מערכת COL
|
יום ז' אדר ב ה׳תשע״ו
17.03.2016
"האם אפשר לסמוך עליו שמעתה ינהג בכספי כראוי?"
סיים הרבי את דבריו הנוקבים ופנה לעבר הרבנים שסבבו אותו: "מבקש אני את חוות דעתכם, האם ראוי ר' יעקב למחילה? האם אפשר לסמוך עליו שמעתה ינהג בכספי כראוי?" ● כמידי שבוע סיפור לשבת באדיבות 'שיחת השבוע' סיפור לשבת
צילום אילוסטרציה: אלי קאהן
לוי שייקביץ
השמחה בבית מדרשו של ה'אוהב ישראל' מאפטה גאתה מרגע לרגע. אמנם שושן פורים היום, אך שמחת הפורים באפטה אינה מסתיימת מהר כל-כך. העיניים נשואות אל השולחן שבמזרח ההיכל, שם מנהל הצדיק את שולחנו כדרכו בקודש, ופניו קורנות באור של קדושה.
השירה בוקעת מפי כל הנוכחים. הנגנים מלהיטים את האווירה בניגונים קדושים ומשמחי לב. וכשהלב מתרונן הרגליים מקפצות, וכך נעה דבוקת האדם מעלה ומטה, ונדמית לגלי ים גועשים. העיר אפטה צהלה ושמחה.
בסערת השמחה איש לא שם לב לאיש שהסתנן פנימה כמעט בהיחבא. ראשו היה מושפל ועיניו כבויות. מפעם לפעם שלח מבטים נפחדים לצדדים, כמי שחושש שיזוהה. צעדיו היו מהוססים. רגע אחד אזר עוז והתקרב אל הספסלים גדוּשי החסידים, ורגע אחר-כך נסוג לאחור בבושה.
רק בחלוף הדקות הבין שאיש מהחסידים אינו מבחין בו. המחשבה הזאת צרבה את ליבו. הוא, ר' יעקב, שתמיד זכה לכבוד השמור לגבירים, נהפך לאלמוני שאיש אינו מזכה אותו במבט שני.
אנחה שקטה נפלטה מפיו. זה בדיוק העניין, שכעת אינו גביר כלל וכלל. עני מרוד הוא, אביון של פורים למהדרין.
הוא הצטנף בירכתי אחד הספסלים והביט בפניו המאירות של הרבי. עיניו הטובות של ה'אוהב ישראל' הפיקו חכמה וקדושה, ומפעם לפעם סקרו את הקהל הרב. פתאום ננעצו העיניים בו, בר' יעקב. הוא חש את המבט היוקד מפלח את ליבו, ומיהר להשפיל את עיניו.
בטרם הספיק לנוע על מקומו הבחין כי הרבי מהסה את השירה. ליבו הלם בפראות. הרבי קרא לגבאי ולחש באוזנו דבר מה. כעבור רגע כבר עמד הגבאי ליד ר' יעקב. "הרבי מבקש שתיגש אליו", אמר לו. הוא חש סחרחורת, אבל את בקשת הרבי אין להשיב.
בצעדים כושלים התקרב לאיטו אל הרבי. בהגיע ר' יעקב אל ה'אוהב ישראל' עמדה דממה בבית המדרש. הרבי פנה אל הרבנים שהסבו סביב שולחנו, ופתח בדברים: "כל נשמה, בטרם ירידתה לעולם, מקבלת מלמעלה הקצבה של הכסף שתשיג במשך חייה.
בהגיע זמנה של נשמתי לרדת לעולם נקבע שאקבל סכום כסף גדול. אולם בבית הדין של מעלה הכירו את אופיי, והבינו שלא כדאי להפקיד סכום גדול כל-כך בידי.
"החליטו להפקיד את הכסף בידי כמה וכמה אנשים. הם נתנו לי את הזכות לבחור את ה'שומרים' שיחזיקו בכספי, ובכל פעם שאצטרך סכום כלשהו, אבקש אותו מהם.
"אחד מאותם יהודים שבחרתי בהם לשמור את כספי", המשיך הרבי, "אינו אלא ר' יעקב, הניצב כאן עמנו. עשרים אלף רובלים, סכום לא מבוטל, הופקדו בידיו. ואכן, ר' יעקב ידע להשתמש בכספי כראוי. הוא השקיע אותו במקומות הנכונים, צבר נכסים והגדיל את הונו, עד שנעשה גביר גדול.
