מערכת COL
|
יום ג' סיון ה׳תשע״ה
21.05.2015
הלקח מ...ביאליק ● הרב דוד-מאיר דרוקמן
"מדוע נזכרתי, בימים קדושים אלה של הכנה לחג השבועות הבעל"ט, דווקא בביאליק, שאיננו בדיוק מושא להערצה בקרב היהדות הנאמנה?" הלקח מביאליק
הרב דוד-מאיר דרוקמן (צילום: לוי ישראלי)
הרב דוד מאיר דרוקמן
תופעת הדתל"ש, החרדל"ש וכל כינוי אחר המתקשר בזה, כבר איננה לצערנו "א סוד אין ברוד". הבעיה / המכה, ל"ע ול"ע, ידועה, ואוי לנו שכך עלתה בימינו.
לכאורה, ההתעוררות הגדולה בציבור יראי ה' בערב ראש חודש סיון האחרון לומר את 'תפילת השל"ה" – בכדי לזכות בנחת יהודי אמיתי מהבנים והבנות - כמו העליה לציון השל"ה הק' (חרף החום הכבד של 47 מעלות בטבריה), נבעו לא במעט בעטיה של אותה "מכה שלא כתובה בתורה".
ה'חרדל"ש - ה"שנה ופירשני'ק' הכי מפורסם בדור הקודם, היה, דומני, בוגר ישיבת וולוז'ין המעטירה, הלא הוא חיים נחמן ביאליק המכונה "המשורר הלאומי".
מדוע נזכרתי, בימים קדושים אלה של הכנה לחג השבועות הבעל"ט, דווקא בביאליק, שאיננו בדיוק מושא להערצה בקרב היהדות הנאמנה? כי השבוע עליתי לניחום אבלים על פטירת קרובת משפחתי, הרבנית הצ' דבורה מנדלבוים ע"ה שהייתה בתו של האדמו"ר המקובל רבי ברוך שלום אשלג בנו של בעל 'הסולם' על הזוהר מהרי"ל אשלג – זכר צדיקים לברכה.
בין המנחמים היה אחד מנכדי בעל הסולם, והוא סיפר כי לפני 81 שנה הגיע המשורר ביאליק לביתו של זקנו הרי"ל אשלג בתל אביב, כשהוא מפתיע את בעל הסולם בבשורה כי החליט לחזור בתשובה, וזאת, לאחר חזרתו מוינה בירת אוסטריה אליה הוא עומד לנסוע, שם הוא אמור לעבור ניתוח כירורגי להסרת 'גידול' שהתגלה אצלו. אגב, בעל הסולם ייעץ לו אז שלא יסע לחו"ל, "כי לא תחזור משם".
וזה התחבר אצלי לסיפור נוסף ששמעתי לפני כמה שנים מפי הגרי"מ לאו ששמע מדודו הגר"מ פוגלמן רבה הקודם של קרית מוצקין - כי ביאליק בעת שהותו בוינה פגש את הגר"מ פוגלמן, ושח לרב כי אם הניתוח יעבור בהצלחה – הוא יחזור בתשובה.
בסופו של דבר, ביאליק לא קם מהניתוח, הוא נפטר, וחזר לארץ, למרבה הצער, בארון.
* * * *
יש לעניות דעתי, כמה לקחים מהסיפור הזה:
ראשית, "כי לא יידח ממנו נידח", ומי שזכה להסתופף בהיכלי תורה, בסופו של דבר ייכנסו בו, במוקדם או חלילה במאוחר, הרהורי תשובה. רק חבל שאצל ביאליק זה הסתיים בצורה לגמרי לא מלבבת.
אבל זה מקשר אותנו לסיפור הסיבה והרקע של עזיבתו של ביאליק את דרך התורה.
