מערכת COL
|
יום ט' תמוז ה׳תשע״ו
15.07.2016
בין ג' תמוז לי"ב תמוז: חסיד, אמור שלום! ● בנימין ליפקין
ביקשתי הפעם לשתף את קוראיי בחוויה אחרת, אישית יותר מזו הרשמית החופפת על פני דבוקת ההמון שלא מש מהטֶנֶטִים וממאהל הסעודות הענק במשך כל המעת-לעת של שבת קודש ג' תמוז תשע"ו ● בנימין ליפקין בטור בלתי שגרתי ● מגזין שישי לטור המלא
בנימין ליפקין
אני יודע. לא היה לי ספק בכך. הכותרת של המאמר הזה גורמת להרמת גבה מצד של כל מי שנתקל בה, גם אם הוא מרפרף בדף הבית של האתר ולא נמנה בדרך כלל עם הקוראים שנכנסים למדור הזה וקוראים את תוכנו. מה הוא רוצה בדיוק? שואל את עצמו הקורא הממוצע. מה הקשר בין אמירת שלום לבין סיכום שבוע שהחל בג' תמוז ומסתיים ביומיים בלבד לפני י"ב תמוז.
צר לי אפוא לאכזב כבר בשורות הראשונות את כל מי שציפה לקבל כאן תיאור מרטיט של שבת קודש, יום ההילולא הכ"ב של אבינו רוענו, הרבי, באוהל הקדוש, בד' אמותיו ובכל מבואותיו. הייתי די טרוד במרוצת ימי החולין שמאז השבת ועד עתה ולא הזדמן לי להציץ פה אבל אין לי ספק כי כיד ה' הטובה על אנשי התוכן כאן לכל ענפיהם, כל מי שלא זכה ולא נמנה עם האלפים שנסעו לרבי יכול היה להתבשם ולהתרשם, להתרגש ולהתחדש, באמצעות שפע הגלריות והתיאורים שתיארו ותיעדו את כל אשר רחש והתרחש באוהל הקדוש לקראת היום הקדוש הזה ובעקבותיו.
כשלעצמי ביקשתי הפעם לשתף את קוראיי בחוויה אחרת, אישית יותר מזו הרשמית החופפת על פני דבוקת ההמון שלא מש מהטֶנֶטִים וממאהל הסעודות הענק במשך כל המעת-לעת של שבת קודש ג' תמוז תשע"ו. החוויה הזו סובייקטיבית לחלוטין אך אין לי ספק שלא מעטים יזדהו עמה, גם אם עבורם היא הייתה עד כה בבחינת אותיות הלב וליבא לפומא לא גליא. כבר מעתה אומר כי לא רק לשם תיאור החוויה הזו הנני מקדיש את השורות הבאות אלא גם ובעיקר כדי לנצל את הטלת אלומת האור לעברה לניסיון לשנות את התופעה ואולי גם לצמצם אותה.
כפי שניתן להבין מההקדמה המתארכת אין מדובר בחוויה מרוממת או משכרת אלא בטעם חמצמץ כלשהו שמדגדג ומותיר תחושה סמיכה של מועקה. למען הסר ספק אציין מראש כי מדובר בתופעה שולית שברור לגמרי כי לא ניתן להחיל אותה על כלל אנ"ש והתמימים. אדרבה. רוב החסידים ככולם מאופיינים בתנועה נגדית לזו שתתואר להלן. עם זאת, ואולי דווקא בשל כך, עצם קיומה גם אם בשוליים, מציק, מטריד ובעיקר מיותר.
עוד פרט שחשוב להבהיר: אין מדובר בתכונה שמאפיינת אך ורק את באי ומסתופפי ג' תמוז באוהל הקדוש. עקרונית זו יכולה לחול אך ורק על כל עת ומועד בו מתכנסים רבים מאנ"ש ממקומות שונים לפונדק אחד. שבת קודש האחרונה היא אפוא רק סיבה למסיבה להאיר פינה חשוכה, לסלק ממנה את העלטה ולחמם את עדת החסידים באשר הם. ויומא קא גרים. למעליותא.
*
אחרי המבוא הארוך מהרגיל, אגש לתיאור העניין עצמו ואני תפילה כי לא אכשל בלשוני ובעיקר שאובן כהלכה.