"לא מזמן", הוסיף הרבי לדבר, ומבטו כאילו ממוקד בנקודה נעלמה כלשהי, "נזדמנה לי מצווה חשובה של הכנסת כלה. יהודי עני היה זקוק נואשות לכסף בעבור הוצאות החתונה של בתו. הסכום הדרוש עמד על שלוש-מאות רובלים. נתתי בידי העני פתק המופנה אל ר' יעקב, ובו ביקשתי לתת לאיש את הסכום הנחוץ לו. "אלא שר' יעקב התרגז מאוד ואמר בכעס: 'וכי אינני נותן לרבי די כסף בבואי אליו מעת לעת, שהוא משגר אליי עניים ואביונים ומבקש ממני לתת מכספי גם להם?!'. הוא שילח את העני מלפניו בידיים ריקות...
"בתוך זמן קצר", ניסר קולו של הרבי את הדממה, "החלו עסקיו של ר' יעקב להיקלע לקשיים. אחד מבעלי האחוזות, שעמו עמד בקשרים עסקיים, נקלע למשבר כספי. הוא היה חייב לר' יעקב שלושת-אלפים רובלים, והחוב נהפך לחוב אבוד. כעבור זמן קיבל ר' יעקב תביעה מבעל אחוזה אחר, בטענה שהוא חייב לו שלושת-אלפים רובלים. כך הפסיד בזמן קצר ששת-אלפים רובלים מתוך עשרים אלף הרובלים, דמי הפיקדון.
"מצפונו של ר' יעקב התעורר", המשיך הרבי, "אך הוא דחה את המחשבות האלה וניסה לתלות את ההפסדים ביד המקרה. כך הידרדר מצבו עד שאיבד את כל כספו ונעשה עני ואביון. כעת כבר הבין שהתכחשותו לפיקדון שהופקד בידיו היא שהמיטה עליו את הצרה הזאת. הוא בא לכאן עכשיו כדי לבקש ממני למחול לו ולהחזיר לידיו את העושר".
סיים הרבי את דבריו הנוקבים ופנה לעבר הרבנים שסבבו אותו: "מבקש אני את חוות דעתכם, האם ראוי ר' יעקב למחילה? האם אפשר לסמוך עליו שמעתה ינהג בכספי כראוי?".
למשמע הדברים פרץ ר' יעקב בבכי חסר מעצורים. הרבנים, שנוכחו כי חרטתו אמיתית וכנה, השמיעו עליו דברי סנֵגוריה. הצדיק כאילו חיכה לזה, האיר את פניו לר' יעקב ובירכו כי יראה שוב הצלחה במעשי ידיו וישוב למעמדו הקודם. לא חלפו הימים ור' יעקב חזר ועלה לגדולה, אך עכשיו למד היטב את הלקח.
השמחה בבית מדרשו של ה'אוהב ישראל' מאפטה גאתה מרגע לרגע. אמנם שושן פורים היום, אך שמחת הפורים באפטה אינה מסתיימת מהר כל-כך. העיניים נשואות אל השולחן שבמזרח ההיכל, שם מנהל הצדיק את שולחנו כדרכו בקודש, ופניו קורנות באור של קדושה.
השירה בוקעת מפי כל הנוכחים. הנגנים מלהיטים את האווירה בניגונים קדושים ומשמחי לב. וכשהלב מתרונן הרגליים מקפצות, וכך נעה דבוקת האדם מעלה ומטה, ונדמית לגלי ים גועשים. העיר אפטה צהלה ושמחה.
בסערת השמחה איש לא שם לב לאיש שהסתנן פנימה כמעט בהיחבא. ראשו היה מושפל ועיניו כבויות. מפעם לפעם שלח מבטים נפחדים לצדדים, כמי שחושש שיזוהה. צעדיו היו מהוססים. רגע אחד אזר עוז והתקרב אל הספסלים גדוּשי החסידים, ורגע אחר-כך נסוג לאחור בבושה.
רק בחלוף הדקות הבין שאיש מהחסידים אינו מבחין בו. המחשבה הזאת צרבה את ליבו. הוא, ר' יעקב, שתמיד זכה לכבוד השמור לגבירים, נהפך לאלמוני שאיש אינו מזכה אותו במבט שני.
אנחה שקטה נפלטה מפיו. זה בדיוק העניין, שכעת אינו גביר כלל וכלל. עני מרוד הוא, אביון של פורים למהדרין.
הוא הצטנף בירכתי אחד הספסלים והביט בפניו המאירות של הרבי. עיניו הטובות של ה'אוהב ישראל' הפיקו חכמה וקדושה, ומפעם לפעם סקרו את הקהל הרב. פתאום ננעצו העיניים בו, בר' יעקב. הוא חש את המבט היוקד מפלח את ליבו, ומיהר להשפיל את עיניו.