וכך מספרים יודע דבר מכותבי העיתים, ומצד "כבור אלוקים הסתר דבר" לא נעלה את כל הפרטים ברם, בכללות נאמר כי רוח רעה של מחלוקת העיבה על יפעתה של הישיבה המעטירה בוולוז'ין, ואז כהיום – באוויר הדהדה השאלה 'האקוטית' מיהו 'הגדול' האמיתי?...
ואני מעתיק בזה (מתוך ספר 'מוסדות התורה באירופה בבניינם ובחורבנם' (מירסקי):
"והתסיסה בישיבה (ישיבת וולוז'ין בראשו של הגאון הנצי"ב) הלכה וגדלה. הנצי"ב רצה כי בנו רבי חיים (ברלין) ימלא מקומו בחייו, והוא יהיה הר"מ. אבל חלק גדול מהתלמידים רצו ברבי חיים סולובייצ'יק (היה נשוי לנכדתו של הנצי"ב), וחלוקי דעות אלה הכניסו ערבוביה לתוך הישיבה, וחילקו את התלמידים לשני מחנות. אחדים מהתלמידים החולקים נטו להוציא את המחלוקת לרשות הרבים, ושלחו מאמרים בנידון זה ל"המליץ" (עיתון משכילתני באותה תקופה)...ובגליון 270 של 'המליץ' קראו בני הישיבה ב'אגרת פתוחה': ...בת קול זו יוצאת מהר חורב להחריב את עולם הישיבה..".
"...תלמידי הישיבה התערבו בדבר (המחלוקת) והתחילו להמרות עיני (ראש הישיבה) הנצי"ב ולמרר את חיי בנו רבי חיים (ברלין), וכנראה לא נמנעו גם מלהכות את הישיבה בלשון (להלשין) לפני הממשלה שאין הישיבה ממלאה את המוטל עליה מטעם שר ההשכלה. כל רודפיה השיגוה בין המצרים, וביום אחד נסגרה הישיבה ותלמידיה נצטוו להתפזר לעיריהם תוך שלושה ימים...".
היה זה תיאור אוטנטי ממה שהתרחש לפני 123 שנה, וכמעט ולא נגענו. בעוונותינו הרבים, מסתבר שאין חדש תחת השמש.
ברם, בנוסף על הטרגדיה שבסגירת הישיבה מי עוד שילם מחיר יקר בעקבות המחלוקת הנוראה הנ"ל?
והנה שוב מספרים לנו, וכאן הלקח העיקרי והנוראי, ששומה עלינו להפנימו היטב היטב בליבותינו, ולהכניסו טוב טוב לראש:
"...הסכסוך הגדול שפילג את הישיבה גרם לתלמידים רבים לנטוש את הלימוד ולהתמקד בסכסוך. הישיבה איבדה את קסמה, האווירה בה נעכרה ובכל יום היו עוזבים אותה כמה תלמידים. על רקע מצב זה עזב ביאליק את הישיבה, והפופולריות הרבה שלו גרמה לכך שילוו אותו יותר ממאה תלמידים (יותר מרבע תלמידי הישיבה) "שתי פרסאות" עד תחנת הרכבת...".
כל מילה נוספת מיותרת.
* * * *
ולכאורה יבוא השואל וישאל, הרי מדובר לכאורה במחלוקת לגיטימית (ואף די מוכרת) על 'כבוד התורה'?
בקשר לכך, מצינו ביאור נפלא במאמר של רבנו הזקן בעל התניא בספרו ליקוטי תורה, ביאור המיוסד על המדרש הידוע אודות ריב ההרים, ואשר תוכנו: כאשר רצה הקדוש ברוך הוא לתת תורה לעם ישראל, באו הרי הכרמל והתבור והופיעו לפני בורא העולם.
אמר הר התבור: עלי נאה שתשרה שכינה, כי אני גבוה יותר מכל ההרים ואף לא ירדו עלי מי המבול!
אמר הר הכרמל: אני ראוי לזכות בכך שתינתן התורה עלי, שכן כאשר נקרע ים סוף הלכתי ונכנסתי בתוך הים, ובני ישראל חצו עלי את הים!
