מערכת COL
|
יום ט"ז סיון ה׳תשע״ו
22.06.2016
זו הפרשנות, לא העובדות ● עמדה שבועית
כל המהפכות הגדולות, כל ההמצאות החשובות, נעשו נוכח לעגה של הסביבה לאותם 'משוגעים' שמנסים לחולל את הבלתי-אפשרי: חטא המרגלים לא היה בדיווח העובדתי שמסרו. הם כשלו בהסקת המסקנות המייאשות. לא שלחו אותם כדי לקבוע אם נכנסים לארץ ישראל אם לאו. הם נדרשו להביא תיאור עובדתי בלבד, כדי לדעת כיצד לנהל את הכניסה לארץ, אבל לא כדי לערער על עצם הציווי האלוקי להיכנס לארץ ישראל ● המאמר השבועי מאת הרב מנחם ברוד המתפרסם ב"שיחת השבוע" למאמר המלא
פסיפס המרגלים בבית הכנסת אור תורה בעכו
הרב מנחם ברוד
המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען נרשמו בתודעה היהודית כחוטאים, כמוציאי דיבת הארץ רעה וכמי שהביאו על בני ישראל אסון. בגללם נשאר העם במדבר ארבעים שנה. המרגלים מסמלים עד היום את מורך הלב ואת קטנות האמונה. בספר תהילים נאמר עליהם "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". אבל למה בעצם אנחנו מגנים אותם כל-כך, לכאורה הם בסך הכול תיארו את המציאות?
הלוא לשם כך נשלחו המרגלים. העם עמד לקראת הכניסה לארץ והיה עליו להילחם בשבעת עמי כנען. הוא ביקש לקבל מידע על האוייב העומד מולו. המרגלים סיירו לאורכה ולרוחבה של הארץ וחזרו ותיארו את אשר ראו: "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם".
להתייאש או להאמין
אלא שחטא המרגלים לא היה בדיווח העובדתי שמסרו. הם כשלו בהסקת המסקנות המייאשות. לא שלחו אותם כדי לקבוע אם נכנסים לארץ ישראל אם לאו. לא ביקשו מהם להכריז: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". הם נדרשו להביא תיאור עובדתי בלבד, כדי לדעת כיצד לנהל את הכניסה לארץ, אבל לא כדי לערער על עצם הציווי האלוקי להיכנס לארץ ישראל.
בנקודה זו טמון העימות הנצחי בין החזון והאמונה לבין קשיי המציאות. אין ספק שחייבים להביט במציאות בעיניים פקוחות ולא להתעלם מקשיים ומבעיות, אבל המבחן הוא – אם האדם מתייאש נוכח הקשיים או שהוא רואה בהם אתגרים ומאמין שבעזרת ה' יגבר עליהם.
כל ההיסטוריה היהודית משופעת בדמויות מופת שפרצו דרך בתנאים בלתי-אפשריים. כל המהפכות הגדולות, כל ההמצאות החשובות, נעשו נוכח לעגה של הסביבה לאותם 'משוגעים' שמנסים לחולל את הבלתי-אפשרי.
יהושע וכלב ראו את הקשיים והסכנות בדיוק כעשרת חבריהם, אבל הם האמינו בכוחו של הקב"ה לגבור גם על הערים הבצורות – "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה', וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת". הם לא הניחו ל'פרגמטיות' לדכא את האמונה, וקראו בקול גדול – "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
הניסים איתנו
אותו ויכוח ניטש גם בימינו, בין אוהבי ארץ ישראל למואסיה; בין מאמינים לקטני אמנה; בין מי שרואים בשחרור חבלי הארץ במלחמת ששת הימים נס אלוקי אדיר, לבין הטוענים שזה 'כיבוש'; בין המאמינים בכוחו של הקב"ה להחזיר את נחלת האבות לידי הבנים, לבין הנבהלים מקול עלה נידף וממחאות האומות, בבחינת "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
אם נכנעים לטיעונים הפרגמטיים אפשר לארוז את המזוודות, כי כל קיומנו כאן הוא 'התנחלות', אבל אנחנו כאן מפני שיש בלבנו אמונה ביכולת ה' לתת לנו את הארץ ולגבור על כל הקשיים. עובדה היא שהניסים הכבירים של הקב"ה מלווים אותנו ללא הרף, כנגד כל הסיכויים והתחזיות. פרשת המרגלים מלמדת אותנו שלא להרפות מהאמונה – והיא תנצח.
המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען נרשמו בתודעה היהודית כחוטאים, כמוציאי דיבת הארץ רעה וכמי שהביאו על בני ישראל אסון. בגללם נשאר העם במדבר ארבעים שנה. המרגלים מסמלים עד היום את מורך הלב ואת קטנות האמונה. בספר תהילים נאמר עליהם "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". אבל למה בעצם אנחנו מגנים אותם כל-כך, לכאורה הם בסך הכול תיארו את המציאות?
הלוא לשם כך נשלחו המרגלים. העם עמד לקראת הכניסה לארץ והיה עליו להילחם בשבעת עמי כנען. הוא ביקש לקבל מידע על האוייב העומד מולו. המרגלים סיירו לאורכה ולרוחבה של הארץ וחזרו ותיארו את אשר ראו: "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם".
להתייאש או להאמין
אלא שחטא המרגלים לא היה בדיווח העובדתי שמסרו. הם כשלו בהסקת המסקנות המייאשות. לא שלחו אותם כדי לקבוע אם נכנסים לארץ ישראל אם לאו. לא ביקשו מהם להכריז: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". הם נדרשו להביא תיאור עובדתי בלבד, כדי לדעת כיצד לנהל את הכניסה לארץ, אבל לא כדי לערער על עצם הציווי האלוקי להיכנס לארץ ישראל.
בנקודה זו טמון העימות הנצחי בין החזון והאמונה לבין קשיי המציאות. אין ספק שחייבים להביט במציאות בעיניים פקוחות ולא להתעלם מקשיים ומבעיות, אבל המבחן הוא – אם האדם מתייאש נוכח הקשיים או שהוא רואה בהם אתגרים ומאמין שבעזרת ה' יגבר עליהם.
כל ההיסטוריה היהודית משופעת בדמויות מופת שפרצו דרך בתנאים בלתי-אפשריים. כל המהפכות הגדולות, כל ההמצאות החשובות, נעשו נוכח לעגה של הסביבה לאותם 'משוגעים' שמנסים לחולל את הבלתי-אפשרי.
יהושע וכלב ראו את הקשיים והסכנות בדיוק כעשרת חבריהם, אבל הם האמינו בכוחו של הקב"ה לגבור גם על הערים הבצורות – "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה', וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת". הם לא הניחו ל'פרגמטיות' לדכא את האמונה, וקראו בקול גדול – "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
הניסים איתנו
אותו ויכוח ניטש גם בימינו, בין אוהבי ארץ ישראל למואסיה; בין מאמינים לקטני אמנה; בין מי שרואים בשחרור חבלי הארץ במלחמת ששת הימים נס אלוקי אדיר, לבין הטוענים שזה 'כיבוש'; בין המאמינים בכוחו של הקב"ה להחזיר את נחלת האבות לידי הבנים, לבין הנבהלים מקול עלה נידף וממחאות האומות, בבחינת "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
אם נכנעים לטיעונים הפרגמטיים אפשר לארוז את המזוודות, כי כל קיומנו כאן הוא 'התנחלות', אבל אנחנו כאן מפני שיש בלבנו אמונה ביכולת ה' לתת לנו את הארץ ולגבור על כל הקשיים. עובדה היא שהניסים הכבירים של הקב"ה מלווים אותנו ללא הרף, כנגד כל הסיכויים והתחזיות. פרשת המרגלים מלמדת אותנו שלא להרפות מהאמונה – והיא תנצח.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