אתחיל מהסוף. זה חוזר על עצמו מדי שנה בשנה, דקות אחדות לפני שאני יוצא מהרכב וכפות רגליי נחות על המדרכה המוליכה אל הבית שעליו מתנוסס השלט 'אוהל חב"ד ליובאוויטש' אשר אליו נשואות עיני העולם כולו, ואל המתחם שמאחוריו. בשנים האחרונות אני משנן זאת עם עצמי לבל אשתטה ובעיקר על מנת שלא לחוש תחושה מרירה בעוד דקות אחדות.
זה מתחיל מכך שהנני מודה ולא בוש בהיותי מעורה עם הבריות, כפשוטם של דברים. הקדמת שלום לכל אדם אינה עבורי עניין שעליו עליי לעבוד עם עצמי ועל עצמי, באתכפיא ואתהפכא, על מנת לקיים את מאמר חז"ל בפרקי אבות שקראו לעשות כן. עבורי זו תנועה טבעית ששבה על עצמה כל אימת שאני בא במגע עם אנשים בכל המעמדות והגילאים. אדרבה. מקומם אותי כל פעם מחדש לפגוש בכאלו שלא זו בלבד שאינם מקדימים שלום לרעיהם אם לא לכל אדם אלא שכשאתה אומר להם שלום, הם עושים טובה ומהנהנים בצורה רפה ומעושה או גרוע מכך: מתעלמים לחלוטין משל עלה התנועע זה עתה מולם ולא אדם בשר ודם, נפש רוח ונשמה, שהנהן לעברם בשלום.
השינון שאני עושה עם עצמי לפני הכניסה לטֶנֶט כמו לקראת הכניסה להיכל ארנה, לצורך הדוגמא, בעת כינוסם של חסידי חב"ד, הוא פחות או יותר בנוסח הבא: התעשת בבקשה, אני אומר לעצמי. לא כולם כמוך. אם ראית חבר, אפילו חבר כיתה שגר בעברו השני של האוקיינוס, או כל אדם אחר שאתה מכיר או מוקיר, אל תתלהב ותיגש ללחוץ לו יד בחמימות, שלא לדבר על נשיקה חסידית שאי פעם אי שם הייתה איכשהו מקובלת בין חסידים שנפגשו. אתה עלול להביך את עצמך בעיני כל סובביך כי הלה ישיב לך בקרירות המסגירה ארשת חשיבות מעושה או מאוסה, תלוי בעמדת המתבונן. במקום זאת, אני אומר לעצמי, הסתפק מראש בהנהון קל במקרה הטוב ותו לא. מי שלא מכיר אותי אולי לא יאמין אבל אני צריך די לתרגל עם עצמי את המלאכותיות הקשוחה הזו כי דיסטנט וניכור אינם מוכרים לי, גם לא כלפי הסרים למשמעתי בעבודה וכיוצא באלו.
דבר אחד אני יכול לציין בסיפוק: מאז שהתחלתי להרגיל עצמי בכך, אני צולח את השבת בצורה הרבה יותר נעימה, הרבה פחות מביכה, זורמת, חלקה, נטולת כל תקרית או היסחפות שאינה במקומה. בשנים האחרונות פיתחתי סוג של אמנות לזהות למרחוק עם מי מהנועדים הפוטנציאליים עמי בעוד פסיעות אחדות, אני יכול להרשות לעצמי להרחיב את החיוך שעל שפתיי, עם מי כדאי לשמור על פני פוקר פלוס הנהון קצרצר ועל מי עדיף רק לתקוע סוג של מבט אקראי כאומר: ראיתי אותך. עליי להחמיא לעצמי כי ברוב המקרים ההשערה די צודקת ומוכיחה את עצמה ואם קורה ואני טועה, זה רק לטובתי, כלומר הניצב מולי כן יצא מגדרו ואפילו לחץ יד מיוזמתו. ברגעים כאלו לא יכולה הנפש הבהמית שלי שלא להתחייך. מסכן, הוא טירון, היא אומרת לעצמה כלפי הפרסונה הנרגש. הוא לא יודע שאנחנו כבר ב-2016 (השימוש בתאריכים לועזיים שנוא עליי אבל לתנועה הלא יהודית הזו זה מתאים יותר) כבר לא לוחצים ידיים בחום גם לא במפגש חברי בין חסידים שלא התראו עידן ועידנים.