אמר הקדוש ברוך הוא: כבר נפסלתם, שכן יש בכם גבהות רוח.
את הר סיני, שהוא ההר השפל מכולכם, אבחר לי. כמו שנאמר: "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח".
שואל בעל התניא: נתינת התורה על ההר הנמוך בין ההרים הלא הוא הר סיני, באה לבטא את הרעיון שאי אפשר שיתקיים ה"פתח לבי בתורתך" לפני שתהיה אצל האדם נמיכות הרוח, "ונפשי כעפר לכל תהיה", וכדברי רז"ל בעירובין "אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו ופרש"י שאין לו גסות הרוח" הוא זה שזוכה לתורה. ברם, לפי זה, היה לכאורה ראוי שתינתן התורה כלל לא על הר אלא - בבקעה, באיזה ואדי? אילו היו מתייעצים איתנו היינו מעלים רעיון למסור את התורה באזור ים המלח שהוא המקום הנמוך ביותר בעולם. מה יכול לבטא שפלות וענווה גדולים יותר מאשר נתינת התורה במפלס נמוך שכזה. מדוע בכלל יש צורך בהר?
ומתרץ רבנו, כי אכן התורה עניינה שפלות וענווה, מעט קצת גאווה הוא דבר חיובי ונחוץ. איזו גאווה היא 'חוקית'? – "ויגבה ליבו בדרכי ה'"!
"כי אם לא יהיה בבחינת הגבהה כלל – לא יערב ליבו לגשת אל 'העבודה' באמרו 'מי אנכי ומה עבודתי'". ומה טיבה של הגבהה זו? שמא תאמר, סתם תביעת 'כבוד התורה..'? לא. אלא: "הגבהה והתנשאות על יצר הרע" (ליקוטי תורה, במדבר).
הווי אומר, 'כבוד התורה'? – חיובי. אבל בתנאי שזה בגובה הר סיני, ולא בגובה של האוורסט.
מאידך, כאשר כל ההתלהבות וההתמקדות הוא סביב ה'כבוד' ושוב 'הכבוד', או אז מתחילה ההתחככות הבלתי נמנעת וההתגוששות, ומכאן ועד מחלוקת מכוערת, הדרך קצרה.
והנה, אך לא מכבר למדנו ברש"י (ריש פרשת אחרי): "..משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב". בא אחר ואמר לו: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני". זה זירזו יותר מן הראשון..".
כל קשר בין הניסיון והלקח המר של וולוז'ין לבין תופעות דומות של מחלוקת כיום, לבין התמונה הנוכחית הכואבת של תלמידי ישיבות ששנו ופירשו רחמנא ליצלן, הוא כמובן מקרי בלבד.
שיח עגלונים מתאר ויכוח בין שני 'בעלי עגלות'. מטיח ראובן בשמעון: "אתה, אינך אלא סוס". משיב לו חברו למקצוע באותה מטבע: "ואתה, חמור הינך".
נענה געציל, העגלון השלישי, שהיה עד לאותו מענה לשון עסיסי, והכריע ביניהם: "שניכם שכנעתם אותי. גם אתה צודק וגם אתה צודק"..
בסופו של יום, אצל 'הצופה' מן הצד - בחור ישיבה, במיוחד אחד שכזה שעדיין נעדר בגרות נפשית וחוש בקורת - המסקנה שעלול חלילה לעלות נוכח ה"אלו ואלו ממללים", המחלוקות וההטחות ההדדיות; לא נעים להגיד, אבל "יש ממש בטיעוני שני הצדדים". והתוצאה ח"ו: אמירת "ביי..." חגיגי לכ-ו-ל-ם, והיפלטות טוטאלית מהמערכת והמסגרת. וכבר היו דברים לעולמים.