בטרם הספיק לנוע על מקומו הבחין כי הרבי מהסה את השירה. ליבו הלם בפראות. הרבי קרא לגבאי ולחש באוזנו דבר מה. כעבור רגע כבר עמד הגבאי ליד ר' יעקב. "הרבי מבקש שתיגש אליו", אמר לו. הוא חש סחרחורת, אבל את בקשת הרבי אין להשיב.
בצעדים כושלים התקרב לאיטו אל הרבי. בהגיע ר' יעקב אל ה'אוהב ישראל' עמדה דממה בבית המדרש. הרבי פנה אל הרבנים שהסבו סביב שולחנו, ופתח בדברים: "כל נשמה, בטרם ירידתה לעולם, מקבלת מלמעלה הקצבה של הכסף שתשיג במשך חייה.
בהגיע זמנה של נשמתי לרדת לעולם נקבע שאקבל סכום כסף גדול. אולם בבית הדין של מעלה הכירו את אופיי, והבינו שלא כדאי להפקיד סכום גדול כל-כך בידי.
"החליטו להפקיד את הכסף בידי כמה וכמה אנשים. הם נתנו לי את הזכות לבחור את ה'שומרים' שיחזיקו בכספי, ובכל פעם שאצטרך סכום כלשהו, אבקש אותו מהם.
"אחד מאותם יהודים שבחרתי בהם לשמור את כספי", המשיך הרבי, "אינו אלא ר' יעקב, הניצב כאן עמנו. עשרים אלף רובלים, סכום לא מבוטל, הופקדו בידיו. ואכן, ר' יעקב ידע להשתמש בכספי כראוי. הוא השקיע אותו במקומות הנכונים, צבר נכסים והגדיל את הונו, עד שנעשה גביר גדול.
"לא מזמן", הוסיף הרבי לדבר, ומבטו כאילו ממוקד בנקודה נעלמה כלשהי, "נזדמנה לי מצווה חשובה של הכנסת כלה. יהודי עני היה זקוק נואשות לכסף בעבור הוצאות החתונה של בתו. הסכום הדרוש עמד על שלוש-מאות רובלים. נתתי בידי העני פתק המופנה אל ר' יעקב, ובו ביקשתי לתת לאיש את הסכום הנחוץ לו. "אלא שר' יעקב התרגז מאוד ואמר בכעס: 'וכי אינני נותן לרבי די כסף בבואי אליו מעת לעת, שהוא משגר אליי עניים ואביונים ומבקש ממני לתת מכספי גם להם?!'. הוא שילח את העני מלפניו בידיים ריקות...
"בתוך זמן קצר", ניסר קולו של הרבי את הדממה, "החלו עסקיו של ר' יעקב להיקלע לקשיים. אחד מבעלי האחוזות, שעמו עמד בקשרים עסקיים, נקלע למשבר כספי. הוא היה חייב לר' יעקב שלושת-אלפים רובלים, והחוב נהפך לחוב אבוד. כעבור זמן קיבל ר' יעקב תביעה מבעל אחוזה אחר, בטענה שהוא חייב לו שלושת-אלפים רובלים. כך הפסיד בזמן קצר ששת-אלפים רובלים מתוך עשרים אלף הרובלים, דמי הפיקדון.
"מצפונו של ר' יעקב התעורר", המשיך הרבי, "אך הוא דחה את המחשבות האלה וניסה לתלות את ההפסדים ביד המקרה. כך הידרדר מצבו עד שאיבד את כל כספו ונעשה עני ואביון. כעת כבר הבין שהתכחשותו לפיקדון שהופקד בידיו היא שהמיטה עליו את הצרה הזאת. הוא בא לכאן עכשיו כדי לבקש ממני למחול לו ולהחזיר לידיו את העושר".
סיים הרבי את דבריו הנוקבים ופנה לעבר הרבנים שסבבו אותו: "מבקש אני את חוות דעתכם, האם ראוי ר' יעקב למחילה? האם אפשר לסמוך עליו שמעתה ינהג בכספי כראוי?".
למשמע הדברים פרץ ר' יעקב בבכי חסר מעצורים. הרבנים, שנוכחו כי חרטתו אמיתית וכנה, השמיעו עליו דברי סנֵגוריה. הצדיק כאילו חיכה לזה, האיר את פניו לר' יעקב ובירכו כי יראה שוב הצלחה במעשי ידיו וישוב למעמדו הקודם. לא חלפו הימים ור' יעקב חזר ועלה לגדולה, אך עכשיו למד היטב את הלקח.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
