שערכו הרב לוי שם טוב והמתורגמן מלך ויסוואנאט עם אחד המחבלים במהלך היומיים. הם גם ידעו שהמחבלים מקבלים כל העת הוראות ממפעיליהם בפקיסטן. אם ייאלצו למות, כך נאמר להם, עליהם לבשר לעולם שחייהם "שווים כחיי חמישים יהודים".
שאלה נוספת שנותרה לא פתורה היא כיצד ניצלו חייו של מוישי. יתכן שאל הקומה הראשונה, שם מצאה אותו סנדרה לצד הוריו, הוא ירד בזרועותיה של רבקי. היא לא הרפתה ממנו לאורך השעות האחרונות בחייה, נצמדה אליו באינסטינקט אימהי קדום כדי לגונן עליו מכל פגיעה. על גבו של מוישי נותרו סימנים כחולים: חמישה עיגולים שנראים כמו טביעות אצבעות של כף יד.
סופרים נוהגים לרוב לשמור את החידושים המסעירים ביותר שלהם לעמודים האחרונים של הספר. כך הם מבטיחים לעצמם את מלוא הקשב והריכוז של הקורא עד לעמוד האחרון. במקרה של 'השליחות האחרונה', ספרו החדש של הסופר וההיסטוריון ר' ליאור אלפרוביץ, העוסק בפיגוע בבית חב"ד במומביי, הפטנט לא עובד. סופו של הסיפור ידוע לכול. אין מי שיכול לשכוח את המתח בימים שבהם עקבו המוני בית ישראל אחר הדרמה המתחוללת בהודו ותחושת הזעזוע והחלחלה שעברה בלב כולם לנוכח סיומה הטרגי.
למרות הסיום הצפוי מראש, קשה להניח את הספר מהיד, לא בשל תגליות חדשות השופכות אור על נסיבות הפיגוע הנורא, אלא בעיקר הודות לאופן שבו הוא חושף בפני הציבור הרחב מסכת חיים מופלאה של בני הזוג הולצברג, מסכת חיים שבדרך כלל נעלמת מן העין.
"גבי ורבקי הולצברג מעולם לא חיפשו לא את הפרסום ולא את התהילה", כותב אלפרוביץ בתחילת הספר. "למעשה, ההפך הוא הנכון: הם ביקשו לחיות את חייהם הרחק מאור הזרקורים ולמלא את ייעודם כשליחי חב"ד. יש להניח כי אילולא נהרגו בהתקפת טרור במומביי – בבית חב"ד שהקימו וטיפחו – שגרת ימיהם העמוסה הייתה נמשכת עד היום, ושמם היה מוכר רק לבני משפחה, לחברים, לשליחים אחרים ולמבקרים מזדמנים, שהיו מן הסתם ממשיכים לפקוד את ביתם גם כעת".
בימים שבהם נחשולי ההסתה מתגבהים והולכים דומה כי ספרים כדוגמת 'השליחות האחרונה' (בהוצאת 'אחוזת בית') מהווים את המענה היהודי האותנטי והנכון ביותר. "כשיצאנו לדרך, לא חשבנו שאנחנו עוסקים בהסברה יהודית", מספר אלפרוביץ'. "בסך הכול רצינו להפגיש את הקורא עם סיפורם המרגש של בני זוג שגילמו בחייהם ובמותם את הערכים היהודיים הנאצלים ביותר של קידוש השם ומסירות נפש. רק כאשר סיימנו הבנו שיש לנו ביד מסמך נדיר שנוגע בנימים הדקים של הנשמה היהודית. אם יש תשובה יהודית לחודשיים של הסתה אנטי-דתית בכלי התקשורת זה בדיוק הספר הזה".
עיתוי לא מקרי
אלפרוביץ' אומר כי עיתוי פרסום הספר אינו מקרי. "שנתיים אנחנו עובדים עליו ובכל פעם היו עיכובים שונים. בכל פעם שהעורך היה מתקשר כדי לברר מה קורה הייתי אומר לו: סמי, הספר ייצא כשהוא יהיה צריך לצאת. ובאמת הוא יצא לאור בדיוק תוך כדי גל ההסתה האחרון, מה שהתברר כעיתוי המושלם.