האם נפנים בימי ההכנה למתן תורה את ה"ויחן שם ישראל נגד ההר – כאיש אחד, בלב אחד"? האם נקלוט, שאין זו עוד מליצה, אלא בנפשנו ונפש עוללינו הדבר?
ומסיימים בייחול, איחול, תקווה ותפילה שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.
תופעת הדתל"ש, החרדל"ש וכל כינוי אחר המתקשר בזה, כבר איננה לצערנו "א סוד אין ברוד". הבעיה / המכה, ל"ע ול"ע, ידועה, ואוי לנו שכך עלתה בימינו.
לכאורה, ההתעוררות הגדולה בציבור יראי ה' בערב ראש חודש סיון האחרון לומר את 'תפילת השל"ה" – בכדי לזכות בנחת יהודי אמיתי מהבנים והבנות - כמו העליה לציון השל"ה הק' (חרף החום הכבד של 47 מעלות בטבריה), נבעו לא במעט בעטיה של אותה "מכה שלא כתובה בתורה".
ה'חרדל"ש - ה"שנה ופירשני'ק' הכי מפורסם בדור הקודם, היה, דומני, בוגר ישיבת וולוז'ין המעטירה, הלא הוא חיים נחמן ביאליק המכונה "המשורר הלאומי".
מדוע נזכרתי, בימים קדושים אלה של הכנה לחג השבועות הבעל"ט, דווקא בביאליק, שאיננו בדיוק מושא להערצה בקרב היהדות הנאמנה? כי השבוע עליתי לניחום אבלים על פטירת קרובת משפחתי, הרבנית הצ' דבורה מנדלבוים ע"ה שהייתה בתו של האדמו"ר המקובל רבי ברוך שלום אשלג בנו של בעל 'הסולם' על הזוהר מהרי"ל אשלג – זכר צדיקים לברכה.
בין המנחמים היה אחד מנכדי בעל הסולם, והוא סיפר כי לפני 81 שנה הגיע המשורר ביאליק לביתו של זקנו הרי"ל אשלג בתל אביב, כשהוא מפתיע את בעל הסולם בבשורה כי החליט לחזור בתשובה, וזאת, לאחר חזרתו מוינה בירת אוסטריה אליה הוא עומד לנסוע, שם הוא אמור לעבור ניתוח כירורגי להסרת 'גידול' שהתגלה אצלו. אגב, בעל הסולם ייעץ לו אז שלא יסע לחו"ל, "כי לא תחזור משם".
וזה התחבר אצלי לסיפור נוסף ששמעתי לפני כמה שנים מפי הגרי"מ לאו ששמע מדודו הגר"מ פוגלמן רבה הקודם של קרית מוצקין - כי ביאליק בעת שהותו בוינה פגש את הגר"מ פוגלמן, ושח לרב כי אם הניתוח יעבור בהצלחה – הוא יחזור בתשובה.
בסופו של דבר, ביאליק לא קם מהניתוח, הוא נפטר, וחזר לארץ, למרבה הצער, בארון.
* * * *
יש לעניות דעתי, כמה לקחים מהסיפור הזה:
ראשית, "כי לא יידח ממנו נידח", ומי שזכה להסתופף בהיכלי תורה, בסופו של דבר ייכנסו בו, במוקדם או חלילה במאוחר, הרהורי תשובה. רק חבל שאצל ביאליק זה הסתיים בצורה לגמרי לא מלבבת.
אבל זה מקשר אותנו לסיפור הסיבה והרקע של עזיבתו של ביאליק את דרך התורה.
וכך מספרים יודע דבר מכותבי העיתים, ומצד "כבור אלוקים הסתר דבר" לא נעלה את כל הפרטים ברם, בכללות נאמר כי רוח רעה של מחלוקת העיבה על יפעתה של הישיבה המעטירה בוולוז'ין, ואז כהיום – באוויר הדהדה השאלה 'האקוטית' מיהו 'הגדול' האמיתי?...
