החיים באלמא אטא עם רבי לוי יצחק נ"ע ● יומני הרבנית
מפגשים ליליים
פתח דירתנו פנה ישירות לרחוב, ומובן שלא היה שער כניסה שיסתיר אותו, כך שניתן היה לראות מבחוץ כל מי שנכנס אלינו. רוב הבאים אלינו היו עטורי זקן, דבר שבלט מאוד.
גלי החום היו כבדים מאוד, ובלילה – כשמזג האוויר נעשה קריר יותר, ולא היה כה חם בבית – היינו יושבים לעתים קרובות כשהתריסים סגורים, כדי שהמבקרים לא ייראו כל-כך לעיניהם של ההולכים ברחוב.
כשהחשיך עוד יותר – היו הכל מתיישבים בחצר, כל אחד על חפץ כלשהו ממה שהיה שם. לא היו מספיק כסאות לכולם, והיו מי שנהגו לשכב על הדשא, פשוט על הקרקע. בדרך-כלל עשו זאת הצעירים שבחבורה.
כמה גדולה היתה הנאתם מבילוי זה במחיצת בעלי! אין בפי מלים כדי לתאר זאת.
באותה תקופה הי כבר פניו של בעלי כחושות מאוד, ושלט בהן חיוורון יוצא מגדר הרגיל. כפי שהתברר לאחר-מכן, הוא כבר היה אז חולה מסוכן. אבל כשדיבר והתוועד עם שומעיו – היה בבחינת "מעיין הנובע": פניו נראו לפתע כפני אדם בריא, קולו היה חזק כקול אדם בריא, וכל מכאוביו כמו נשכחו.
בתנאים ששררו באותם ימים, הן השומעים והן המשפיע היו עלולים לשלם על כל זאת ביוקר רב. אפופי חרדה היו הם עוזבים את ביתנו, ואפופי חרדה היינו אנו נשארים בו. עם כל רחש קל ששמענו חלפה במוחנו המחשבה: "מי זה הפעם?"
יחד עם זאת, הפחדים והחששות לא מנעו את התכנסותו של מפגש שכזה שוב – אם למחרת ואם כעבור מספר ימים.
החיים באלמא-אטא
כך חלף לו הזמן. מדי יום ניתוספו מכרים חדשים. היו בעיר מהגרים יהודים רבים – מאוקראינה, מרוסיה הלבנה, ממוסקבה ומלנינגרד.
מכל בתי-הכנסת שהיו בעיר – אנו עצמנו התגוררנו מחוץ לעיר – הגיעו משלחות כדי להזמין את בעלי להתפלל בהם, ואם לא להתפלל – לפחות שיצא מפעם לפעם מביתו כדי ללמוד עם הציבור.
כמו-כן היו מי שהחלו לחשוב על ארגון אספקה של חומרי גלם לייצור ביתי, כדי לספק באמצעותם את כל צרכינו. הדבר נעשה בצורה נאה ומכובדת, שרק לעתים נדירות ניתן לראות כמותה.
כשלעצמי לא ידעתי כלל עד כמה רב המקום שבעלי תופס בקרב אנשי העיר, ועד כמה מעריכים הם את גדלותו.
אך בד-בבד עם השיפור מהבחינה הרוחנית, התקדמה גם מחלתו של בעלי. המצב החדש אמנם רומם את רוחו, אך לא יותר מכך. רופאים נקראו לבקרו, אך עם כל ביקור הידרדרה בריאותו עוד יותר. אפילו כדי ללכת הוא נזקק לכוחות פיזיים שלא עמדו לו עוד.
להיענות להזמנות מטעם בתי-הכנסת – כבר לא היה בכוחו, וכך לא הזדמן לו להיות בעיר עצמה אפילו פעם אחת.
נאום בן שעתיים בברית-מילה
באותה תקופה התקיימה ברית-מילה אצל אחד מידידינו הקרובים. הם הזמינו ציבור גדול, מחוגים רבים ושונים, והודיעו שבעלי יהיה אורח-הכבוד.
בפועל הגיעו אנשים רבים יותר מכמות ההזמנות שנשלחו. היו שם בני-תורה (ככל שהיו כאלה בעיר), יהודים שאינם שומרי מצוות, מלומדים שיש להם שייכות ליהדות, סוחרים ואף פקידים במוסדות ממשלתיים (כעיסוקם של רוב האנשים שם).
בעלי כבר היה אז חלש מאוד בגופו, ולמרות זאת נשא דברים במשך למעלה משעתיים רצופות, ללא הפסק.
הללו, השומעים, לא הבינו כלל מניין לרב אדוק בדתו ידע כה רב בכל התחומים. היו שם שני מתמטיקאים שהציגו בפני בעלי שאלות בחשבון, והיו המומים – כדבריהם – מתשובותיו.
בעיקר דיבר בעלי, כמובן, דברי חסידות. היו שם אחדים מאנ"ש, ואחד מהם ביקש ממנו שידבר יותר בענייני "עבודה", ולא כל-כך בענייני "השכלה"...