"חשוב היה לנו לא רק להביא את סיפורם של גבי ורבקי הי"ד, אלא גם לעשות זאת בצורה שתנגיש את הדברים לציבור הרחב ביותר. בכוונה לא כתבנו ספר המיועד דווקא לקהל הקוראים החרדי אלא כזה שכל יהודי, תהיה אשר תהיה רמתו הרוחנית, יוכל למצוא בה עניין".
לדבריו, "זה סיפור שפועל פעמיים. קודם כול הוא פועל כסיפור אישי מדהים ומרגש. סיפור שיש בו המון כאב, אמונה ומסירות נפש וכל אדם יכול להתחבר אליו. בנוסף, הסיפור הזה מאפשר לנו להציץ לתוך מנגנון הקסם הקרוי שליחי חב"ד. זוהי מערכת שכל יהודי וישראלי מכיר. כל אחד נתקל בו – אם זה בטיול בחו"ל, בהנחת תפילין או בר מצווה – כולנו נתקלים בזה אבל רק מעטים מבינים איך זה עובד. מה גורם לאדם נורמלי לנסוע לקובה או להודו רק על מנת לתמוך ולסייע ליהודים אחרים.
"זו הסתירה החזקה ביותר לכל מה שהתקשורת העוינת מלעיטה בו את הציבור. איך אדם חרדי זונח את מסגרת החיים הנורמלית שלו והולך לחיות בסביבה הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת מבחינתו והכול בשביל שלחילוני בטיסת הקונקשן ממומביי לניו-דלהי יהיה איפה לעשות שבת...
"אתה מגלה כמה החרדי חושב עליך, כי אם לא היית חלק מהעולם שלו הוא לא היה מתאמץ כל כך עבורך. הרי החרדי לא מתרגש מזה שנוצרי מחלל שבת או שמוסלמי אוכל טרף. אבל אתה משהו אחר. בך, החילוני, הוא רואה אח. זה ספר שמפנה עורף לשיח הפוליטי העקר והתלוש ומחבר אותנו לבסיס האמיתי שמשותף לכולנו".
אלפרוביץ, שנבחר לתפקידו לחיבור הספר, למרות ואולי בגלל שאיננו חרדי, מרשה לעצמו להמשיך את אותו קו חשיבה: "אגב, זה גם נכון בכיוון השני. זה שהחילוני דורש מהחרדי להתגייס, זה משום שגם הוא רואה בו בסופו של דבר אח. מהערבי הוא לא דורש דרישות כאלה, כי הערבי הוא זר. אבל החרדי זה משהו אחר. הוא חלק מהמשפחה".
איך באמת מגיב הקורא החילוני כשהוא נתקל בדברים הללו בפעם הראשונה?
"התגובות שקיבלנו היו מחממות לב. יש אנשים שהתקשרו לספר כי הספר עורר בהם זיכרונות חבויים הקשורים לתנועת חב"ד ויש אחרים שהספר פתח להם לראשונה חלון הצצה לתוך העולם החרדי, אותו הכירו רק דרך משקפי התקשורת. העובדה שהמידע היהודי מועבר בצורה עקיפה דרך הסיפור האישי מאפשרת לו לעקוף את מנגנוני החסימה המצויים בקרב הקורא ולגעת בנקודה הפנימית שלו".
מעבר לתיאור סיפור חייהם המרגש של בני הזוג הולצברג, יש בספר גם חידושים בנוגע לחקירת הפיגוע עצמו?
"השתדלנו לעשות עבודת תחקיר יסודית ומקיפה ככל שיכולנו. ערכנו ראיונות מפורטים עם עשרות בני אדם שהיו קשורים לאירועים במומביי בצורה כזאת או אחרת ושוחחנו עם מומחים מתחומי המודיעין והטרור.