ואני מעתיק בזה (מתוך ספר 'מוסדות התורה באירופה בבניינם ובחורבנם' (מירסקי):
"והתסיסה בישיבה (ישיבת וולוז'ין בראשו של הגאון הנצי"ב) הלכה וגדלה. הנצי"ב רצה כי בנו רבי חיים (ברלין) ימלא מקומו בחייו, והוא יהיה הר"מ. אבל חלק גדול מהתלמידים רצו ברבי חיים סולובייצ'יק (היה נשוי לנכדתו של הנצי"ב), וחלוקי דעות אלה הכניסו ערבוביה לתוך הישיבה, וחילקו את התלמידים לשני מחנות. אחדים מהתלמידים החולקים נטו להוציא את המחלוקת לרשות הרבים, ושלחו מאמרים בנידון זה ל"המליץ" (עיתון משכילתני באותה תקופה)...ובגליון 270 של 'המליץ' קראו בני הישיבה ב'אגרת פתוחה': ...בת קול זו יוצאת מהר חורב להחריב את עולם הישיבה..".
"...תלמידי הישיבה התערבו בדבר (המחלוקת) והתחילו להמרות עיני (ראש הישיבה) הנצי"ב ולמרר את חיי בנו רבי חיים (ברלין), וכנראה לא נמנעו גם מלהכות את הישיבה בלשון (להלשין) לפני הממשלה שאין הישיבה ממלאה את המוטל עליה מטעם שר ההשכלה. כל רודפיה השיגוה בין המצרים, וביום אחד נסגרה הישיבה ותלמידיה נצטוו להתפזר לעיריהם תוך שלושה ימים...".
היה זה תיאור אוטנטי ממה שהתרחש לפני 123 שנה, וכמעט ולא נגענו. בעוונותינו הרבים, מסתבר שאין חדש תחת השמש.
ברם, בנוסף על הטרגדיה שבסגירת הישיבה מי עוד שילם מחיר יקר בעקבות המחלוקת הנוראה הנ"ל?
והנה שוב מספרים לנו, וכאן הלקח העיקרי והנוראי, ששומה עלינו להפנימו היטב היטב בליבותינו, ולהכניסו טוב טוב לראש:
"...הסכסוך הגדול שפילג את הישיבה גרם לתלמידים רבים לנטוש את הלימוד ולהתמקד בסכסוך. הישיבה איבדה את קסמה, האווירה בה נעכרה ובכל יום היו עוזבים אותה כמה תלמידים. על רקע מצב זה עזב ביאליק את הישיבה, והפופולריות הרבה שלו גרמה לכך שילוו אותו יותר ממאה תלמידים (יותר מרבע תלמידי הישיבה) "שתי פרסאות" עד תחנת הרכבת...".
כל מילה נוספת מיותרת.
* * * *
ולכאורה יבוא השואל וישאל, הרי מדובר לכאורה במחלוקת לגיטימית (ואף די מוכרת) על 'כבוד התורה'?
בקשר לכך, מצינו ביאור נפלא במאמר של רבנו הזקן בעל התניא בספרו ליקוטי תורה, ביאור המיוסד על המדרש הידוע אודות ריב ההרים, ואשר תוכנו: כאשר רצה הקדוש ברוך הוא לתת תורה לעם ישראל, באו הרי הכרמל והתבור והופיעו לפני בורא העולם.
אמר הר התבור: עלי נאה שתשרה שכינה, כי אני גבוה יותר מכל ההרים ואף לא ירדו עלי מי המבול!
אמר הר הכרמל: אני ראוי לזכות בכך שתינתן התורה עלי, שכן כאשר נקרע ים סוף הלכתי ונכנסתי בתוך הים, ובני ישראל חצו עלי את הים!
אמר הקדוש ברוך הוא: כבר נפסלתם, שכן יש בכם גבהות רוח.
את הר סיני, שהוא ההר השפל מכולכם, אבחר לי. כמו שנאמר: "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח".