היו תקופות שבהן היתה לבעלי "אופוזיציה" על דרכו באמירת דברי חסידות. היו שטענו שיש בדבריו יותר מדי "קבלה", ואחרים מצאו בדבריו יותר מדי "השכלה".
כשלעצמי הרי אינני מבינה בעניינים אלו, אבל ראיתי את אותם אנשים באים אליו, מתניהם משונסות על-מנת להציב בפניו דרישות לאין שיעור.
ברובם, לא היה בהם העוז לבקר את סגנון הלימוד שלו כשלעצמו; אבל היו ביניהם כמה, אם-כי מעטים למדי, שסברו משום-מה – כפי שהדברים נראו בעיניי – שמטעמים של "חסידות", ובשל הסמכות שבעלי נהנה ממנה בקרב הציבור, מחובתם לומר לו דברי ביקורת.
הם היו מגיעים, אפוא, כשבאמתחתם חומר שהיה בו (לדעתם) כדי לבסס את טענותיהם, ואותו הציגו בפתח דבריהם. אך הדבר היה נמשך דקה אחת בלבד, ומיד לאחר-מכן הם היו מתבטלים בפניו לחלוטין ונותרים ללא "אותיות" בפיהם (כפי שנהוג לומר). כשיצאו מאת פניו – הם כבר לא היו אותם אנשים שנכנסו, ולמחרת היו מגיעים אליו מתוך הכנעה וביטול.
תמיד היו מגיעים אל בעלי עם שאלות חדשות, ולא היו מקשיבים לדבריו, אלא היו "בולעים" את ההסברים שנתן להם, וכמעט תמיד היו קוראים בקול, באורח מוזר משהו: "אה! אה!"
דבר דומה התרחש עתה, בשעת ההתכנסות לרגל ברית-המילה.
נכחו במקום מאתיים איש, מקטגוריות רבות ושונות. העשירים מבין אנשי-עסקים אלו השתוממו על כך – מניין ההעזה להעיר לאדם שכזה באמצע ה"דרשה" (כפי שהם כינו זאת)?!...
בעבודתו הציבורית הוביל בעלי כמעט תמיד קו עצמאי. בתחילה היו לו מתנגדים, אבל עם הזמן תמיד היו כולם מתאחדים עמו, וממלאים אחרי דרישותיו מתוך דרך-ארץ גדולה.
בשנים האחרונות, תחת השלטון הסובייטי, כש"הרחוב היהודי" (כפי שנהגו לכנות זאת שם באותם ימים) היה חסר-חיים לחלוטין, ובפרט בתחום הפעילות בענייני דת, שהיתה אסורה באיסור חמור – הצליח בעלי להוציא אל הפועל דברים רבים, מהם "בהעלם" ומהם בגלוי. הוא היה עושה זאת מתוך גישה "פרולטרית" , ואלו שמתפקידם היה להפריע לו ולהבטיח שהדברים לא יבואו לידי פועל – העלימו עין.
אין לחסידים "מונופול" על הרב...
באלמא-אטא, באזור שבו התגוררנו, היה קיבוץ ניכר של יהודים, ששכרו בית אצל קאזאחי מקומי כדי לקיים בו מניין לתפילות.
בשבתות ובימות החול הלכו לשם, בדרך-כלל, רק יהודים מבוגרים יותר. רק בימים טובים, וכן בשבתות שחלו במקרה ב"ימי מנוחה" – כמו למשל "ימי אוקטובר"69 (ימי המהפכה) או האחד במאי68, ועוד "ימים טובים" חדשים שכאלה – היו גם צעירים מתגנבים אל בית-הכנסת כדי להתפלל.
בין המתפללים היו הן יהודים לא-חסידיים והן אנ"ש, והיתה ביניהם מחלוקת – כמו, להבדיל, בין אדמו"ר הזקן ובין הגאון מווילנא. בשבת שלפני ב' ניסן51 הכריז הגבאי שהיום לא יינתנו עליות לאיש מלבד לחסידי ליובאוויטש , וכמובן קמו מיד מתנגדים להכרזה זו. ובכלל – היחסים בין כל קבוצה לחברתה היו מאוד בלתי-ידידותיים, ומפעם לפעם הלכה המחלוקת והתחזקה.
כשדובר על הגעתו של בעלי לעיר – השקיעו החסידים את כל כוחותיהם כדי להבטיח שהדבר יישמר בסוד מפני הקבוצה היריבה. אבל בשבת בבית-הכנסת הם הבחינו בבעלי, וכמובן ניגשו אליו כדי לערוך היכרות אתו.
היו ביניהם מוקירי תלמידי-חכמים, שטענו כלפי קבוצת החסידים: גם הם שמעו על שניאורסון, ומאחר שגם הם מעוניינים בקשר עמו – מדוע יצרה קבוצת החסידים "מונופול" כדי למנוע מאחרים את הגישה אליו?!...
● אידיש ועברית: לחצו כאן
● אנגלית: לחצו כאן
● צרפתית: לחצו כאן
● רוסית: לחצו כאן
מאפשרים לכם לקבל