"מבחינה זו, ייחודו של הספר מתבטא בעובדה שעד היום סיפור המעשה מעולם לא סופר בצורה כה מקיפה ומפורטת כפי שנעשה בספר זה. יש כמה פרטים שעלו בתחקיר שקיימנו שלא זכו עד כה להבלטה. למשל, על סמך עדותה המפורטת של העוזרת סנדרה, שאותה הצלבנו עם עדויות נוספות, ניתן לקבוע ברמה גבוהה של ודאות שאחד משני המחבלים שפרצו לבנין נהרג בשלב מוקדם יחסית של הפיגוע. מה שאומר שבמהלך היום האחרון, שבו נרצחו מקצת מבני הערובה, היה למעשה במתחם מחבל אחד בלבד.
"נתון נוסף שמתבהר מהתחקיר הוא שכמעט אין ספק בכך שלפחות מקצת מההרוגים נפגעו מאש כוחות החילוץ ההודים. בכלל, הבטלנות של ההודים לאורך כל הזמן שבו התבצרו המחבלים בבנין, כולל האופן בו בוצעה הפריצה הסופית, לא זכתה מעולם להתייחסות נאותה ולא נחקרה עד היום כהלכה. ההודים פעלו בצורה רשלנית מאוד. לא הייתה להם תכנית פעולה מסודרת. הם פעלו בספונטניות ובחוסר תחכום משווע והמטירו על הבניין אש תופת חסרת אבחנה למרות שידעו כי מוחזקים בתוכו בני ערובה חיים.
"להערכתנו, ממשלת ישראל לא רצתה לעשות מזה עניין גדול כדי שלא לסכן את היחסים המיוחדים עם ממשלת ניו דלהי. בין ישראל לצבא הודו קיים מערך של שיתוף פעולה ומכירת ציוד צבאי בשווי מיליארדי דולרים. אף אחד לא רצה לסכן אותם סביב עניין שממילא נחשב חסר תקנה. בכל מקרה, מסתבר שההודים היו מתעקשים על כך שהם יבצעו את פעולת הפריצה לבניין בכוחות עצמם. אף מדינה לא תאפשר לכוחות זרים לפעול בתחומה ולו מטעמי כבוד לאומי".
האם היו סימני התרעה למה שעמד לקרות?
"בדיעבד אנחנו יודעים כי התשובה לכך חיובית. ר' גבי הולצברג הי"ד בחר למקם את בית חב"ד במקום שלא יבלוט לעין ולא ימשוך תשומת לב. הוא היה ער לאיום הביטחוני ונמנע מלתת למקום חשיפה מופרזת. מתברר שלפיגוע קדמה עבודת הכנה מדוקדקת ומעמיקה מצד הטרוריסטים.
"בספר אנחנו מביאים בהרחבה את סיפורו של המרגל שנשלח על ידי המחבלים כדי לאסוף אינפורמציה וללמוד על הנעשה במקום. לא מדובר במעקב חיצוני בלבד אלא באדם שהצליח לרכוש את אמונם של יושבי בית חב"ד ואף התגורר בו במשך ימים אחדים באמתלה שהוא שוקל להתגייר. הוא זה שסיפק למחבלים מידע מדויק על מבנה הבית ועל זהות היושבים בו. האיש, שהוא בעל אזרחות אמריקנית, הוסגר לארה"ב ובימים אלה מוחזק במעצר לקראת פתיחת משפטו".
אחת התעלומות הבלתי פתורות של האסון במומביי היא נסיבות הצלתו של הילד מוישי הולצברג. האם הספר החדש שופך אור גם על העניין הזה?
"לא. עד לרגע זה לא מובן איך ילד בן שנתיים שלפי עדות המטפלים בו התקשה לרדת לבד במדרגות, עשה את הדרך מהקומה החמישית ועד לקומה השנייה שבה מצאה אותו המטפלת סנדרה. לא מובן גם כיצד לא פגעו בו הרוצחים. מסתבר ששאלה זו תישאר בגדר תיקו".