שואל בעל התניא: נתינת התורה על ההר הנמוך בין ההרים הלא הוא הר סיני, באה לבטא את הרעיון שאי אפשר שיתקיים ה"פתח לבי בתורתך" לפני שתהיה אצל האדם נמיכות הרוח, "ונפשי כעפר לכל תהיה", וכדברי רז"ל בעירובין "אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו ופרש"י שאין לו גסות הרוח" הוא זה שזוכה לתורה. ברם, לפי זה, היה לכאורה ראוי שתינתן התורה כלל לא על הר אלא - בבקעה, באיזה ואדי? אילו היו מתייעצים איתנו היינו מעלים רעיון למסור את התורה באזור ים המלח שהוא המקום הנמוך ביותר בעולם. מה יכול לבטא שפלות וענווה גדולים יותר מאשר נתינת התורה במפלס נמוך שכזה. מדוע בכלל יש צורך בהר?
ומתרץ רבנו, כי אכן התורה עניינה שפלות וענווה, מעט קצת גאווה הוא דבר חיובי ונחוץ. איזו גאווה היא 'חוקית'? – "ויגבה ליבו בדרכי ה'"!
"כי אם לא יהיה בבחינת הגבהה כלל – לא יערב ליבו לגשת אל 'העבודה' באמרו 'מי אנכי ומה עבודתי'". ומה טיבה של הגבהה זו? שמא תאמר, סתם תביעת 'כבוד התורה..'? לא. אלא: "הגבהה והתנשאות על יצר הרע" (ליקוטי תורה, במדבר).
הווי אומר, 'כבוד התורה'? – חיובי. אבל בתנאי שזה בגובה הר סיני, ולא בגובה של האוורסט.
מאידך, כאשר כל ההתלהבות וההתמקדות הוא סביב ה'כבוד' ושוב 'הכבוד', או אז מתחילה ההתחככות הבלתי נמנעת וההתגוששות, ומכאן ועד מחלוקת מכוערת, הדרך קצרה.
והנה, אך לא מכבר למדנו ברש"י (ריש פרשת אחרי): "..משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב". בא אחר ואמר לו: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני". זה זירזו יותר מן הראשון..".
כל קשר בין הניסיון והלקח המר של וולוז'ין לבין תופעות דומות של מחלוקת כיום, לבין התמונה הנוכחית הכואבת של תלמידי ישיבות ששנו ופירשו רחמנא ליצלן, הוא כמובן מקרי בלבד.
שיח עגלונים מתאר ויכוח בין שני 'בעלי עגלות'. מטיח ראובן בשמעון: "אתה, אינך אלא סוס". משיב לו חברו למקצוע באותה מטבע: "ואתה, חמור הינך".
נענה געציל, העגלון השלישי, שהיה עד לאותו מענה לשון עסיסי, והכריע ביניהם: "שניכם שכנעתם אותי. גם אתה צודק וגם אתה צודק"..
בסופו של יום, אצל 'הצופה' מן הצד - בחור ישיבה, במיוחד אחד שכזה שעדיין נעדר בגרות נפשית וחוש בקורת - המסקנה שעלול חלילה לעלות נוכח ה"אלו ואלו ממללים", המחלוקות וההטחות ההדדיות; לא נעים להגיד, אבל "יש ממש בטיעוני שני הצדדים". והתוצאה ח"ו: אמירת "ביי..." חגיגי לכ-ו-ל-ם, והיפלטות טוטאלית מהמערכת והמסגרת. וכבר היו דברים לעולמים.
האם נפנים בימי ההכנה למתן תורה את ה"ויחן שם ישראל נגד ההר – כאיש אחד, בלב אחד"? האם נקלוט, שאין זו עוד מליצה, אלא בנפשנו ונפש עוללינו הדבר?
ומסיימים בייחול, איחול, תקווה ותפילה שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
