שאלה:

רציתי לדעת האם עדיין, במאה ה-21, ישנם כאלו שמברכים "שלא עשני אישה" או שכבר הפסקתם עם זה.

תשובה:

גם אני, כמוך, מחכה לרגע בו הברכה לא תיאמר עוד.

"אשת חיל עטרת [כתר] בעלה" כתב המלך שלמה, וגדולי החסידות הסבירו זאת כך: יבוא יום בו היסוד הנשי בעולם יתעלה על היסוד הגברי, כפי שכתר מונח מעל הראש.

לצדיקים גדולים רבים היו נשים שהתעלו עליהם ובנות שהתעלו על בניהם.

כך היה אצל אברהם, יצחק ויעקב. כך היה באשר לרבי עקיבא ולרבי מאיר. כך היה אצל רבים מגדולי החסידות. הסיבה לכך היא שאנשים צדיקים אלה, בחייהם האישיים, כבר טעמו את טעם העולם הבא.

אך בעולם שבו חיים רובנו, ממשיכות הנשים לקבל את קצהו הקצר יותר של המקל. מה שמצליחה התנועה לשחרור האישה להשיג מצד אחד, נגרע מן הצד השני. יש כיום כארבעה מיליוני נשים-שפחות בעולם כולו – בשנה אחת בארצות הברית נמכרות 400,000 נשים לעבדות. אחד הסקטורים הגדולים ביותר בחברה האמריקנית החי מתחת לקו העוני הן אמהות חד-הוריות ומשפחותיהן. אמהות עובדות עושות כמעט תמיד יותר עבודה בבית מבעליהן העובדים. ומתי שמעת בפעם האחרונה על גבר המבקש ממישהו ללוות אותו הביתה כדי להגן עליו? הרשימה נמשכת עוד ועוד.

ראייה זו מתרחבת לכלול את הבנתנו באשר לתפקידי הגבר והאישה במצוות: ביצועי הגבר מכוונים לפעולה מוחצנת ולהופעה ציבורית, ואילו תפקיד האישה בתורה הוא פנימי יותר. שוב, התפקיד הגברי, המוחשי והחזותי מאוד, נחשב לבעל ערך רב יותר בתודעה העכשווית.

מדוע בנוי העולם כך? אין זה אי-צדק נוסף בלבד. זהו שלב בהתפתחות האנושות, השתקפות מצב התודעה הכללי של האנושות. כולנו – גברים ונשים כאחד – תקועים בהשקפה על התפקיד הגברי כעליון והתפקיד הנשי – כנחות. התנהגותנו אך משקפת את הדרך שבה אנו רואים את הדברים.

מהם תפקידי הגבר והאישה? כמו ביחס לכל מושג, הדרך הטובה ביותר להבין זאת היא לבחון את הדבר משורשיו.

אלוקים אינו זכר ואינו נקבה. אך לצורך בריאת העולם נוצרו שני כוחות משלימים. התורה נותנת להם שמות רבים: בבראשית, "שמים" ו"ארץ". בתלמוד, "הקדוש ברוך הוא" ו"השכינה". בזוהר "המלך" ו"המלכה". בשפת חסידות חב"ד "הנגלה" ו"הנסתר" או: הכוח ליצור והכוח להגביל את היצירתיותלמגבלות העולם הממשי.

וכך אנו רואים שלא-ל קיימים שני מודוסים – בשני מינים: כבורא העומד מעבר מזה ומנהל את העולם, הא-ל הוא זכר. כהשגחה העליונה (שכינה) המצויה בכל הדברים, הא-ל הוא נקבה. שתי התגשמויות שונות של מהות אחת. בדיוק כמו היכולת לחשוב והיכולת לבטא את מחשבותיך, שתיהן ביטויים ליכולת החשיבה המושלמת.

כאשר העולם נברא לראשונה, הוצבה מטרה: שהוא יתחיל כדואליות שבה ה' ועולמו יופיעו כנבדלים זה מזה – וברבות הימים יגיעו לאחדות גבוהה יותר. בהדרגה הולך ומתברר טבעה האמיתי של הבריאה, ויתגלה טבעה האלוקי. שמים וארץ, המלך והמלכה, האור העילאי והאור הנסתר, יתאחדו.