להלן לקט נבחר של קטעים מעובדים מתוך הספר.
מרגל בבית חב"ד
בתחילת שנת תשס"ח מנה צוות בית חב"ד לא פחות מתשעה אנשים. בראש עמד זוג השליחים: גבי המשיך לדאוג לגיוס כספים ותרומות, לניהול רוחני של הבית ולמילוי תפקידיו כמשגיח כשרות וכשוחט המספק עופות לכל בתי חב"ד שבהודו. רבקי הייתה אחראית על הניהול השוטף של הבית: בישול, כביסה, פיקוח על חדרי האירוח, הכנסת אורחים וארגון שיעורים לנשים.
סוכנת הבית הנאמנה, סנדרה סמואל, ניהל מזה כשנתיים את צוות העובדים, שכלל, בתקופות שבהן הייתה התפוסה מלאה, שישה מקומיים: קיטו, בשלהי שנות הארבעים לחייו, שהיה מין כולבויניק; מוּקָש בן העשרים ושמונה, שעבד כמנקה; פּוּנאם בת העשרים ושלוש, שעבדה במטבח; ופסקל (שלושים), ג'קי (עשרים ושבע) וראג'אן (עשרים וחמש), שעבדו כחדרנים.
בכניסה הוצב שוער, גבר הודי כבן שלושים שענה לשם קִיסארי. הוא היה נטול נשק וללא כל הכשרה כמאבטח. עבודתו התמקדה בגירוש קבצנים שצרו על פתח הבית, ובסיוע לצוות במטלות פריקה וסחיבה.
המבקרים בבית חב"ד חשו בטוחים. הבניין שכן ברחוב צדדי ולא נשא סממנים יהודיים מובהקים, למעט שלט כניסה בעברית ובאנגלית שהעיד כי זהו בית חב"ד. חומת אבן נמוכה הקיפה אותו, והכניסה אל הבית הייתה דרך שער חשמלי שעליו הופקד השומר קיסארי במשך רוב שעות היום.
באחת עשרה בלילה היו השער ודלת הכניסה ננעלים והמפתחות הופקדו בידיו של גבי. הדרך היחידה להיכנס (או לצאת) עד השעה שבע בבוקר – אז היה הבית נפתח – דרשה פנייה ישירה אליו. היה בכך די, ככל הנראה, כדי להעניק לזוג השליחים תחושה של ביטחון.
חבריו של גבי מעידים כי הוא לא התעלם מהסכנות. הוא הבין היטב כי היותו של הבית יעד מועדף למבקרים ישראלים ויהודים מסמנת אותו כמטרה לפגיעה מצד מוסלמים קיצוניים. כמו לאלפי שליחים המנהלים בתי חב"ד בעולם ומתמודדים עם איומי הטרור, גם לגבי היו חששות מפני פיגוע רצחני. הוא למד על בשרו את ההרס והמוות שמביא הטרור המוסלמי הקיצוני כשהיה תלמיד ישיבה בן חמש-עשרה בבואנוס איירס והיה עד לפיגוע התופת כנגד הקהילה היהודית בעיר. על רקע המתיחות המחריפה בין הודו לפקיסטן, גברו החששות לפיגועים המוניים, וגבי היה ער לכך.
ביולי 2006 הוא שוב היה עד לכוחו ההרסני של הטרור: שבע פצצות הופעלו במקביל במערכת הרכבות של מומביי, והובילו למותם של כמאתיים אנשים ולפציעתם של מאות. הדי הפיגוע הקשה הגיעו עד לבית חב"ד והעלו מחדש את החששות. ארגון לָשקאר-אֶ-טָייבָּה ('צבא הטהורים', בשפת האורדו) לקח על עצמו את האחריות לפיגוע.
