לקראת חג הגאולה של אדמו"ר הריי"ץ, י"ב-י"ג תמוז, אנו ממשיכים עם שורת סיפורים לזכרה של "מומע שרה" – מרת שרה קצנלבויגן.

לפניכם החלק השני של הסיפורים שסופרו על ידי בנה הרב משה, כשבין הדברים שזורים גם דברי ימי המחתרת היהודית ברוסיה.

"גל המעצרים נמשך. בלבוב אסרו את ר' אברהם אהרן חן ואחר כך גם את זוגתו ובלנינגרד אסרו רבים, ולמעשה כל מי שהיה לו קשר לענין היציאה מרוסיה. הם חיפשו מאד גם את אימי.

ידענו על כך היטב ולפי שעה ברחנו לגרוזיה והתחבאנו בכותאיס. איתנו היו ר' יוסף ור' מוליע בני ר' פרץ מוצקין, ר' העניך רפפורט ועוד. בשלב מסוים הגיע לכותאיס זה שדיווח 'להם' על מקום המצאם של אנ"ש בלנינגרד ומיד החל גל של מאסרים בכותאיס. באותה שעה נאסרו ר' מיכל רפפורט, ר' מאיר צינמאן ואחרים. היה ברור שאנחנו הבאים בתור ומיהרנו לברוח מכותאיס.

הבן נאסר

בערך חצי שנה התחבאנו בווילנא וכשהיה נראה לנו שהמצב יותר רגוע, חזרנו לכותאיס. בינתיים 'הם' המשיכו לחפש את אמי בכל כוחם. התמונה שלה היתה מפורסמת בכל מקום שבו פעלה המשטרה החשאית והיא היתה מאד 'מבוקשת'.

הפעם באנו, אימי ואני, עם תעודות זהות ('פספורטים') חדשות בשמות בדויים חדשים וקיווינו לשקט. אבל לא ארכו הימים ומישהו דיווח 'להם' שבין יהודי גרוזיה בכותאיס הופיעו דמויות חדשות של יהודים אשכנזים.

היו אלה הפירות והתוצאות של אותו מודיע־מלשין שפעל בלנינגרד וכן בגל המעצרים הקודם בכותאיס, ועד מהרה גם אני נאסרתי. זה היה בליל ל"ג בעומר תשי"א, בדיוק כשיצאתי מהתוועדות עם ר' הענך רפפורט, ר' יענקל נוטיק ור' יוסף גרינברג.

היה זה לאחר שיום אחד הופיע בעיר 'פלוני' שבא במוצהר לחפש אחר כאלו שמצאו מקלט בעיר. הוא חיפש יהודים אשכנזים בין התושבים הותיקים, היהודים הגרוזינים וכשמצא כאלה עקב אחר ההנהגות שלהם. למשל, כשראה יהודי מתפלל בטלית צמר שמכסה את ראשו בעת התפילה, הלה היה 'מסומן' אצלו. כך הוא זיהה, למשל, את הרה"ח ר' חנוך העניך רפפורט שאחרי מאסרו הבנו שהמצב שלנו מחמיר ונסענו מכותאיס למשך כחצי שנה.

אף שהם כנראה ידעו על כל עניני המסחר האסורים שאמא ניהלה ועל העזרה שלה לתומכי תמימים ועוד מעשים טובים, ה'חטא' החמור ביותר הי' חלקה החשוב בנושא היציאה הבלתי ליגלית. גם לי הכינו באותה שעה ניירות על שם אחר בתקוה שזה יועיל אם וכאשר יבואו לאסור אותי, וגם במטרה לנסות לדחות את הגיוס לצבא. כשמלאו לי 17 שנה לפי שנת הלידה האמיתית, עשיתי ניירות על שם זייגרטן בהם הייתי בגיל 16, וכעבור שנה עשיתי ניירות חדשים על שם גולדברג, עם שנת לידה יותר מוקדמת, כך שעדיין לא הגעתי לגיל גיוס.

בדרך כלל, השלב הראשון במאסר הוא לוודא את זהותו של האסור ולהיות בטוח שהוא האיש המבוקש. אבל אם לרגע חשבתי שאולי אצליח להימלט מידיהם איכשהו בטענה שאין לי שום קשר למשה קצנלנבוגן שהם מחפשים ואני מישהו אחר בשם אחר ועם תעודות אחרות — התברר שהיו להם סימני זיהוי משלהם.

מבחינתם, עצם העובדה שהיה לי 'מקיף', יארמולקע, מתחת לכובע ולבשתי טלית־קטן עשוי צמר, די היה בה כדי להפליל אותי ואת ענין בירור הזהות אפשר היה לדחות למועד מאוחר יותר.

התפיסה והמאסר

למעשה, לא יכולתי להסתיר את זהותי בכלל, כי בכיסי היה מברק מאימי שנסעה לזמן מה למוסקבה, בו היא מודיעה מתי היא מתכננת לשוב לכותאיס.

במברק היה כתוב מתי בדיוק היא צריכה להגיע. כבר לא היתה לי אפשרות להודיע לה שלא תבוא והם כמובן המתינו לה שם. מלכתחילה סודר שר' אלתר וזוגתו רחל ניימרק — שגם הם כמובן לא ידעו שהמברק כבר נמצא בידיים 'שלהם' — ימתינו לאימי בתחנת הרכבת ויודיעו לה ש"הבן שלה חלה", כלומר שאני כבר אסור.

