תלמידים רבים – ולא תהיה זו הגזמה לומר שמדובר ברובם של התלמידים – מסיימים את הישיבה הקטנה עם טעם מר, כזה שילווה אותם במשך כל ימי חייהם. לעולם הם יזכרו את הישיבה קטנה כחווייה שלילית (כמובן לצד החוויות הטובות והחיוביות שאין לזלזל בערכם). לא, אין המדובר על תלמידים בעייתיים, מופרעים, קשיי הבנה או בעלי חסרון כלשהו ביכולת להצליח מבחינה לימודית או חסידית. התלמידים הללו ימשיכו ויגדלו להיות אברכים חסידיים, שלוחים ואנשי צוות חינוכיים בעצמם.
מה סיבת הטעם המר הזה? מדוע תמיד נצרבת הישיבה הקטנה בזכרונם של רבים מהתלמידים כתקופה לא מזהירה? מה הקושי הגדול שם שגורם לכל כך הרבה תהיות? והאם יש אפשרות למנוע את התחושה הזו?

התשובה היא כמובן: הפנימיה.

אין מנוס מלומר זאת בצורה הברורה ביותר: ילד בגיל 14 (ובשנים הסמוכות לגיל זה) אינו בנוי לחיות 24/7 מחוץ לביתו, ובעיקר אינו מסוגל לנהל יחסי חברה תקינים עם תלמידים שאינם בני משפחתו באופן עקבי למשך זמן רב מאוד.

הרי גם בני אדם מבוגרים מתקשים לעתים קרובות להסתדר עם סגנונות שונים של אנשים מגוונים – ולמה זה הנער הצעיר יצטרך להתמודד יום יום עם חברה כה קשה ומגוונת?

שלא כמו אנשים מבוגרים שמנהלים חיי חברה, כאן התלמיד מבלה יום ולילה עם החברים הטובים והפחות טובים. הוא אינו חוזר כל ערב ל"טעינה" בביתו הטבעי והמוכר. ההתמודדות רצופה וארוכה למשך זמן רב.

למעשה במקרה דידן הבעיה חמורה אף יותר: הרי מדובר בשלב בחיים המכונה "גיל ההתבגרות", שבו הנערים מחפשים ומגששים את דרכם. השלב הזה – המעבר בין הילדות לבגרות – רוויי מצבי רוח, הרהורים, שינויים קיצוניים, והנער מגשש את דרכו באפילה.

בימים טרופים אלו הוא אינו זקוק להיות 24 שעות רצופות במשך היום למשך שנה שלמה בתלמידים נוספים שחווים אף הם לבטים ומתחים משלהם – וההתנגשות, איפוא, בלתי נמנעת. בגיל הזה מוטב לדור בבית ולקבל חום ואהבה מההורים ולהיות תחת השגחתם.

אין כאן המקום להאריך, אך גם הבעיות העיקריות בתחום הצניעות, אף הם בדרך כלל מתרחשות בישיבות הקטנות.

האם שווה כל הצער והעגמת-נפש הזו – רק בכדי שהילדים הללו ילמדו לכבס לבד במכונת-כביסה עם אסימונים?!

יש אמנם הטוענים כי שלב זה נחוץ כדי לקדם את התלמידים לקראת חיים עצמאיים, ולולי שלב זה יחסר לנערים שליבה בדרך לחיים בריאים מחוץ לחממה הביתית.

אלא שטענה זו אינה עומדת במבחן המציאות. וכי בנותינו ש(רובן) לומדות במוסדות שאינם כוללים בפנימייה ונשארות עד גיל מאוחר בבית - החסרה להם עצמאיות בחייהם?

כמה בעיות רגשיות המתעוררות עם הוצאת הנערים בגיל כה צעיר מביתם – יכולנו לחסוך אילו מוסד הפנימייה לא היה קיים בישיבות הקטנות.

אין אני עוצם עיניי אל מול המעלה הגדולה והבולטת שבמוסד הפנימייה, בה התלמיד תמיד נמצא באווירה הישיבתית, בד' אמות של תורה וחסידות. אבל ראוי לשאול את עצמנו בכנות: האם זה מצדיק את כל התופעות הנ"ל? האם המחיר לא גבוה מדי? וכי אפשר לבנות חסיד ללא שיהיה אדם שפוי ושליו?

ובפרט שלא מדובר על הפחתה בשעות הלימוד וכיו"ב, אלא רק עבור זמן השינה בלבד, ובכל היום יהיו התלמידים בביתם.

מילא פעם כאשר הישיבות היו רחוקות, אז נוצר צורך לוותר על הבית כדי להקדיש את החיים ולהתמסר ללימוד התורה. אך היום, כמעט בכל מקום, ישנם ישיבות. והיום יותר מתמיד ישנם אמצעים רבים יותר ואין זה 'סוף העולם' להקים עוד ועוד ישיבות קטנות (תרתי משמע) בנקודות רבות יותר.

אם אינני טועה לא מדובר בהמצאת הגלגל ורק אצלנו תופעת הפנימיות בישיבה קטנה קיימת בממדים שכאלה. ואף בחב"ד – בנחלת-הר-חב"ד קיימת ישיבת 'בית הר"מ' והתלמידים שלומדים שם וחוזרים בכל יום לביתם "נשארים בחיים" וממשיכים אלה לגדול ולפרוח...

רבותיי! הורים ומורים יקרים! הרימו את הכפפה! הבה נדאג לדור הבא, לילדים שלנו, למחונכים שלנו, לתלמידים האהובים שאנו רוצים בטובתם!