אורחים מישראל שהעלו בפניו את נושא האבטחה, שמעו מגבי כי חששות לפיגוע קיימים תמיד, ולכן הציב שומר בכניסה. עוד טען כי הדרך הנכונה להתמודד עם המצב כרגע היא להצניע לכת, להיות ערניים ולעמוד בקשר עם קצין הביטחון של הקונסוליה, שמספק ידיעות והתראות. גבי ציין כי הוא נמנע מכל חשיפה מיותרת לצורכי פרסום. כשכתבי סוכנות הידיעות 'רויטרס' ביקשו לצלם בבית חב"ד כתבה על פעילות המקום, הוא התנגד נחרצות בטענה כי התמונות והצילומים יחשפו את הבית לסכנה מיותרת.
מדי פעם אכן הגיעו לבית חב"ד אזהרות מטעם המטה ללוחמה בטרור של מדינת ישראל, דרך הקונסוליה במומביי. דני סיוון, חברו הטוב של גבי, ביקש לא פעם שצוות הבית יפקח עין וישים לב לאירועים חשודים. אם יהיו כאלה, גבי חייב לדווח על כך בהקדם.
כחסידים נאמנים של הרבי, האמינו גבי ורבקי באופן עמוק בעיקרון ההשגחה הפרטית, שלפיו האדם חי את חייו, אבל למעשה הבורא הוא שמנתב בדרכים נסתרות את מסלולו. ולכן, אם נגזר משהו זה מה שצריך לקרות, גם אם ההשלכות טרגיות ביותר.
ביולי 2008 הגיע אל בית חב"ד אמריקאי כבן חמישים, בעל תווי פנים הודיים, שהציג עצמו כהינדי המבקש ללמוד על אודות הדת היהודית. הוא ישב לשיחה עם גבי וסיפר על עצמו: דייוויד קולמן האדלי, יליד ושינגטון 1960. בגיל ארבעים ושמונה החליט לצאת מארצות הברית ולחפש בהודו אחר משמעות לחייו.
לדבריו, הוא מזהה ביהדות את המשמעות שאותה חיפש. אל הבית הגיע כדי להרחיב את ידיעותיו בנושא, בתקווה שבסיום התהליך יעבור גיור. גבי, שדבק בדרך החב"דית הנמנעת מגיורים, הסביר כהרגלו על הקושי שבדבר והציע לו להקפיד על שבע מצוות בני נח. בסיום השיחה הם נפרדו בלחיצת יד חמה, וגבי אמר כי ישמח לשוב ולארח את האדלי בבית בכל עת שירצה.
חמש פעמים ביקר האדלי בבית חב"ד, סקר את החדרים, ישב בבית הכנסת והאזין לשיעורים. הפתיחות שהפגינו כלפיו כולם – החל בגבי ורבקי, דרך צוות העובדים וכלה באורחים האחרים – נחרתה בזיכרונו.
איש מבני הבית לא ראה בהופעותיו דבר שיש לשים לב אליו. הוא לא התנהג בצורה מסתורית או מוזרה. הוא דיבר וצחק עם גבי באנגלית שוטפת ומראהו המבוגר לא עורר כל חשד. צוות הבית כבר הורגל באורחים מסוגים שונים, ויש להניח שחביבותו של האמריקאי התמים סייעה לו להשתלב במקום. כמו מבקרים רבים – כשם שהגיע כך נעלם לאחר כמה ימים.
למעשה, דייוויד קולמן האדלי נולד בשם דאוד סעיד גילאני, לאב פקיסטני ולאם אמריקנית. כשהיה בן שבע חזר עם אביו לפקיסטן, וכעשר שנים מאוחר יותר, כשההפיכה הצבאית טלטלה את המדינה, שב לארצות הברית, כדי לגור עם אמו. משבגר, פתח בניו יורק חנות אך מהר מאוד הסתבך בפלילים. שיתוף הפעולה הנלהב שלו עם רשויות החוק האמריקאיות הוביל להגשת כתב אישום קל יחסית.
עשר שנים לאחר המקרה, הוא נעצר שוב, הפעם בגין פעילות פלילית הקשורה לרשת עבריינית שחלק מחבריה חיו בפקיסטן. אופיו הנוח והפתיחות שלו שוב הניבו עבורו עונש קל. הוא נידון לחמישה-עשר חודשי מאסר בפועל ולחמש שנים על תנאי, בפיקוח. בשנת 2001, לאחר ששיתף פעולה באופן מלא כמודיע, הוסר ממנו הפיקוח. גילאני טס לפקיסטן, ובמהלך השנתיים הבאות הרבה לבקר בה.