כל הדברים מתחילים בתורה, שכן התורה מכילה את נשמתה הפנימית של הבריאה, והתורה היא הדינאמו שמאחורי מעבר זה בעולם. גם בתורה יש קול זכרי וקול נקבי: התורה שבכתב (התנ"ך) והתורה שבעל-פה (התלמוד וכל משנת התורה הקלאסית). התורה שבכתב מדברת בקול ההתעלות והסמכות – קול שלא ניתן לחלוק עליו או לשנותו. אין לשנות או לגרוע ממנה אפילו אות אחת. התורה שבעל-פה היא ההפך מזה: דיאלוג תמידי, צמיחה תמידית, חשיבה מחדש ויישום מחדש של רעיונות לפי הסיטואציות המתעוררות בכל נקודה ושלב בחיים.

התורה שבכתב והתורה שבעל-פה, שתיהן התורה. שתיהן קולו של אלוקים. קול אחד מדבר מלמעלה, והקול האחר מדבר דרכנו. שתיהן פועלות ביחד כדי ליצור את היהדות אותה אנו מכירים – יהדות המסתגלת לכל סיטואציה בלי להשתנות במהותה, מתחדשת בעוז שוב ושוב, אך נשארת נצחית ועקבית, איזון מדהים בין הארצי לשמימי, בין החולף לנצחי. אלא שהיבט שני זה של התורה, ההיבט הנשי, מופיע פיסות-פיסות עם הזמן, עד שלבסוף, בימות המשיח, הוא יגיע לשרור בכל דרך התורה שילמד המשיח. ככתוב במדרש, כי התורה שאנו לומדים כעת "הבל היא" לגבי תורתו של המשיח.

כל היבט של הבריאה משקף דואט זה – בכל דבר קיים יסוד זכרי ונקבי גם יחד. כולל במין האנושי. אלא שבעולמנו, עולם שבו כל הדברים מתמזגים זה בזה, מתערבבים וחולקים ומאזנים זה את זה, לא קיימים דברים מוחלטים. בכל דבר שהוא זכר, קיים לפחות קצת נקבה. בכל דבר ממין נקבה קיים היבט זכרי כלשהו. כשמדובר בבני אדם, נראה כי אנו 90% מאותו חומר – שתי זרועות, שתי רגליים, רוב תודעתנו ולבנו – הם אותו הדבר, פחות או יותר. למעשה, האדם הראשון נברא בתחילה כשלמות אחת, זכר ונקבה – ורק מאוחר יותר נחלק לשניים. אך ההבדל הוא דבר שיש לשמוח עליו. זהו דבר-מה שמימי.

כמו ביחס לתוכנית הכללית של היקום, כך גם באשר לאיש ואישה ולתודעה האנושית. את תולדות המין האנושי ניתן לראות כך: מעבר מערכים זכריים לנקביים, מסמכות לדיאלוג, מדומיננטיות לשכנוע, משליטה לטיפוח.

אך עדיין לא הגענו לכך. והראיה הטובה ביותר לכך היא שאין לנו היכולת, על-פי ההלכה, לשנות את הברכה הזו. היא נתקבלה על ידי חכמינו זכרונם לברכה שתיקנו את התפילה כדרך בה יכול הגבר היהודי לבטא את תודתו על כך שניתן לו התפקיד היותר אסרטיבי ואגרסיבי בקיום המצוות – תפקיד אשר בנקודה זו בהיסטוריה הרוחנית של הבריאה נתפס ככזה אפילו על ידי הנשים כגדול יותר מן התפקיד הנשי של טיפול וטיפוח היותר אינטימיים. בהתאם לחוקי התורה, לא ניתן לשנות ברכה זו עד שיוקם בית-דין נוסף, כזה הגדול בחכמה ובמניין מבית הדין המקורי שתיקן את התקנה. אילו כבר הגענו למצב המושלם בו אנו מכירים בעליונות המימד הנשי, היינו יכולים לבטל את הברכה. עדיין לא הגענו לשם, אך אנו בהחלט בדרך. נשים לומדות תורה כיום כפי שלא עשו קודם, וערכים של כוח ושליטה נסוגים מפני האיכויות הנשיות של חמלה וטיפול באחר. עם השלמת המהפך יבוא המשיח, או-אז נכיר כולנו כי "אשת חיל עטרת בעלה."

ללימוד נוסף אודות היסוד הנשי בתורה, ראה ליקוטי שיחות מאת הרבי מליובאוויטש, כרך ל, עמ' 9–15 והמקורות המצוטטים שם. הנושא נידון בהרחבה גם בספר "אל נשי ובנות ישראל", ליקוט שיחות של הרבי בעריכת הרב זושא וולף.