הנה כי כן, הרהרתי לעצמי פעם באירוניה ועל דרך הצחות, מי יודע אם לא לכך כיוון הפגם החסידי ב'היום יום' הקובע כי חסידים אינם נפרדים משום שחסידים הם משפחה אחת: אם חסידים הם אכן משפחה אחת, אין טעם לא להתרגש במפגש ולא ולהיפרד בדמעות. כשבני משפחה פוגשים זה את זה דבר יום ביומו הם לא מתרגשים כלל. הרגל המשפחתיות נעשה טבע. זהו חלק הסניגוריה לתופעה.
*
אני רק רוצה להזכיר לעצמי ולכל מי שקורא את השורות הללו איזו דוגמה בוהקת ראינו כולנו בשנות האורה והטובה, למי אנחנו מתגעגעים ללא הרף, באורחותיו של מי אנו משתדלים בכל עשר כוחות הנפש ושלושת לבושי הנשמה שלנו ללכת, למי אנו מצווים רוצים ומבקשים להתקשר בכל עת.
הרבי, אבינו רוענו ונשיא דורנו, היה גבוה מעל גבוה. עם כל הכבוד לכל סופר-אינטלגנט שמחשיב עצמו נעלה ונשגב לעומת דלת העם, בני גילו ושאינם כאלה – הוא לא מתחיל לגעת ולהתקרב לאדמת רצפת האבן שכפות רגליו הקדושות של הרבי דרכו עליה. לא בחכמה. לא בקדושה ולא בכל דבר שאפשר בכלל להעלותו על דעת שפת אנוש.
וראו זה פלא: מרום שגב קדושתו וגובהו של הרבי, דרכו בקודש הייתה לנופף לשלום לילדים קטנים שנקרו בדרכו. אפילו בעת נסיעתו ברכב, כמו גם בעת הילוכו. מה לרבי השרוי בעולמות עליונים ולנפנוף לשלום לילדים. מה לרבי ולחיוך רחב כלפי בנות ישראל שניצבו בעת צאתו מן הקודש. איך זה מסתדר עם הנורמה שהפכה לכל-כך רווחת שבמסגרתה כל מי שהוא קצת ברמת איי-קיו יותר ממוצעת מהרגיל, בין באמת בין בדמיונו הפורה, שבד בבד מנתק עצמו מסביבתו ומתרומם לאולימפוס גבוה יותר.
כזה הוא הרבי ואת זאת – גם את זאת, מעבר לתורתו הקדושה והוראותיו הקדושות הנצחיות – יש ללמוד ממנו ולהפנים באורחות חיינו. כי זו דרכה של התקשרות וזו אמורה להיות דרכו של מי שמתנהג בחסידות. עם כל הכבוד למחיצה של ברזל שמאיימת להפריד בין הלבבות, בחסות חשכת הגלות הכפולה והמכופלת.
*
ככל שאני מהרהר בכך באופן גלוי וכן, איני יכול שלא למצוא קו מקשר בין התופעה האמורה לבין ימים אלו ממש.
מתי אם לא בג' תמוז ובימים המתברכים ממנו ומשבתו, נדבק בדברי הרבי הכתובים בכתב יד קודשו, בבחינת "אנא נפשי כתבית יהבית", המבהילים בעוצמת חדותם לאמור: "אין חיוב כלל לחפש מיהו משיח אבל מצוות עשה מן התורה אהבת כל אחד ואחד מישראל".
מתי אם לא ימים אחדים לפני י"ב תמוז, נוסיף ונתאמץ ונשנה מעט מהנטיות הטבעיות שלנו לטובת אהבת ישראל אמיתית ונטולת מחיצות, אותה כה ביקש דרש ותבע, הרבי הריי"צ, בעל הגאולה די"ב תמוז.
יהיו נא הדברים לעילוי נשמתה הזכה והטהורה של חמותי היקרה, הבלתי נשכחת, שביום י"ב תמוז הקרוב, ימלאו ארבע שנים להיקטפה מעמנו, בשיא פריחתה ויפעתה – מרת פייגה צפורה ויגלר ע"ה, דמות מופת קורנת ובוהקת של אהבת ישראל אמיתית.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