גילאני היה אחד מבין אמריקאים רבים, בניהם של מהגרים ממדינות מוסלמיות, אשר החלו להימשך אל האיסלם הקיצוני ואל הג'יהאד העולמי שהנהיג אוסאמה בן לאדן. בפקיסטן הוא נחשף לאידיאולוגיה של האיסלם הרדיקלי ופגש בפעילי טרור מכל העולם. הרטוריקה הנחרצת והכוחנית של המאבק במערב נתנה לחייו של העבריין משמעות וכיוון: שירות כלוחם למען המטרה הנעלה ביותר שמציע האיסלם – הג'יהאד. עבור מפעיליו בפקיסטן, הוא היה אוצר של ממש: מוסלמי שמחזיק בדרכון אמריקאי, בעל מראה פנים תמים ונכונות מלאה למשימה.
בשנת 2003 הצטרף גילאני למחנה אימונים של לשקאר א-טייבה, ארגון הטרור הפקיסטני. את הארגון הקים בשנת 1989 חפיז מוחמד סעיד, איש דת פקיסטני ופרופסור ללימודי איסלם באוניברסיטת לאהור, כזרוע צבאית של ארגון אל-דעווה ואל-ארשאד (מרכז ההטפה וההדרכה). משנתו הדתית הושפעה מהזרם הסוני ואהבי, שמרכזו בסעודיה. הארגון הוקם כחלק ממלחמת ג'יהאד נגד הסובייטים באפגניסטן, בעידודו של שירות המודיעין והביון של פקיסטן. לאחר הנסיגה הסובייטית הסיט הארגון את כלי הנשק של לוחמיו לעבר קשמיר והודו. שאיפתו הייתה ברורה: מלחמת חורמה עד להקמת ח'ליפות מוסלמית שתשתרע על פני כל העולם. מובן שגם כיבושה של מדינת ישראל נכלל בתוכניותיו של הארגון. לשיטתו של סעיד, היהודים עשו יד אחת עם ההינדים והאמריקאים כדי לשלוט על המוסלמים ועל פקיסטן.
בעשור הראשון של שנות האלפיים היה ארגון לשקאר א-טייבה מעורב במספר רב של מעשי טרור בהודו, בהם הפיגוע נגד הפרלמנט בדלהי ב-2001 ופיגוע הרכבות במומביי ב-2006. מטרתם של הפיגועים הייתה לערער את יציבות השלטון ההודי, באמצעות הרעת היחסים בין הרוב ההינדי למיעוט המוסלמי במדינה.
אוסאמה בן לאדן, המבוקש מספר אחת בעולם באותן שנים, היה בין אלה שמימנו את פעולות הטרור של סעיד. מימון נוסף, נכבד לא פחות, הגיע מבריטניה, מתרומות של בני הקהילה הפקיסטנית (כחצי מיליון נפש), שרבים מהם קשמירים. גם המיליארדר וראש סינדיקט הפשע ההודי דאוד איברהים תרם בנדיבות למימון פיגועי הטרור ומחנות האימונים של לשקאר א-טייבה.
למחנה כזה הגיע גילאני ב-2003. הוא פגש מוסלמים כמותו מכל רחבי העולם: אמריקאים, מצרים, סעודים, סודנים, סומלים, בוסנים, טורקים, וחיילים פקיסטנים שהיו אחראים לאבטחת המחנה. השנאה למערב איחדה בין כולם, והיא לובתה דרך קבע בדרשות סוחפות ומלאות זעם שנועדו להחדיר בפעילים רוח לוחמנית ונכונות למות בקרב.