ברגע שהיא ירדה מהרכבת ובני הזוג ניימרק ניגשו אליה, 'הם' מיד אסרו גם את אימי וגם אותם.

האמת היא שר' אלתר וזוגתו לא הכירו את אימי וגם לא היו מעורבים בכל הענינים שבהם האשימו אותה אודות היציאה מרוסיה, אבל ללא קושי מיוחד הם מצאו גם על ר' אלתר ואשתו 'עוונות' קשים. הבת שלהם עבדה במוסדות 'אנטי מהפכניים' ונסעה לארץ ישראל (בביתם היה מכתב ממנה) ובביתם התפללו במנין בראש השנה וביום הכיפורים.

בסופו של דבר גזר הדין היה לר' אלתר — 25 שנה, לזוגתו רחל — 10 שנים, ולאימי — מוות בירייה. אחרי הרבה פניות ובקשות, עונש המוות הומר במאסר של 25 שנה.

פסח עם הרבה מרור

בתחילה היינו אסורים בטיבילס. אני הייתי יחד עם חברי ר' יוסף גרינברג ואימי היתה באותו בית סוהר אבל לא היתה לי שום אפשרות לפגוש אותה או לדעת מה שלומה. כך הדבר נמשך כמה חדשים עד שבחודש ניסן התקבלה סוף סוף בקשתה להיפגש איתי.

הסוהרים אפשרו לנו להיפגש למשך חצי שעה בלבד וכמובן העמידו שומרים שישגיחו עלינו וישמעו מה אנחנו מדברים. זה היה סמוך לחג הפסח ואימי שאלה אותי מתי בדיוק יחול החג. למרות ששמרתי היטב על זמני המועדים וידעתי מתי יהיה החג, התחמקתי מלענות לה תשובה ברורה מחשש שהימנעות מאכילת חמץ שמונה ימים תהיה סכנה חמורה לבריאותה.

היא מצידה טענה כי מצב בריאותה טוב והיא שהתה במקום שלא היה חסר לה אוכל (זה היה לפני שנתקבלה ההחלטה הסופית בבקשה שלה להמיר את עונש המוות במאסר, ומי שמועד, בוודאות או בספק, למוות ביריה מקבל מזון יותר טוב מאסיר רגיל כדי לשמור על בריאותו, כי לא ממיתים חולה), ולכן אספה עבורי חבילות סוכר בתור מזון לימי הפסח.

בסופו של דבר, השאלה של אימי מתי יחול חג הפסח לא היתה נוגעת למעשה. עוד לפני החג, ביום ט' ניסן תשי"ב, היא עברה התקף לב חמור ועברה לעולם האמת. שלטונות הכלא הודיעו לי על כך, קרעתי קריעה כדין וישבתי 'שבעה' עד החג — ללא קושי, הרי בין כך 'ישבנו'...

כמובן מאליו, לא היו בידי באותם ימים שום ספרי קודש. ובכל זאת, התאפשר לי ללמוד פרק משניות לעילוי נשמת אימי במשך כל שנת האבלות. זאת, עקב העובדה שלאחר הסתלקות הרבי הריי"צ נ"ע ביו"ד שבט תש"י — הידיעה על כך הגיעה אלינו אחרי כמה חדשים — נמסר לנו שהיתה הוראה של הרבי שכל אחד ילמד כל יום את פרק "יש מעלין" במסכת מקוואות. ולאחר פרק זמן שבו אמרנו את הפרק יום יום בשחרית, במנחה ובערבית, כבר ידעתי אותו בעל פה וכך יכולתי לחזור עליו כל יום לעילוי נשמת אימי.

אני נזכר כעת שמיד כשקבלנו את הידיעה על ההסתלקות, שאלו: ומה הלאה? וכשנודע לנו שאנ"ש קבלו על עצמם את הרבי, שמחנו על כך ששוב יש לנו רבי. ואפילו התחלנו לומר כל יום את פרק מ"ט בתהלים, הפרק המתאים למספר שנותיו של הרבי באותם ימים של שנת תש"י. והמשכתי בכך עד שנאסרתי ולא היה לי תהילים.

במשך השנה היתה לי גם אפשרות לומר קדיש על אימי מפעם לפעם. בין האסירים היתה קבוצה של כמה עשרות יהודים גרוזינים. ה'חטא' שבגינו הםנאסרו היה שהם שירתו כחיילים בעת מלחמת העולם השניה, ובהיותם יהודים, הטענה כלפיהם היתה שהישארותם בחיים היא בגלל ששיתפו פעולה עם האויב הגרמני נגד רוסיה ... ובגלל 'עוון' זה נגזרו עליהם 20 או 25 שנה.

יהודים יקרים אלה, היו נענים בכבוד גדול לבקשות שלי להתאסף יחד (כאשר היינו שוהים בחוץ) לדקות ספורות בהם הייתי אומר פרק תהילים קצר ו'קדיש יתום'. בעזרתם אמרתי קדיש על אימי כשנשלמו י"א חדשים לפטירתה וכן ביום היארצייט.