את הימים הקדישו לאימונים. כולם קיבלו רובה סער מסוג קלצ'ניקוב, שאותו למדו לפרק ולהרכיב. הם עברו אימונים גם בנשק כבד יותר – ירי במקלעים נייחים ושימוש במטולי אר-פי-ג'י, והשתתפו בשיעורים ליצירת פצצות מחומרים זמינים ובשיעורי הישרדות והסוואה בשטח. לאחר סיום מחנה האימונים הצטווה גילאני לשוב לארצות הברית ולהמתין להוראות. את הדרך חזרה עשה בחשאי, ככל הנראה, דרך הגבול עם מקסיקו או תחת זהות בדויה, כדי לחמוק ממשמר הגבול האמריקאי ולהימנע מבירורים מצד האף-בי-איי בנוגע לביקוריו בפקיסטן.
לרגע אחד, בשנת 2005, הוא כמעט נחשף. במהלך סכסוך עם משפחתו, נודע למשטרה על ביקוריו התכופים בפקיסטן ועל האימונים שעבר שם. גילאני, שחש כי הוא תחת מעקב, שינה את שמו לדייוויד קולמן האדלי ועבר לשיקגו. מאוחר יותר הוא חבר לטָהאווּר חוסיין ראנָה, אזרח קנדי ממוצא פקיסטני, שהיה גם הוא חבר בארגון הטרור לשקאר א-טייבה. ביולי 2008 הגיע גילאני מטעם הארגון למומביי, כדי לאסוף מידע על בית חב"ד.
ההתרעה שהכזיבה
למרות שהתכנית נשמרה בסוד, כחודש לפני הפיגוע (ספטמבר 2008) נחתה בסוכנות הביון ההודית התרעת מודיעין אמריקאית. היא סיפרה על כך שיוסוף מוּזָאמִיל, פעיל טרור בכיר בלשקאר א-טייבה, נצפה כשהוא רוכש בבנגלדש כרטיסי סים לטלפונים ניידים.
סוכנות הביון ההודית הצליבה את ההתרעה האמריקאית עם עדות אחרת שהייתה ברשותה. בפברואר 2008, כשמונה חודשים לפני הפיגוע, עצרו ההודים את פאהים אנצארי, פעיל בלשקאר א-טייבה, כשבידיו שרטוטים ותרשימים של מלונות ותחנות רכבת במומביי. במהלך חקירתו של אנצארי, התגלה כי הוא קשור אל זכי אל-רחמאן לאחווי, קצין המבצעים של לשקאר א-טייבה ואחד ממייסדיו של ארגון הטרור. לאחווי, פקיסטני במוצאו, היה מוכר היטב לארגוני הביון האמריקאיים. במשך ארבעים ושמונה שנותיו הוא היה מעורב בפעילות טרור חובקת עולם. זרועותיו הגיעו עד לצ'צ'ניה, עיראק ובוסניה. הוא היה מצוי תחת מעקב, ונכסיו הוקפאו.
עד אמצע נובמבר 2008 הצטברו בשירותי הביון ההודי סימנים שהעידו בבירור על מתקפת טרור קרובה במומביי. הידיעות המודיעיניות הצביעו על פיגוע רב נפגעים שיבוצע בידי מחבלים אשר ייכנסו אל העיר דרך הים. עשרה ימים לפני ההתקפה הופצה במשמר החופים ההודי התרעה, ורמת הכוננות הימית הועלתה. אך הסיורים המתוגברים של ספינות המשמר ההודיות לא הרתיעו את פעילי לשקאר א-טייבה, בהם מתכנני הפיגוע, מוזאמיל ולאחווי. הם הורו למחבלים לצאת למשימה.
סימני השאלה
מתקפת הטרור שהכתה במומביי בנובמבר 2008 אמנם הותירה סימני שאלה רבים, אך ברור לכול כי התנהלותם של שירותי הביון ההודי נחלה כישלון חרוץ.
באין דו"ח רשמי ומהימן על קורותיו של הפיגוע המתמשך בבית חב"ד, נותרו שאלות רבות ללא מענה, ובראשן, מדוע התמהמה מבצע החילוץ של חיילי הקומנדו ההודים? מדוע כשל המבצע? ומי למעשה היה האחראי למותם של בני הערובה?
במשך שעות ארוכות ניתכה אש תופת מצדם של עשרות שוטרים וחיילים הודים. אם מסיקים מעדותה של סנדרה כי אחד המחבלים נפגע כבר בבוקרו של יום חמישי (היא ראתה אותו מוטל על הרצפה במהלך מנוסתה מהבית), הרי שמחבל אחד בלבד נלחם בכוחות העילית ההודים במשך יותר מיממה וחצי.
על מהלך הפיגוע עצמו בתוך הבית למדו החוקרים מעדויותיהם של שני אנשים: המטפלת סנדרה סמואל והיהלומן הישראלי דוד ביאלקה, שישן באחד מחדרי האירוח שבקומה הרביעית. ביאלקה סיפר לחוקרים כי בסביבות השעה עשר שמע פיצוצים חזקים. שניות לאחר מכן נשמע צרור יריות. הוא הציץ מחלון חדרו וראה כי הזגוגיות בקומה הראשונה נופצו, והבין כי משהו מתרחש בחדר המדרגות של הבניין.
הדרך היחידה להימלט מהבניין הייתה לפיכך דרך החלון. הוא השתלשל מטה מהקומה הרביעית, כשהוא נעזר בבליטות שבקיר החיצוני כדי לרדת בזהירות, בעודו ממלמל תפילת 'שמע ישראל'. משך כל הזמן הזה שמע מהבית קולות נפץ וצעקות. כשנחת בשלום על האדמה, נמלט מהמקום ופגש בשוטרים שאספו אותו אל תחנת משטרה קרובה. בכל הזמן הזה לא ראה את המחבלים או מי מדרי הבית.
בהסתמך על עדותה של סנדרה, ייתכן שאפשר היה להציל את זוג השליחים וארבעת אורחי המלון, אם השלטונות ההודיים היו מטפלים בפיגוע בשעותיו הראשונות. האם הם נהרגו מכדורי המחבל? האם נהרגו מהכדורים והפצצות שהמטירו השוטרים והחיילים ההודים? אין לכך תשובה.
חוקרי הפיגוע ביקשו לערוך בגופותיהם של גבי ורבקי נתיחה שלאחר המוות, אך בני המשפחה סירבו בתוקף. עם זאת, אין ספק שהאש הכבדה שהומטרה על הבית במשך שעות ארוכות, בניסיון לפתור את ההסתבכות באלימות חסרת הבחנה, סיכנה באופן ברור את חיי כל בני הערובה.
הטיפול של השלטונות ההודיים תמוה עוד יותר לנוכח העובדה שהם ידעו כי במקרה זה לא מדובר בפיגוע למטרות הרג המוני, כפי שנעשה בתחנת הרכבת, אלא בחטיפה לצורכי מיקוח. ברשות שני המחבלים לא נמצאו חגורות נפץ שיעידו על נכונותם להתאבד.
כמו כן, כוחות הביטחון ההודיים עודכנו בשיחות הטלפון שערכו הרב לוי שם טוב והמתורגמן מלך ויסוואנאט עם אחד המחבלים במהלך היומיים. הם גם ידעו שהמחבלים מקבלים כל העת הוראות ממפעיליהם בפקיסטן. אם ייאלצו למות, כך נאמר להם, עליהם לבשר לעולם שחייהם "שווים כחיי חמישים יהודים".
שאלה נוספת שנותרה לא פתורה היא כיצד ניצלו חייו של מוישי. יתכן שאל הקומה הראשונה, שם מצאה אותו סנדרה לצד הוריו, הוא ירד בזרועותיה של רבקי. היא לא הרפתה ממנו לאורך השעות האחרונות בחייה, נצמדה אליו באינסטינקט אימהי קדום כדי לגונן עליו מכל פגיעה. על גבו של מוישי נותרו סימנים כחולים: חמישה עיגולים שנראים כמו טביעות אצבעות של כף יד.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
